השנים האחרונות עשו רק טוב לדני גבע. בגיל 40 הוא הפך לאב לבת יפהפייה, קאמי בת השנה ושלושה חודשים, קריירת המשחק שלו משגשגת יותר מתמיד, והוא אפילו חוטא בדוגמנות כפרזנטור של "פולגת". "נפלא להיות אבא", הוא מתמוגג. "זה שיא לכל החושים. קאמי היא הדבר הכי נעים שהרחתי, הדבר הכי יפה שראיתי, הדבר הכי ערב לאוזן ששמעתי והכי נעים שנגעתי בו. כל החושים שלי מאותגרים. לא ידעתי שיכול להיות כזה יופי בעולם".
בשבוע שעבר עלתה בתיאטרון בית ליסין ההצגה "קוראים לו מלך", שכתבה סביון ליברכט ומביים אלון אופיר. סיפור רוחש דרמות בקיבוץ, שבמרכזו רווק בן 40, לוקה בשכלו, שמתקבל כחבר בקיבוץ בזכות דירה שהוא מוסר לקיבוץ. לצידו של גבע, שמגלם את אחד מחברי הקיבוץ, משתתפים נתי קלוגר, אבי גרייניק, רועי ויינברג, ויקטור סבג, איתי פולישוק, יוסי צברי ויעל בוטון.
"תהליך העבודה על ההצגה לא היה פשוט ומצד שני מאוד מרתק", הוא אומר. "כשעובדים על מחזה מקורי שנכתב לא מזמן, הרבה דברים מתגלים בתהליך החזרות, כמו מה להוסיף או להוריד. היה נפלא לעבוד עם סביון ליברכט ואלון אופיר. יצאה לנו הצגה פצצה. סביון היא אדם נהדר, פשוט קסם. מאוד שמחתי לגלות איזה בנאדם צנוע ועניו היא למרות כל הרקורד המפואר שלה. היא תמיד אומרת מילה טובה כשצריך".
השנים רק עושות לך טוב.
"זה תענוג להתבגר. כשחקן, התפקידים הכי טובים ובשלים הם בגיל הזה. אתה גם מחכים עם השנים, לומד איך לחיות עם עצמך ואיך לתקן בך דברים. עד אז זה היה הרבה פחות קל. כל אחד והתיקים שהוא נושא, לפעמים עוד מהילדות. חלק מהתיקון שאנחנו עושים בחיינו הוא להתנקות מזה. מתברר שעם הגיל רמת החיים משתפרת, לא יורדת".
כרגע גבע גם משחק בהצגה "הסיפור המוזר של הכלב בשעת לילה", ונמצא בחזרות להצגה "תרופה" של מאיה שעיה, שתעלה בפברואר בתיאטרון הספרייה. הוא מופיע בסדרה של yes, "או בוי", שבמרכזה להקת בנים ומשמש כפרזנטור של "פולגת".
סוף־סוף למדת לנצל גם את היופי החיצוני שלך.
"מתברר, אבל זה לא נתון שבחרתי בו. זה נתון קבוע, זה כמו שיגידו שאני גבוה. פעם לא בטוח שהייתי מצטלם. זה חלק מהתיקונים שעשיתי. הבנתי מאיזה מקומות זה בא. פשוט לא הרשיתי לעצמי להיות גאה ומאושר. היו כל מיני דברים שחסמו אותי — בעיקר הפחד מהאור, לא הפחד מהחושך. לא חשבתי שהדברים האלה מגיעים לי. היה לי קשה לקבל את זה. היום אני מקבל את זה בשוויון נפש ולא נלחם בהצלחה. בעבר שמתי מקלות בגלגלים האלה. היום אני מבין שאף אחד לא מחכה לי בפינה. כשהפרסום, ההצלחה והתהילה מקישים על דלתו של שחקן צעיר - הוא לא יודע בדיוק איך להתמודד איתם. אחת מדרכי ההתמודדות היא החסימה. היום, לשמחתי, אני כבר רחוק משם".
