חמישי 13 בדצמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: רונן פדידה
    7 לילות • 20.12.2016
    בעלת הבית
    עד היום דנה רון סוחבת את הצלקות מהמשפט ההוא של 'האח הגדול', אבל לקח לה בערך חמש שנים להפסיק להגן עליו. עכשיו היא מתחילה לצלם סרט המבוסס על סיפורה ופותחת לראשונה את הכל: האמירה הבוטה של יורם זק באודישן, השיחה שבה ביקש ממנה להתחנן בבית האח, ההתנצלות, והתשובה לשאלה אם היה או לא היה דיל עם קשת
    רז שכניק | צילום: רונן פדידה

    דנה רון הייתה בת 38 כשהחליטה להיכנס לבית 'האח הגדול'. יותר מחמש שנים אחרי - זה עדיין חוזר אליה. עד היום היא זאת שיורם זק, האח הגדול עצמו, אמר עליה את המשפט ההוא עם הבולבול בין השדיים. אותה הערה שעולה כמעט באסוציאציה ראשונה כששומעים מאז את שמה, ביחד עם מילה נוספת - "דיל". חצי שנה אחרי ההערה שלתחושתה היום הייתה הטרדה מינית בשידור חי, רון כבר הגישה תוכנית בוקר בזכיינית קשת. ל'אח הגדול' היא באה ללא ניסיון בטלוויזיה, ורבים הסיקו שהתוכנית הייתה חלק מחוזה השתקה שחתמה עם הזכיינית: היא תגן עליהם מפני התקשורת ומארגוני נשים שדרשו את ראשו של זק, ובתמורה תקבל זמן מסך. רון מכחישה את הדברים.

     

    תזכורת: ההתבטאות של זק הסעירה את התקשורת, הרשתות החברתיות ובמיוחד את ארגוני הנשים שדרשו את פיטוריו של עורך האח הגדול. בקשת אמנם השעו אותו לחופשה יזומה, בצירוף התנצלותו כלפי רון, אבל הוא חזר אחרי יומיים בלבד. "זו העמדת פנים", הגיבו אז ב'ויצו' בזעם, "האיש היה צריך להיות מפוטר לאלתר". באקלים של היום, אגב, ספק אם אמירה כזו ומגה־שערורייה כזו הייתה משאירה אותו בטלוויזיה.

     

    רון הייתה דמות בולטת בעונה השלישית, לצד דיירים זכורים כמו פרידה הכט, ליהיא גרינר וג'קי מנחם שזכה באותה עונה. היא מעולם לא סיפרה את גרסתה למה שקרה שם בבית ומה שקרה אחרי שהתפוצצה הפרשייה. בימים אלה, כש'האח הגדול' חזרה עם עונה אחרונה בקשת, היא מתמודדת עם הפצע הכי פתוח שלה, ועובדת על סרט קולנוע בהשראת סיפורה האישי - שצפוי לצאת בעוד כשנה (ר' מסגרת). בינתיים, היא מספקת הצצה ראשונה לטירוף שהתרחש בתוך הבית בזמן האמירה ההיא וגם לפני, באודישן, על ידי אותו יורם זק, באמירה מינית אחרת. כדי להיצמד ככל האפשר למה שקרה, ניהלה רון יומן החל מהרגע הראשון שבו יצאה מהבית. הקטעים שלפניכם מורכבים מהדברים שכתבה ומשיחות שניהלנו איתה בשבועות האחרונים.

     

     

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

     

    כשנכנסתי לבית האח הגדול, הייתי בת 38, אמא לשני ילדים. מגיל 18 אני אמא והתחשק לי לתקופה קצרה להפסיק להיות אמא, מפרנסת, בת זוג של, ולהיות סתם דנה. על הנייר, זה נשמע כמו אחלה חוויה. זה גם היה אחרי שתי עונות, שנראו איכותיות ותמימות, ואמרתי למה לא. הכרתי את סער שיינפיין, והוא רמז שעבר חוויה קשה, אבל אמרתי לעצמי, לי זה לא יקרה. הרי הגעתי לשם אחרי חיים שלמים. עברתי גירושים, פשיטת רגל, הייתי אם חד־הורית. בקיצור, החלטתי להירשם.

