"עילי לא דיבר, רק בכה בכי חרישי. הייתה לי תקווה שהוא ייצא מזה. שבגלל שהוא ילד ואבא שלו הגן עליו, אולי בכל זאת"
החברים של משפחת ניר מכפר ויתקין מספרים על בית נעים ונינוח, מלא אורחים וקולות תיפוף וחיות עזובות. הבית שממנו יצאו לפני שבוע האב עמרי והבן עילי לטיול האחרון, שבו הידרדרו במדרון התלול, חבוקים עד הסוף. עכשיו הם משחזרים את רגעי האימה בנחל צאלים ואת הדהירה עם האם שירי לבית החולים, נפרדים מהמומחה ללבנון ולכדורסל ומהילד חובב הקפוארה, ומסבירים את ההחלטה להמשיך לטייל
ביום שישי, מוקדם־מוקדם בבוקר, קמה שירי ניר וארזה לבעלה עמרי ולבנה עילי בן העשר פוקצ'ות וסלט ביצים, הכל תוצרת בית, שיהיה להם טעים לטיול הקמפינג שאליו יצאו ליומיים. לאחר מכן נסעה לתל־אביב עם שני הילדים האחרים. את נעמה בת ה־12 השאירה לשבת של כיף אצל דודה עינת, אחותו של עמרי, ואז עשו היא ונדב בן ה־6 את הדרך הביתה, לכפר ויתקין, לסוף שבוע רגוע, רק שניהם. נדב שיחק עם הכפתורים של הרדיו ושירי לא שמעה חדשות. ואז, בסביבות השעה אחת, צילצל הנייד.
סרטון לכבוד יום הולדת 50 של עמרי
על הקו הייתה חברה טובה של שירי. "יש לי שעתיים פנויות", אמרה לה, "אפשר לבוא לקפה?" שירי חשבה שזה רעיון טוב, אבל למה בבית? תהתה. בואי נצא החוצה, יפה היום, אמרה לחברה, אבל זו התעקשה. דקות אחדות אחרי שהחברה הגיעה לביתה, ניתן האות למבשרים: מרכז הכפר, יו"ר הכפר, רופא וחברה נוספת. עמרי נהרג, הודיעו לה, אבל עילי בחיים, בבית החולים "סורוקה", מחכה לך.
יומיים נלחמו הרופאים על חייו של עילי עד שנפטר. בזמן הזה התפרסם סיפור הטרגדיה הנוראה שמסירות נפש בצידה – איך עמרי זיהה את בנו מאבד שיווי משקל בירידה התלולה לנחל צאלים, איך תפס אותו וחבק אותו אליו כדי להגן עליו בגופו, ואיך שניהם התגלגלו ונפלו אל מותו המיידי של האב ואל פציעתו האנושה של הבן. לצד המילים שתיארו את הזוועה נפרשו התמונות של עמרי ועילי, מחייכים ומאושרים, חבוקים וקרובים כמו שהיו תמיד, עד הסוף.
"חשבתי לעצמי הרבה למה אנשים מתחברים לסיפור הזה", אומר צביקה רובינס, יו"ר חופית, המושב השכן, חבר המשפחה ויועץ לתקשורת אסטרטגית, שכדי להקל על המשפחה לקח על עצמו את הטיפול התקשורתי. "שאלתי למה הסיפור הזה תופס כבר שבוע ימים כל כך הרבה כותרות. והגעתי למסקנה שזה בגלל שהטרגדיה הזו, הטיול הזה ומה שקרה בו, זה הסיפור של כולנו. כולנו מטיילים. כולנו יכולים מחר להיות בכזה מצב, אבל להשליך חייך מנגד כדי להציל את הילד שלך, זה אידיאל. זה ערכי. ככה כולנו מדמיינים את עצמנו נוהגים ברגע האמת. וגם לגבי תרומת האיברים, כשאמא מבינה שהילד במוות קליני, למרות שיש קצת דופק ושהוא נראה חי כשלמעשה הוא מת, והיא מחליטה בצורה שקולה לתרום את איבריו זה שיא האצילות. וזו הסיבה שמתחברים לסיפור שלהם. כי זה הכי ערכי שיש. הם האידיאל".
