הכי מדאיג שזה כבר לא מפתיע

קשה לומר שמישהו הופתע בישראל מול פרסום החשדות נגד חבר הכנסת באסל גטאס. מכל ההיבטים של הפרשה הביטחונית הזאת שנמצאת רק בתחילת דרכה, זו הנקודה המטרידה ביותר.

הקרירות והאדישות מול ידיעה מהסוג הזה הן כוחו של הרגל. שגרה שבה חבר כנסת ערבי מבל"ד יום אחד הוא נציג אזרחים במדינה, וביום השני מתגלה כמי שמשתף פעולה עם הגרועים שבאויביה. כמו עזמי בשארה, חבר מפלגתו שריגל למען חיזבאללה, גטאס מזדהה עם כל מי שמתנגד למדינת ישראל, לא משנה מי הוא.

זו לא תפיסת עולם אלא תפיסה פוליטית ומסורת מפלגתית — ולכן זה חמור יותר. עד 2013 היה גטאס דמות אנונימית, עסקן ציבורי מקומי, ראש רשות ואיש עסקים. מדינת ישראל הייתה נוחה לו. אין עוד מדינה במזרח התיכון שבה נעים יותר להיות אופוזיציונר על רקע לאומי, דתי או אידיאולוגי. השינוי היה בכנסת. בתוך זמן קצר הוא הפך את ההתנגדות למדינה לדגל פוליטי — והאנונימיות התחלפה בזרקורים תקשורתיים. ביוני 2015 השתתף במשט, ב־2016 קיים פגישות עם משפחות מחבלים ולאחרונה הצליח לתקוף אפילו את שמעון פרס אחרי פטירתו. הנה האמת על הפוליטיקה הארצית במגזר הערבי על רגל אחת: תחרות אחר פרובוקציות לאומניות, בתוך המדינה נגד המדינה.

לפעמים, כמו במקרה של גטאס, הגבול בין פרובוקציה למעשה עצמו מטשטש. המגזר הערבי הוא לא היחיד בישראל שבו הפוליטיקאים שמייצגים אותו מקצינים כשהם חוצים את שערי הכנסת אבל זה המגזר היחיד שבו להקצנה אין גבול במילים.

האמת לאמיתה היא שישנם נבחרי ציבור ערבים־ישראלים שכל זמנם ומרצם מופנים כדי להשמיד כל סיכוי של השתלבות המיעוט הערבי במדינת הלאום היהודית. הסימנים כולם שם, הדגלים האדומים כולם מונפים, ומולם הדמוקרטיה הישראלית שלא יודעת כיצד להתמודד. הפתרונות הטקטיים קלים: מניעת מפגשים בין אסירים ביטחוניים לחברי כנסת, חסימת מפגשים במדינות אויב, הגבלת מידע מסווג ועוד.

מה שנדרש הוא מאמץ רציני יותר נטול גימיקים מצד חברי כנסת מימין ומשמאל להגדיר קווים אדומים. לישראל אין חוקה — וחבל שכך — אבל יש מסורת ארוכה של הגדרה עצמית כמדינה יהודית ודמוקרטית. בלי קווים אדומים, המחיר כבד מדי. במקרה של בשארה, גטאס וזועבי, המחיר הוא דו־קיום. ועוד דבר אחד, טקטי. כלקח מהעבר — כדאי לשים לב לאן גטאס נוסע בימים הקרובים. יש שם נטייה להיעלם בקטאר.