     

    "אחרי 'האח הגדול' נראיתי נורמאלית, אבל לא הייתי". דנה רון
    "אחרי 'האח הגדול' נראיתי נורמאלית, אבל לא הייתי". דנה רון

     

    למחרת כבר קבעו לי אודישן. המון אנשים חיכו בתור. ואז נפתחת הדלת ויוצא יורם זק. רק בדיעבד הבנתי שזה הוא. קלטתי שהוא רוצה שאכנס לפני כל אלה שמחכים. את המשפט הראשון שאמר לי, "את יודעת שאת כוסית", הוא זרק בנונשלנטיות. עניתי לו "למי אתה חושב שאתה מדבר". והוא ענה: "כשאת שוכבת עם החבר שלך, את..." אני אפילו לא רוצה לחזור על התוכן הגס של הדברים. הייתי בהלם. מפה הדם עלה לי לראש. צעקתי, "מה זה הסגנון הזה?!" והוא שאל אם אני קריזיונרית. אמרתי לו שברור שכן, אם מדברים אליי בגסות.

     

    ובכל זאת, נשארתי שם. למה? אתם יודעים כמה הטרדות מיניות אישה עוברת בחיים? לראשונה בחיי הייתי באודישן וחשבתי שזאת הדרך שלהם ללחוץ. אנחנו, הנשים, אומנו לא לעשות סיפור מכל דבר, לא לעורר מהומות. אנחנו לא רוצות שיגידו, "ההיסטרית הזאת". אבל ללא ספק, זו לא שאלה שאתה אמור לשאול מישהי באודישן.

     

    ובכלל, כל האווירה באודישנים לתוכנית, הייתה מינית. בדינמיקה הקבוצתית הם שואלים, מי עשה סקס היום, מי עשה לפני שבוע, לפני חודש, ומחלקים אותך לפי זה לקבוצות. הם רוצים לדעת עד כמה אתה מיני.

     

    כן, למרות הכל, נכנסתי פנימה. את עוברת שם משברי זהות. הכל מתחיל לנשור ממך. גם הנשיות. את נהיית כלום ושום דבר בעיני עצמך. ומהר מאוד מה שקורה בחוץ לא קיים. העולם נמחק לחלוטין. אפילו המשפחה שלך לא מעניינת אותך יותר. כשאת בפנים, 'האח הגדול' הופך להיות העולם שלך. קשה להסביר את זה. משהו בפורמט, בבית הסגור שגורם לך להידרדרות מנטלית. מהר מאוד אתה נכנס למצוקה רגשית קשה, והאוזן הקשבת היחידה שיש לך היא בחדר 'האח הגדול'.

     

    תחושת פרטיות. רון בחדר 'האח הגדול'
    תחושת פרטיות. רון בחדר 'האח הגדול'

     

     

     

    יום שבת, 12 בפברואר 2011, שעות הצהריים. "דנה, גשי בבקשה לחדר האח הגדול", נשמע הקול ברחבי הבית. ליורם זק אנו קוראים 'האח הגדול', כי מעבר לזה שהוא האח הגדול, הוא גם העורך הראשי. יש לו כמה מחליפים שאליהם אנחנו מחויבים להתייחס כאילו הם אחד, והם הוא. אבל כשיורם זק מדבר איתנו בכבודו ועצמו, אנחנו יודעים שיש לזה סיבה טובה.

     

    כל המצלמות מכוונות עליי, כדי לראות אותי זזה מיידית לחדרו, ואוטומטית אני בוחנת בחטף את דמותי במראה. משתדלת לשדר נונשלנטיות. גם ככה בחודשיים וחצי האחרונים אני מרגישה שלא נשאר לי שום כבוד עצמי. האם קולו מרגש אותנו כל כך מפני שעבורנו הוא הפך ללא פחות מאלוהים? מה שבטוח - זה לא בגלל נתונים אובייקטיביים של גבר. אף אחד מהדיירים לא חושב על הישות הזאת ששולטת בנו ביד רמה במושגים של אדם בשר ודם. ועדיין, בבית 'האח הגדול' הדיירות מאוהבות בו והדיירים הזכרים מעריצים אותו.