רובינס היה בין אלו שישבו לצד שירי במכונית שדהרה בנסיעה הארוכה לסורוקה. "הנסיעה הייתה מאוד מתוחה כשכל הזמן ניסו להבין טלפונית מה מצבו של עילי, שזה היה הדבר היחיד החשוב. ההתנהלות הייתה מאוד עניינית. רק על הילד, הולכים על הילד בכל הכוח. לא היה זמן להתאבל על עמרי. כל המשאבים תועלו לעילי. אני זוכר שלצד הבשורה הקשה על מותו של עמרי, הייתה תקווה במכונית, ניסיון לאופטימיות. כששירי הגיעה לבית החולים, היא ישר ניגשה לילד ואנחנו המשכנו לטפל בענייני עמרי. באותו הזמן אנחנו עדיין חיפשנו את גופתו, שלא הגיעה לבית החולים יחד עם הילד".
כשעמרי אותר וחולץ, נמצאו על גופו המפתחות של המכונית המיותמת, שאותה היה צריך להחזיר לויתקין. המשימה התגלגלה לפתחו של יו"ר הכפר צחי עין גל ורובינס. "ראיתי את הבוסטר של הבן הקטן, ולידו, במושב האחורי, מונחות פוקצ'ות עטופות בקפידה בנייר כסף, וסלט ביצים בקופסת גלידה".
נסראללה חבר שלו
ביולי האחרון חגג ד"ר עמרי ניר יום הולדת 50. זו הייתה סיבה למסיבה, ולסרט מרגש שהכינה לו אשתו. סצנת הפתיחה נלקחה מתוך הסדרה המיתולוגית הוואי חמש אפס, עם סטיב מק'גארט, גיבור ילדותו של עמרי. הוא נולד בנהריה, שנה וחצי אחרי אחותו הגדולה עינת ושבע שנים לפני האחות הצעירה עדילי. אביו, הווטרינר ד"ר עודד ניר, השתתף בצניחה במיתלה והשתחרר מהצבא בדרגת תא"ל אחרי ששימש כמפקד אוגדת חי"ר במילואים.
את אהבת הטיולים ירש עמרי מהוריו שטיילו הרבה עם הילדים. "כסטודנט הוא לימד בבית הספר לטבע בתל־אביב", מספר חבר המשפחה, "וזכור לכולם כמורה אהוב". את שירותו הצבאי החל בסיירת מטכ"ל, אבל לקראת הסוף בילה דווקא במקום רחוק מהאקשן: בית ספר שדה חרמון, שהיה עדיין בחיתוליו.
עם היוודע דבר מותו של עמרי, פירסם רס"ן (מיל') מתי חי פוסט מרגש בפייסבוק. "לפני כ־30 שנה", כתב, "כששימשתי מנהל בית הספר, ביקשו שאקבל בחור שהיה בסוף שירותו הצבאי. לא היה לזה תקדים. ואז הגיע עמרי, נעים הליכות, קצת מופנם, חכם, עם חוש הומור והומור עצמי נפלא, בעל רגישות יוצאת דופן לאנשים ולסביבה, שעזב מסלול קרבי בכאב ובצער רב. הוקסמתי ממנו והצעתי לו להשתלב כמדריך. אבל הוא ביקש להיות איש הגינון של בית הספר".
בסרט מספרת אשתו, שעמרי כל כך דאג לגינה עד ששלח לאחת המדריכות שקית עם גללי כלבים שאסף מהדשא, כדי להמחיש לה כמה חשוב לשמור על ניקיונו. אנשי בית הספר כבר מדברים על הנצחתו של הגנן הראשון, כי לדברי חי, "כל מי שמגיע לפה ורואה את הגן הנפלא הנראה כמו שמורת טבע שבתוכו 'נטועים' המבנים, צריך לדעת שזה מעשה ידיו של עמרי".
למרות חלומו להיות אדריכל, פנה בסופו של דבר ללימודי מזרח תיכון וגיאוגרפיה. שם הבין שקריירה אקדמית היא הכיוון והשלים את הדוקטורט. שם גם הכיר את שירי, הצעירה ממנו ב־11 שנה, שעבדה בלשכתו של ראש החוג.
