"נעמה אומרת שהחיבור קרה בעל כורחה, אבל בשבילי זו הייתה משאת חיים!"
בבוקר הן נפגשות לקפה, אמא טובה'לה חסין הולכת לשחות, והבת, נעמה, צועדת לחנות ומסדרת את הכאוס שאמה הותירה מאמש. כשטובה'לה מגיעה, הן רבות שעתיים רצוף – ומתחילות לעבוד. ועכשיו הזוג הלא מתפקד של עולם האופנה לקח את מערכת היחסים המשונה שלו אל הסדרה "סיפורי בדים". ראו הוזהרתם
כשטובה'לה חסין מספרת שלפני חמש שנים התחולל בחייה נס גדול, היא לא מתכוונת לבעלה, עמית, שזנח אותה לאנחות. "אני קוראת לו 'המנוח' בגלל שזה מה שהוא בשבילי. מי שהיה. עוד לא התגרשנו בגלל שאני מסרבת לראות אותו, אפילו לא בשביל לקבל גט. מגיל 20 אתה מאיים לעזוב אותי, ולא עוזב, ובסוף אתה עושה את זה כשאני בת 65?"
הנס שהחזיר את הברק לעיניה מעוגן בתחום המקצועי. אחרי 25 שנה היא החליטה לסגור את החנות שלה בדיזנגוף. "לא הייתה לי שם עדנה", היא מנמקת. "הרגשתי כלואה בין חנויות שלטעמי היו זוועה, דיזנגוף הפך לחצר האחורית של העיר והתביישתי לספר שאני יושבת שם".
ממש באותה עת החליטה גם בתה הבכורה של טובה'לה, נעמה (47), לסגור את העסק שלה. "מאז שאני זוכרת את עצמי ניסיתי לברוח מאופנה כדי לא להיות בצילה של אמא", מספרת נעמה, הנשואה לנדל"ניסט ניר טננבוים ואם לשלושה. "רציתי להיות אדריכלית, בניו־יורק למדתי עיצוב מוצר, וכשהתחלתי לגעת בבדים היה לי חשוב מאוד להפוך לעצמאית מפני שאמא נורא משתלטת, היא גדולה מהחיים. נאלצתי לסגור מפני שהשקעתי המון כסף ואנרגיה ביצוא בגדי ילדים, רעיון שנכשל. כנראה שהייתי צריכה לעשות את כל הסיבוב כדי לחזור אליה עם הזנב בין הרגליים. הרגשתי ששתינו צריכות האחת את השנייה ונוצר בינינו חיבור מחודש".
"זה ההבדל העקרוני", מריעה טובה'לה בעודה לוקחת שאכטה מסיגריה מלאת גראס רפואי. "נעמה אומרת שהחיבור קרה בעל כורחה, אבל בשבילי זו הייתה משאת חיים!"
לפני חמש שנים הן התנחלו באמצע שדרות רוטשילד בקומת מרתף ("מר חולדאי, למה אתה לא מרשה לי להגדיל את השלט ברחוב? בבקשה, בגלל שהוא נמוך ומצ'וקמק ממלאים אותו בגרפיטי", זועקת המלכה מדם ליבה) ופתחו את "טובה'לה פלוס". בממלכה הססגונית הזו הן גם הצטלמו לסדרה התיעודית "סיפורי בדים" של הבמאית עידית אברהמי (רביעי, 21.00, ב־yes דוקו וב־yes vod), שמציצה אל מאחורי הקלעים של תעשיית האופנה הישראלית.
למה "פלוס"?
"בגלל שלעסק הקודם של נעמה קראו 'טובה'לס' ואף אחד לא הבין שזה לשון רבים", היא קובעת מבלי להסס. "מההתחלה הזהרתי אותה שזה שם מכה. 'לס' זה פחות ואני שונאת פחות. תמיד עדיף להיות יותר".
גם מבחינת הגיל?