     

    התאהבנו בו. יורם זק
    התאהבנו בו. יורם זק

     

    הוא האח הגדול שלנו שהכי מתעלל בנו והכי דואג לנו. האבא שפעם נוזף ופעם מלטף. הוא לגמרי זה שמעיף אותנו בהתרגשות בנוכחותו וכשמישהו זוכה לדבר איתו אישית, כל שאר הדיירים מתים מקנאה.

     

    מבחינתנו הוא הפסיכולוג הכי טוב בעולם, האוזן הקשבת המושלמת ביקום. הוא שם עבורנו, למרות שרוב הזמן הוא שותק, ותכלס הוא מת על זה שאנו מתפרקים. ניהלנו בינינו, הדיירים, שיחות שלמות, מלוות בצחקוקים אינפנטיליים על קולו המלטף, הסמכותי והכריזמטי. הסכמנו ששיחה איתו, או ליתר דיוק, מונולוג מולו - הוא כמו כדור ואליום חזק וטוב. נלחמים על תשומת ליבו, על אהבתו, כמו חיות פצועות. מי מאיתנו שמזוהה עם כניסות מרובות ושהייה ממושכת בחדרו קיבל מיידית את התואר המושמץ "חופר". קשה להתחלק במה שכמהים לתפוס עליו בעלות.

     

     

     

    אני בדרך לחדר 'האח הגדול', מריצה בראש מה יכולה להיות סיבת הזימון. שבת, אמצע היום, בערב יש שידור הדחה, ממתי יש לו זמן אלינו? בעודי מדלגת כאיילה מאוהבת בצייתנות במסדרונות, לא יכולתי לשער שבעוד כמה דקות אתוודע למידע שישאיר אותי המומה, שהמושג 'חיים ומוות ביד הלשון' יהיה נחלתי, שאהיה בשוק ואעשה הכל כדי להציל אותו, גם במחיר של לשכב עבורו מדממת, בבדידות מוחלטת, על הגדר.

     

    "שלום האח הגדול", אני מתיישבת על הספה.

     

    שקט. מחכה בסבלנות. הצייתנות לא עוברת עם הזמן אלא להפך. החלל נטול הדיירים האחרים נותן את התחושה שכל מה שנאמר פה נשאר בארבע עיניים, אך בפועל כל מה שקורה פה הוא ההפך הגמור מחסוי, הכול מצולם ויכול לשמש לשידור.

     

    "האח הגדול?" אני אומרת ומסתכלת למצלמה הממוקמת מולי ממש בגובה העיניים.

     

    "שלום דנה", קולו מלטף.

     

    "שבת שלום האח הגדול", מתחנחנת, מרגישה די פתטית ויחד עם זאת זה פשוט חזק ממני.

     

    "דנה, האח הגדול רוצה להתנצל בפנייך".

     

    "על מה?" אני שואלת משועשעת, "על מה האח הגדול צריך להתנצל בפניי, אני מתה לדעת".

     

    "אני רוצה להתנצל על כך שהשיחה שלנו מאתמול דלפה לאינטרנט".

     

    "איזו שיחה?" אני מנסה להיזכר.

     

    "השיחה מאתמול", הוא מנסה להזכיר.

     

    "מה היה בשיחה אתמול, מה, בשידור?"

     

    "לפני השידור".

     

    באינסטינקט הראשוני, עצם העניין ששמים אותנו באותו מעמד מבדיל אותי משאר הדיירים. גם אם טרם ירדתי לסוף דעתו זה מוצא חן בעיניי.

     

    "כן", נשמע נבוך.

     

    "נו באמת, אז דלף, מה כבר נאמר?"

     

    עדיין אין לי מושג, שבשיחה שלנו מאתמול, ביום שישי, בסביבות 21:00, יורם אמר בפני כל המדינה, "ערב טוב דנה, יש לך חצי דקה לפנות אל הצופים בבית ולשכנע אותם למה את זו שרוצה שאני אשחק לה עם הבולבול בין השדיים". כולם, חוץ ממני ומהדיירים האחרים, שמעו את זה בזמן שאני הייתי בדרכי לחדר האח הגדול, לקראת משדר הפריצה בשידור חי, שבו המועמדים להדחה ואני ביניהם, פנו לקהל בבית כדי לנסות לשכנעו להצביע בעבורם.