שירי, ד"ר למידענות, עובדת כיום עבור אוניברסיטת הארוורד, ואוספת עבורם על בסיס יומיומי סרטים והקלטות וכל מה שקשור בתרבות הישראלית, מוזיקה, ספרים וגם דיווחי עיתונות על אירועים משמעותיים או יוצאי דופן. "היא מתעדת את ישראל רגע אחרי רגע", מסביר אחד מחבריה, "ולא מן הנמנע שאם לא הייתה קשורה לאסון, הייתה שולחת להארוורד דיווח על התאונה".
לאחר נישואיהם נסעו בני הזוג לפוסט דוקטורט של עמרי בהארוורד, שם נולדה בתם הבכורה נעמה ושנתיים לאחר מכן נולד עילי. "הגבר הראשון בשושלת החדשה", אומרת אמו שירי בסרט יום ההולדת. ב־2010 נולד נדב. "בנו הרביעי של עמרי", מספרת שירי בסרט, "הוא החתול, תולי. שזוכה ללא פחות אהבה מהשאר".
בסרט צוחקת שירי על שרשרת הנפילות של עמרי בפירוט שנשמע היום מצמרר. פעם נפל במקלחת בצימר ושבר צלעות. אחר כך נפל מסולם מגובה שלושה מטרים בתוך הבית מבלי להיפצע, והייתה גם הנפילה במחסן, תאונת מסור, ושבירת קרסול תוך נפילה משולחן בעת שיעור באוניברסיטת באר־שבע תוך כדי ניסיון להסיט וילון. "הגעתו של עמרי לגיל 50 אם כן, היא לא עניין של מה בכך, ואנחנו מאחלים לך בריאות", אומרת אשתו.
במשך השנים הפך עמרי למומחה ללבנון ולטרור איסלאמי, וכמרצה מבוקש במספר אוניברסיטאות ומכללות הופיע פעמים רבות בערוצי הטלוויזיה בישראל ואף צוטט בטלוויזיה האיראנית כ"מומחה ציוני". באופן משעשע הוא אף יצר חברות עם נסראללה – לא ההוא המפורסם מלבנון ששמו היה כה שגור על שפתי עמרי, אלא דאהר נסראללה משפרעם.
הם הכירו בקיץ שלפני שנה, כשעמרי היה עם משפחתו בנופש בקיבוץ קליה שמע בבריכה מישהו מדבר ערבית ופנה אליו. "הוא סיפר שהוא מומחה לחיזבאללה ולבנון, וצחק 'אתה לא רואה אותי באל מנאר?'", משחזר נסראללה. "הוא התעניין בשמי ובעובדה שאני נוצרי וההוא מלבנון מוסלמי. אמרתי לו שבמקור אנחנו מדרום לבנון. עמרי אמר: אם יהיה שלום, אני מבטיח לך שאני ואתה נממש את החלום ונבקר בלבנון".
נסראללה, מדריך טיולים, ועמרי שמרו על קשר. השיחה האחרונה ביניהם הייתה ביום חמישי, יממה לפני שעמרי נהרג. "שלחתי לו תמונות מחג המולד, והוא אמר: מקסים, אני חייב להביא את הילדים לראות את הקישוטים. עמרי היה אבא מושלם. עוד בפעם הראשונה שנפגשנו, בבריכה, הוא היה כמו אמא ברווזה סביב האפרוחים שלה. תמיד מקפיד על מצופים ושוחה לצידם".
"אתה ילד גיבור"
הטיול שאליו יצאו עמרי ועילי נחשב בכפר ויתקין למסורת. לפי הפורמט, מספר אודי סגל, אבא מהכיתה וחבר המשפחה, יוצאים הורים וילדים פעם בשנה לטיול של יממה, כולל לינה בשטח, בהרכב של הורה אחד וילד אחד, לא יותר, "וכל השנים", מספר סגל, "עשינו את זה ביער עופר שבכרמל. השנה החלטנו שהילדים גדולים וצריך משהו יותר אתגרי ובחרנו באזור נחל צאלים.
"הגענו בבוקר של יום שישי לכפר נוקדים, השארנו שם את כלי הרכב והזמנו ג'יפים שיקפיצו את ההורים והילדים לתחילת המסלול של הנחל, כשהרעיון היה שחוזרים במסלול מעגלי לנוקדים, שם מבלים את הלילה. כל אחד אמר מה הוא מביא לארוחת ערב. אני למשל אמון על הפויקה. עמרי ועילי כתבו שהם מביאים פסטה פסטו ופיצוחים. בשבת היינו אמורים לעשות את חוורי מצדה, לעלות בשביל הנחש ולחזור הביתה".