"תתפלאי, אבל כן. ביולי הייתי בת 70. אצלי יום הולדת זה אובססיה, אירוע מקודש. תמיד אני נכנסת לסרטים, חולמת שיעשו לי שלט חוצות בעזריאלי ויכינו לי ויארגנו לי, ובסוף שמחה שבכלל זכרו אותי. דווקא השנה, כשהחלפתי קידומת ובאמת הגיע לי משהו ענקי, יצא ששמחתי פחות. ציפיתי שייקחו אותי לטיול שורשים בקיבוץ שלי, משמרות, שאני מתגעגעת אליו גם כשאני מבקרת בו, מפני שעבורי הוא סמל לחיים נטולי דאגות. אז נעמה באמת לקחה אותי לטיול שורשים, אבל לא שלי! של אהוד מנור!"
דווקא נחמד.
"לא! אני חולת מוזיקה, אני אוהבת מוזיקה אפילו יותר מאוכל, נעמי שמר היא מושא ההערצה שלי, ודווקא את אהוד מנור אני לא מכירה. המדריך הוביל אותנו בבנימינה עם טייפ נייד שחורק. למה הוא חשב שזה מה שיגרום לי להתרגש? באמצע הסיור נשכבתי על האדמה והודעתי לו שאני מעדיפה למות במקום להיות בטיול כזה".
"לדעתי, המדריך פרש מהמקצוע", מעירה נעמה. "הוא עוד לא התאושש מהטראומה שהיא עשתה לו".
"באשמתך!" צועקת עליה אמה. "ואני חשבתי שאת מכירה אותי יותר מכווווולם. ממה חשבת שאהנה? למחרת בבוקר הגעתי לרוטשילד, לקפה שבו אני פותחת את היום כבר 15 שנה, מאז שיונתן, הנכד הבכור שלי, התחיל ללכת לגן, ונדהמתי לראות שהוא מקושט בבלונים. זה היה רגע עוצמתי. הודעתי לנעמה שאת היום המופלא הזה אני רוצה לסיים ב'קנטינה' – זה המטבח שלי והמשען שלי בגלל שיש לי כמה אי־יכולות, כמו לבשל – והיא הזמינה שולחן ל־25 איש".
ומה קרה?
"היינו מעט, 'הקיץ של אביה', אבל הייתי בהיי מטורף. אני לא צריכה ניצבים בחיי. כשאני שמחה זה ברמות על. יש לי מנוח אחד, שמונה נכדים, התשיעי בדרך, ושלוש בנות, שכל אחת מהן מצטיינת בתחומה. איקה (41) היא מנהלת השיווק של סודה סטרים, תמרה (38) היא אחות מוסמכת שגרה בניו־יורק ונעמה, בכורתי, הכי מרגשת אותי. אני רואה כמה היא דואגת לילדים שלה, מעורה בחוגים שלהם, מצלצלת למורים שלהם, ומה אני עשיתי? נתתי להן לגדול מעצמן. זה גם משהו. לפחות לא קילקלתי אותן. אני יותר טובה בללדת תצוגה, למרות שזו לידה מאוד קשה. בשבוע האופנה שיתקיים בפברואר יחגגו לי שלושים שנות עיצוב ואין לי מושג מה אלד".
כיתת אמן
כשהבייבי המשותף נולד הכריזה טובה'לה שהן משלימות זו את זו, כי היא עצמה יודעת לעצב שמלה שנמכרת ב־10,000 שקל, בעוד שנעמה יודעת לעצב שמלה אחת שתימכר באלפי עותקים. מאז, מתברר, היא כבר הספיקה לחזור בה. "זה מה שאמרתי?" היא מחווירה. "איך זה יכול להיות? אם יהיו חמש חתיכות מהדגם אני אחטוף שבץ".
"זה בגלל שהיא יוצרת משהו בכל כך הרבה נשמה וכאבים וייסורים", מגוננת עליה נעמה. "היא כמו אמן שצייר ציור יפה ולא מבין למה לעשות עוד אחד כזה. אני מסבירה לה שזה לא הגיוני ולא כלכלי, אבל אצל אמא 'כלכלי' זה שם של מוסף בעיתון. אז בנינו ביחד אטלייה שבו כל פריט הוא אחד ויחיד ואין שני לו, אבל אל תשאלי איזה צרחות חטפתי בגלל שעשיתי ארבעה פריטים מאותה הגזרה ברקמה שונה".