     

    התיישבתי על הספה. הייתי מתוחה מהצורך להסביר למה צריך להשאיר אותי. אז אמרתי, "תעזור לי, תן לי עצה, האח הגדול, מה אני צריכה להגיד?" לא באמת ציפיתי לתשובה. ויורם, שלפני זה למעשה אמר את ההערה על הבולבול, לוחש לי בקול סקסי סליזי, בחוצפה שמותירה אותי המומה, "תתחנני".

     

    לא הבנתי למה עליי להתחנן, אבל היום אני מבינה שדיבר כנראה על הבולבול שלו ועל השדיים שלי. מילה בעייתית אחת, בטון נמוך, "תתחנני", הצליחה לבלבל אותי. למרות שאני לא מראה את זה.

     

    "כן", שומעת עצמי מגחכת, לא רוצה שיחשוב שאני חושבת שברגע זה הוא מתחיל איתי. ואולי לא הבנתי נכון, "בדיוק מה שמתאים לי, להתחנן, ממש!"

     

    "נו, תן איזה משפט מחץ", אני מחליטה להתעלם מהמילה המיותרת שנאמרה קודם, "אל תהיה כזה. תעזור לי. מה אתה היית אומר?"

     

    שקט.

     

    אבל בכל זאת מנסה לעלות על הגל של הדו־שיח בינינו ורוכנת לעבר המצלמה הממוקמת בגובה העיניים. "האח הגדול?" לוחצת.

     

    "נראה לי שאת תסתדרי".

     

    "טוב נו, נקשקש משהו, הפעם לא באתי מוכנה, נראה איך יזרום, 30 שניות?"

     

    "שידור חי, כן", הוא עונה, אך לא על מה ששאלתי. מכאן אני מסיקה שמן הסתם אין לו זמן להתעסק בי עכשיו. בפועל, בדיעבד רק אדע שהוא לגמרי עסוק בי וכנראה באופן מיני.

     

    "30 שניות או דקה, כמה זמן זה?" מסתדרת בעצבנות ומושכת את החולצה לאחור, אם אין לי מילים לפחות שאיראה כמו בנאדם. ומקבלת תשובה נוספת מחוץ לקופסה ומחוץ למה שמותר.

     

    "למשל מה שעשית עכשיו עם החולצה לא יעזור", הוא אומר.

     

    אני מזדקפת, זה כל כך חריג שאני עדיין לא מסוגלת להפנים ולא סגורה אם קלטתי, או שנדמה לי שקלטתי, כי פשוט לא ייתכן מה שקלטתי. זה לא הגיוני בעליל. לא יכול להיות שהוא מפלרטט איתי באופן הכי ישיר וחצוף שיש, ולו רק בגלל שהוא יודע שצוות עצום בשטח ובקונטרול רואה ומאזין.

     

    מה שבטוח זה שאני ממש לא יודעת איך לאכול את כל מה שקורה לי בדקות האחרונות. חייבים להבין, במצב הנפשי שבו אנו הדיירים נמצאים, הוא מי ששולט עלינו במאה אחוזים במצב של ניתוק ארוך ומוחלט מהעולם החיצון. הוא זה שאנו רוצים למצוא חן בעיניו, המנחם וגם השוט. ואני, מי אני, בסך הכל, בובת המריונטה. מה שקורה פה עכשיו כל כך חסר תקדים ואם להודות על האמת, בגלל פערי המעמד העצומים, בגלל ההיררכיה הברורה, זה עושה לי את זה ביג־טיים והאינסטינקטים הנשיים שלי נכנסים לפעולה. מוכנה או לא מוכנה. מבינה או לא מבינה. זה לא משנה, זה כאן ועכשיו וזה קורה.

     

    "מה עשיתי עם החולצה?" שומעת את עצמי מתגרה, לגמרי ברור שמה שאמרתי ומתיחת המחשוף שלי כלפי מטה אומר שנכנסתי עמוק למשחק.