"הטיול המקורי התקיים בדרך כלל באביב", מספר גיל רזי־אורן, שכן וחבר של משפחת ניר, שבנו, שגם יצא איתו לטיול האחרון, למד בכיתה עם עילי. "הילדים נורא אוהבים את הטיולים האלו, יש בזה המון חופש ושקט והם מאוד נהנים מזה ושמחים לקראת. זה נטו תשומת לב של אחד על אחד, הורה וילד".
שבעה בנים וארבע בנות מכיתה ה' 1, מלווים באמא אחת ועשרה אבות, עלו על ג'יפים שהביאו אותם לשפת המצוק. "עמרי, אני וניר היינו באותו ג'יפ", משחזר סגל את הרגעים האחרונים, "ואני שומע את עמרי, שהוא תמיד עליז בכל שעה, אומר לניר בנימיני, אחד המארגנים של הטיול: 'אנחנו צריכים לקבוע עוד טיול כזה, זה נורא כיף'. ואני, שקמתי בשש בבוקר, אומר: 'בואו קודם נסיים את הטיול הזה'.
"הבדיחה האחרונה שהוא סיפר הייתה לגבי צמחים. התלבטנו אם הצמחים שאנחנו רואים זה חצבים או עיריות, ועמרי, שחשב שאלו עיריות, סיפר שבבית ספר שדה חרמון אמרו לו פעם להביא פקעות של אירוסים. 'הבאתי את מה שחשבתי שזה אירוס', סיפר לנו, 'וצמחו העיריות'.
ואז החל הטיול. "המסלול הוא באמת קל, הקטע של הירידה נמשך עשר דקות־רבע שעה, ובזמן שעילי ירד רוב הילדים כבר עמדו למטה. זה מסלול כל כך לא ארוך ולא מסוכן. הראשון שהיה למטה זה בחור בשם שחר, אני הייתי אחריו ורוב הילדים היו בינינו, חוץ מעילי. עילי ירד אחרי אבא שלו ואחרי ניר. הוא בדיוק סיים לרדת את היתדות כשניר שם אותו על השביל והתחיל ללכת.
"המשפט האחרון ששמעתי היה את עמרי אומר לעילי: 'אתה רואה, לא היה כזה קשה', וניר אומר לו: 'איזה גיבור אתה'. ואז פתאום אני רואה את עמרי מזנק ואוסף את עילי, ובדרך מפיל גם את ניר, רק שניר מצליח לעצור ולבלום את הנפילה, ועמרי ועילי ממשיכים להתגלגל. מהמקום שלי לא ראיתי הכל וקיוויתי שיעצרו. לא הבנתי מה אני רואה".
"ירדנו פחות או יותר מבוגר – שני ילדים, מבוגר – שני ילדים", משחזר ניר בנימיני. "אני כבר ירדתי ועמדתי מתחת לסולם. עמרי ירד ונעמד מצד שמאל שלי ואחריו ירד עילי. עוד בתחילת המסלול הוא היה מאוד לחוץ, אבל הוא ירד. החזיק ביתדות כמו שצריך, לא נפל ולא החליק מהיתד האחרונה כמו שכתבו. כשהוא הגיע ליתד האחרונה תפסתי אותו במתניים והורדתי אותו למטה והעברתי אותו לשמאלי, איפה שאבא שלו עמד. עמרי אמר לו: אתה ילד גיבור, ועילי ענה לו שהוא ממש פחד עד כדי כך שהפחד הקפיא אותו.
"התחלתי ללכת בהמשך השביל בכיוון מטה ואחרי שנייה או שתיים פתאום חטפתי מכה בצד האחורי של כתף שמאל שהפילה אותי לאדמה והתחלתי להתגלגל במדרון. בסיבוב הראשון של הגלגול עוד ראיתי משהו מעליי. אלו כמובן היו שניהם. אמרו לי שעשיתי שני גלגולים במורד ותפסתי סלע שכנראה בזכותו אני מדבר איתך כרגע. הרוב זה מזל ואינסטינקט, לא משהו אחר. שתי הידיים שלי קרועות, אז אני לא יודע באיזה יד תפסתי בסלע".