"יש לי רק חלום אחד!" צועקת טובה'לה מהחדר הסמוך. "שיעשו לי תערוכה במוזיאון תל־אביב. אבל אני חוששת שיעשו לי את הכבוד הזה רק אחרי מותי".
"הבגדים שלנו לא זולים", מודה נעמה. "בשדרות רוטשילד יש הוצאות ענק. אבל אנחנו עושות המון בהזמנה, לפי המידות והרצונות של לקוחות מכל העולם".
"ואני גרה ביהודה הלוי, בבניין מט ליפול", מתבכיינת טובה'לה, "אבל עיצבתי את הדירה השכורה והפכתי אותה לאחת היפות בתבל כולה".
"כדי שהיא לא תהיה לבד, ליום הולדת 68 קנינו לה כלבה", מעידה נעמה, "אבל אמא חטפה דיכאון שאחרי לידה והשאירה אותה אצלי".
"ומאז שהתחלתי לגדל את הכלבה לבד הבנתי שזה הדבר היחיד שחסר לי בזוגיות", מצחקקת אמה. "אין מי שיטייל עם הכלבה כשאני עסוקה".
רק זה חסר לך?
"בדיוק. ב־45 שנות נישואיי טיפלו בי, אפילו לא הזזתי כוס ולא חשבתי שזה לא בסדר. לא הייתי עצובה בנישואיי, כי לא העליתי בדעתי שיש משהו אחר שיכול למלא אותי ולגרום לי לאושר עילאי. כיום אני יודעת איך מתקנים טלוויזיה, בקטנה, אני יודעת להפעיל מכונת כביסה ומייבש, אני לומדת דברים שכבר לא אופייניים לגיל שלי, וזה כיף. וגם נעמה שייכת לכיף הזה".
"אני?" תוהה נעמה, "איך?"
"יצאתי מסוג אחד של קשר, עם בעל, ונכנסתי לסוג של קשר שאני מאחלת לכל אחד, עם בתי הבכורה. אני רוצה לישון איתה במיטה, כפיות. איתה וגם עם בעלה".
"אין לי ספק שאם הייתי רוצה זה היה קורה", נעמה פורצת בצחוק מתגלגל, "אבל אני עוצרת בעדה מלישון איתנו במיטה. כיום אני כבר יודעת לשים גבולות. כל השבוע אנחנו אחת בתוך השנייה, ובשישי־שבת אני שמה מחסום. זה לא שאסור לה לצלצל אליי, אבל אני מסבירה לה שיש לי בית ומשפחה, ואני חייבת לעכל את השבוע שנגמר ולמלא כוחות לשבוע הבא".
המשפחה התפרקה
מדי בוקר, בשמונה אפס־אפס, הן נפגשות בקפה בשדרה שבו מתנהל הפרלמנט של השכונה. "אחרי הקפה אמא הולכת לשחות", מספרת נעמה, "ואני באה לחנות ועושה קצת סדר בסדום ועמורה שהיא השאירה אחריה אתמול. אני נותנת הוראות לתופרות, גם הן מבולבלות מההוראות שהיא השאירה להן, ואז אמא מגיעה. דבר ראשון היא מתעצבנת למראה הסדר שעשיתי, יש לנו שעתיים של ויכוחים וריבים עד שהעצבים שלה יורדים ואז, סוף־סוף, אנחנו מתחילות לעבוד. אמא היא אמן, היא הרעיונאית, היא לא גוזרת ולא תופרת. אני, לעומתה, אוהבת לגעת בחומר. בדרך כלל היא מאפשרת לי לתרגם אותה למתפרה. בימים שבהם זה בלתי אפשרי מפני שהיא יותר מדי נסערת, אני פורשת לילדים או לבנק והיא מקבלת שעה וחצי לעשות בלגן שאני אסדר אותו למחרת".