מי שראה הכל מלמעלה היה רזי־אורן, שאפילו לא הספיק לרדת בסולם. "עמרי ועילי התגלגלו במורד ואז נפלו חבוקים 15־20 מטר נפילה חופשית, שזה כמו שש או שבע קומות של בניין, כשעמרי חוטף את המכה במגע עם הקרקע. הם נפרדו איכשהו, ועילי נשאר בנקודה הזו ועמרי המשיך להתגלגל", הוא מתאר. "שתביני, הגענו לנוקדים בשמונה וחצי בבוקר, 40 דקות אחרי זה עלינו על הג'יפים התחלנו ללכת ובתוך פחות מעשר דקות זה קרה. לא הספקנו לטייל, גם לא לצלם. זה היה עניין של דקות".
את מה שקרה אחר כך סגל לא יכול לשכוח. "אני זוכר את שחר מגיע לעילי וצועק לי: 'אודי, עילי חי, תבוא מהר עם בקבוק מים', ואני יורד מהר עם ניר ושנינו רצים לעברם. ייצבנו את עילי בפוזיציה נוחה יותר, בדקנו שהוא לא מדמם. הוא לא דיבר, רק בכה בכי חרישי. הוא נראה כמו תמיד. עמרי הגן עליו מאוד יפה. היה נדמה לי שהוא מסתכל עליי, שומע אותי, מכיר אותי. אמנם ראינו מאיזה גובה הוא נפל, אבל הייתה לי תקווה שהוא ייצא מזה. שבגלל שהוא ילד ואבא שלו הגן עליו, אולי בכל זאת".
התאונה הייתה קשה והחילוץ לא פחות מורכב, אפילו הצורך להודיע לכוחות ההצלה נתקל בקשיים. סגל מבקש בהזדמנות זו "להודות לבדואים המקומיים שכיוונו אותנו לגבעה עם קליטה כדי שנוכל להזעיק עזרה. הם רצו אלינו, ירדו בריצה ועזרו לנו לאסוף את החפצים ולטפס למעלה בחזרה אל הילדים".
כל משתתפי הטיול אומרים כי אין בהם חרטה על בחירת המסלול, והם לא היו עושים שום דבר אחרת. "במבחן התוצאה היינו עושים הכל שזה לא יקרה, אבל האם לצאת לטיול הזה היה מעשה לא נכון? לא", אומר רזי־אורן. "הטיול הזה נבדק לפני כן ולא נחשב למסוכן, הוא מוגדר מגיל שמונה ומעלה וזו תאונה נוראית שבנוראות, לא שהיה כאן סיכון מחושב. כולנו מטיילים והרבה פעמים מחליקה הרגל ונעצרת אחרי חצי שנייה. זה שקורה דבר כזה בטיול לא הופך את זה למסוכן".
סגל: "השביל פתוח מסוף שנות ה־60, עברו בו מיליוני מטיילים וזו התאונה היחידה. ההסתברות לזכות בפיס גדולה יותר. ראינו את כל התגובות בפייסבוק ונפגענו מטוקבקים שבהם דיברו כל מיני מומחים מטעם עצמם, שלא ידעו מאיפה עמרי ועילי נפלו, מה שלא הפריע להם לפתח תיאוריה. זה לא מגובה בעובדות, אבל אני מבין את הצורך האנושי. זה נשמע בלתי נתפס אבל גם זה קורה. אני ישן בשקט, אין לי חרדות מהדבר הזה. אנשים אמרו לי: לקחנו לשם תינוקות על הגב או ילדים בני ארבע, אז זה מסלול מסוכן?"
"מסלול הטיול הזה הוא מסלול פופולרי, מורשה, בלי סיכון או שובבות – אבל לרדת את הסולמות זה מפחיד את כולם", מבהיר בנימיני בעל חברה לתיירות על אופניים. "את חושבת שלא חששתי? הילד שלי לא חשש? כשאת רואה את הנחל עמוק מתחתייך מאה ומשהו מטרים זה מפחיד. אחרי מה שקרה היו לי מחשבות של 'אם לא היינו יוצאים לטיול', 'אם היינו מגיעים שלוש דקות לפני או אחרי', 'אם הייתי שם את עילי בצד ימין או שמאל'. זה מחשבות שעוברות".
תמשיכו לטייל?
"הקבוצה תמשיך לטייל כדי לרפא לילדים את הטראומה. צריך להבין שזו הפעם הראשונה שעשינו משהו יותר אתגרי במסגרת הזו, אבל אין שם אחד שזו בשבילו הפעם הראשונה שהוא עושה טיול כזה עם הילדים. כל אחד מהילדים הוא בוגר של עשרות טיולים כאלו. במדבר יהודה יש מאות קילומטרים של שבילים מסומנים שמותר ללכת, וכאילו זה בטוח. אבל מה זה המסלולים האלו? ב־99 אחוז מעולם לא היו תאונות אבל הם על פי תהום ואבנים מחליקות. יש דרדרת ויש אבנים, זה לא סלול לאורך הירקון".
"הדיבור הוא", אומר סגל, "שאנחנו רוצים להנציח את עמרי ועילי בטיול בשבילי ישראל, ולעשות קמפינג וקומזיץ כי זה מה שהם היו רוצים".
לא רק לילדים חשוב להתמודד עם הטראומה. גם להוריהם. "אני באופן אישי כבר שבוע מוצף רגשית, זה בתהליכי שקיעה אבל בהחלט מוצף רגשית", מודה בנימיני. "ולראייה, אני לא אדם סבלני במיוחד אבל סיפרתי את הסיפור וזה לא אופייני, אני חושב שעבורי זה סוג של תרפיה. כל מי שאני מכיר מקבוצת המטיילים עבד חלקית בשבוע הזה או לא עבד בכלל. לקח לי כמה שעות עד שהייתי מסוגל לחשוב שבעצם אני פה בנס".
יש איזה שיעור שתיקח איתך מהאסון הזה לעתיד?
"להיות בן אדם יותר טוב. הייתי אדם טוב לפני זה אבל תמיד טוב להשתפר. החיבוק שאני מקבל מהסביבה הוא יוצא דופן וצריך להחזיר".
ולגבי הטיולים?
"אני עושה עם האופניים דברים קצת קיצוניים. אני רוכב שטח, אז אני חושב כרגע אם להמשיך עם אופי הרכיבה שלי. בקיץ רכבתי באלפים במסלול שיורד 1000 מטר ויש בו 47 סיבובים חדים במאה שמונים מעלות, הכל על פי תהום. אז במצב הרגשי שלי כרגע כנראה שהייתי עושה פחות סיבובים. לגבי הילדים אני לא אגיד להם משהו אחר. הם גדלים על זהירות גדולה, אני אבא חרד וכל הנחיות הזהירות הן מהחמורות".
בירה, ברביקיו ובדיחות
לחברים ברור שצריך להמשיך לטייל, אבל איך תמשיך מכאן משפחת ניר, לא ברור לאיש. "עמרי ושירי נתנו הרבה מאוד חופש לילדים שלהם ואני מקווה ששירי תמשיך לתת את אותו החופש לנעמה ונדב", אומר רזי־אורן. "יש בבית שלהם משהו מאוד נינוח ונעים. הבן שלי מאוד אהב לישון אצלם", הוא אומר בחיוך, "אולי בגלל שהם פחות הגבילו עם הממתקים".
זה היה בית שמח, אומרים מכריהם של בני הזוג, מלא ילדים ואורחים וחיות עזובות שחיפשו פינה חמה. "כל שנה שירי ועמרי היו מזמינים אליהם הביתה 15 זוגות חברים, ללא הילדים, למפגש על הדשא", אומר רזי־אורן. "30 איש שלא כולם חברים אחד של השני, ולא בהכרח מאותם מעגלים, וזה תמיד היה מתחבר טוב".
שירי בת ה־39 היא חברת ילדות של אחותו הקטנה, אבל החיבור עם עמרי קרה מאוחר יותר, דרך הילדים. "כבר כמה שנים, אחת לחודשיים, היינו נפגשים ארבעה חברים, אבות לארבעה ילדים מהכיתה, אצל מישהו בבית: מדורה, על האש ובירות. עמרי היה ידען בהרבה תחומים. חוץ מבענייני לבנון היה לו ידע אין־סופי גם בכדורסל, היו מנהלים איתו שיחות על רשימות כוכבים משנות ה־70. בדיחות וציניות בלי סוף שהתחברו עם קהל טוב. הוא אהב לצחוק ושלח לנו דברים בווטסאפ.