"הדבר היחיד שחסר לי ברוטשילד זה חלון ראווה", טובה'לה ממלמלת לתוך המאפרה. "עכשיו, כיוון שאנחנו חצי במחתרת, אני עובדת ב'אינסטנגרן'. כן, ככה אני קוראת לו. יש לי בעיית דיקציה ויש לי 3,800 עוקבים. אני עושה המון לייקים בגלל שזה כלי שיווקי".
"בקיץ נסעתי עם הילדים לחודש, לשוודיה, והיא ניצלה את הזמן הזה כדי לצייר על הבגדים", בתה מסננת. "נבהלתי. מהמקום הפרקטי. אני הרבה יותר מקובעת ושמרנית ממנה, זה נראה לי כמו משהו שאף אחד לא יבין. אז היו בינינו המון עימותים, גם עכשיו יש, תמיד יש, אבל בסופו של יום אני מצליחה לכנס את היצירתיות המתפרצת שלה לקולקציה מסודרת ומאורגנת".
"עכשיו זה לא יקרה", טובה'לה משתבללת. "עוד אין לי שום רעיון לתצוגה. בגלל זה אני יוצאת לשלושה שבועות, למחנה הצילומים של 'גולסטאר' עונת הנשים. אולי שם יצוץ לי רעיון מוצלח. נראה מה יקרה ב'גולסטאר'. עכשיו גם ילדים יזהו אותי והנכדים שלי יתגאו בי. כולם רוצים שיאהבו אותם. אני גם אומרת את זה בקול רם".
"אם לא היינו עובדות ביחד לא היית יכולה להיעלם לשלושה שבועות", מזכירה לה נעמה.
"אם לא היינו עובדת ביחד היה לך הרבה יותר קשה לתפקד כאם השנה", מחזירה לה אמה.
"חכי־חכי", מתרה הבת. "כשתחזרי לסטודיו תמצאי הפתעות".
"שלא תעזי!" צורחת האם. "את יודעת מה יקרה אם אמצא כאן משהו שלא אוהב. אני אגזור!"
"משהו שלא תאהבי", ממלמלת נעמה מתחת לאף. "מאז שאני זוכרת את עצמי הזוגיות של הוריי הייתה הזויה. לאבא היו חברות ולאמא היו חברים ולאבא יש ילד מחוץ לנישואים, ופעם אמא גררה אותי ביד לבית של מישהי כדי לצעוק לה 'זונה', אבל היה איזשהו סדר יום בתוך הכאוס הגדול. בשישי בערב תמיד הייתה ארוחה. הנכדים אהבו לבוא אליהם. אבא דאג לאוכל ואמא דאגה לבידור. יש משהו מחזק במסגרת של אמא־אבא־ילדים. זה כוח. נכון שכל מי שמתגרש מתרץ את זה ב'יותר חשוב שהילדים יראו אושר', אבל אני לא מכירה הרבה ילדים להורים גרושים שהפרידה שימחה אותם. כשהוריי נפרדו, לפני חמש שנים, חשבתי שזה יעבור לידי מפני שאני כבר גדולה, אבל חוויתי את זה מאוד קשה. המשפחה התפרקה".
"איזה דיכאון, מזל שהצלחתי לשכנע את הרופאה לרשום לי גראס", גורסת אמה.
לא חסרה לך אהבה?
"בכל יום אני מתאהבת מחדש", היא הוגה, "ולא הסקס יגרום לי להיות עם מישהו. אני רוצה שהוא יהיה נדיב, עם חוש הומור, עשיר כקורח, עדיף גיי. כדי שאוכל ללכת איתו אנגז'ה".
*
בגדים: טובל'ה ונעמה חסין, "טובל'ה פלוס" (רוטשילד 103, ת"א)
איפור: אילנה פיצ'חזה, סולו (במוצרי סמאשבוקס), שיער: ליאור גבריאלוב, סולו (במוצרי לוריאל פרופסיונל), עוזרת צלם: ג'ני רפלסון
לפנייה לכתב/ת 