"הוא ושירי גידלו את כל אחד מהילדים כאינדיבידואלים. בהרבה דברים נעמה כל כך שונה מעילי, ועדיין אי־אפשר לפספס שהיא אחותו. היא טום בוי וספורטאית, ועילי הוא ידען, שאם היה נשאר בחיים היה גדל להיות רומנטיקן חסר תקנה. עולמות הדמיון שלו היו אין־סופיים. הוא אהב ספרי בלשות ואת בוב ספוג".
רק לפני שבוע אירגנה שירי טורניר חורף בכדורגל וכדורסל עבור ילדי הכפר והוריהם, "שזו יוזמה שהיא התחילה לפני שנה והוכתרה בהצלחה", מספר סגל. "עמרי אמר לי: 'זו רבע שעה משחק וארבעה ימי כאבים, אבל אני לא יכול לאכזב את המשפחה'". גם רזי־אורן זוכר אבא משקיען, "שהיה המון עם הילדים, מביא לבית הספר ולוקח לחוגים. אדם עם הרבה סבלנות, מכין איתם שיעורי בית, אופניים, משחקים, טיולים, מביא ולוקח מהחוגים".
את עילי, הוא אומר בחיוך, כינה "ילד בסולם מז'ורי. ילד מתוק עם המון חוש הומור ושמחה, שהיה לו דיבור מתנגן, וההליכה שלו הייתה כמו ריקוד. בעליצות כזו. מפזם לעצמו. היה לו גם ערוץ יוטיוב בו העלה סרטונים".
אחד מתחביביו הבולטים של עילי הייתה הקפוארה. הראשונה במשפחה לאמץ את ריקוד המלחמה הברזילאי הייתה נעמה, שנחשבת מוכשרת מאוד. שנתיים אחריה הגיע גם עילי לחוג יחד עם עוד שני חברים ולאט־לאט החבורה גדלה עד שמנו חמישה חברים טובים, כולם תלמידי כיתה ה' וחדורי מוטיבציה. "המשפחה הזו מלווה אותי מתחילת דרכי", מספרת ג'ני ביטרן, בעלת המרכז הישראלי לקפוארה בחוף חפר. "עילי התחבר לפן המוזיקלי. הוא תמיד היה מגיע לפני הזמן, ומבקש רשות להתאמן על כלי הנגינה.
"אצלנו כל תלמיד מתקדם מקבל כינוי, ועילי קיבל את הכינוי 'טוקאדור' שזה נגן. הוא היה פרקשיוניסט (נגן כלי הקשה) יוצא מהכלל לילד כל כך צעיר. בשנה שעברה הוא הגיע לרמה גבוהה בנגינה בפנדרו, שזה תוף דמוי תוף מרים, ואמרתי לו שלטקס השנתי אני רוצה שינגן סולו, שזה לא משהו שנהוג. עילי לקח את זה בצורה מאוד רצינית, התאמן שעות ובסוף הוא נתן סולו שחבל על הזמן מול מאות אנשים".
וזה לא סתם בא לו. עמרי האב היה מתופף נלהב ורק לאחרונה פינק את עצמו במערכת תופים אלקטרונית. החברים מספרים בצחוק איך אהב לספר להם שוב ושוב שפעם בעת ששהה בניו־יורק, הגיע למועדון ג'אז וכשהמתופף איחר הוא תפס את מקומו עד שהגיע.
ביטרן מספרת שביום חמישי האחרון, יממה לפני התאונה "לימדנו קטע מוזיקלי חדש ועילי לקח את הפנדרו והפציץ בסולו כמו שהוא יודע. אחר כך סיפר שמחר יש לו טיול ושהם לא הולכים לבית הספר.
"עמרי היה מגיע הרבה בסוף השיעורים, מתיישב להציץ איך עילי ונעמה מתאמנים. האבא והבן היו דומים, בדיבור, במראה החיצוני, בשקט החכם. אפילו איך שהם הסתכלו אחד על השני, יכולת לראות שזה קשר חזק במיוחד. כשעילי היה אומר: 'אבא, עשיתי ככה, ותראה למדתי כזה', הוא תמיד היה מחזק אותו. האסון הזה נחת עלינו כהפתעה מחרידה אבל לדעת שהוא זינק לתפוס את עילי בידיעה שזה סיכון אדיר, זה לא מפתיע. זה נשמע לגמרי עמרי".
לפנייה לכתב/ת 