     

    "זה יכול לעזור", הפינג־פונג עולה הילוך, ניתן לשמוע שטון קולו ירד עכשיו בעוד אוקטבה למצב הנמוך ביותר שקול יכול לרדת.

     

    נבהלת. עכשיו אין מקום לספק. נבהלת גם מכמה נמוך ירדתי כשכולם רואים ושומעים. קורה לי משהו רע, מרגישה לא בנוח.

     

    "אהה וכשעשיתי ככה לא יעזור?" אני אומרת, ומתקנת כשמושכת בחזרה את החולצה לאחור ומצמצמת למצב נורמלי את המחשוף, "הבנתי אותך, אוקיי".

     

    הדו־שיח המפתיע הזה סובל באוזניי ממאניה דיפרסיה, כשהוא הופך עבורי בזמן כל כך קצר, בדקות, מהדבר הכי מחיה ומסעיר לדבר הכי אמביוולנטי ומשפיל. אני לא יכולה להתעלם מהעובדה שסביר להניח שברגע זה כל צוות ההפקה, מהקטן ועד הגדול, נקרעים עליי כשרואים כיצד הדיירת צמאת החיבה נהיית לגמרי פאתטית, שלא לומר מעוררת רחמים. הכבוד העצמי שעוד נשאר לי גורם לי להגיד, "טוב, אתה יודע, יש גם מצביעים שלא יראו זאת בעין יפה, אז צריך להתאים לכולם". אני מנסה לדכא את הפרובוקטיביות ומעבירה את השיחה למשהו אחר ממשהו מיני, אבל הוא לא נותן לי.

     

    "הם לא רואים טלוויזיה ביום שבת", תשובתו מהירה, מתריסה.

     

     

     

    בחזרה ליום שבת, לשיחת ההתנצלות. עכשיו מצפה לי ההפתעה האיומה. הדבר שבחלומות הכי גרועים לא דמיינתי שיכול לקרות.

     

    "מה דלף? אתה מתכוון לשיחה על החולצה וזה?" אני שואלת. חייבת להבין שאנחנו מדברים על אותו הדבר.

     

    "כן".

     

    "שטויות, על הגל הקל".

     

    דממה.

     

    "טוב זה הכל?" אני מתרוממת מהספה ומתכוונת לחזור לבית.

     

    "דנה", המצוקה בקולו גדולה.

     

    "כן?"

     

    "שבי בבקשה". פאוזה. "האח הגדול רוצה להתנצל בפנייך על עוד משהו".

     

    "מה עכשיו?" צוחקת, לא ברור לי למה. אולי רציתי בתוך תוכי להקל עליו, להקליל את האנרגיה הכבדה שהשתלטה על האווירה.

     

    "אמרתי עלייך משהו שאת צריכה לדעת".

     

    "אוקיי. מה", מתיישבת.

     

    "אמרתי..." נושם עמוק.

     

    "כן..."

     

    "אמרתי: ערב טוב דנה, יש לך חצי דקה לפנות אל הצופים בבית ולשכנע אותם למה את זו שרוצה שאני אשחק לה עם הבולבול בין השדיים".

     

    הפעם שנינו שותקים. כן, שמעתי מה שאמר ולא הבנתי כלום. כמו כשנמצאים במצב של הפרעת קשב חמורה, קוראים טקסט באופן שוטף ולא קולטים כלום.

     

    "האח הגדול שוב מתנצל בפניך", סערת הרגשות נשמעת בקולו, אחר כך אגלה שצמוד אליו ישבו הבכירים, ברצונם היה לאמוד מקרוב את עומק הבור שאליו הם נופלים.

     

    "הכל בסדר", ישר מרגיעה.

     

    "אני שמח שאת לוקחת את זה בפרופורציות הראויות", לראשונה השתמש בגוף ראשון כשאמר "אני". בדיעבד, גם כאן, כשהייתי כבר בחוץ ותפיסת העולם שלי חזרה להיות נורמלית הייתה לי ביקורת על כך שבחר לאורך כל "שיחת ההתנצלות" להתנצל כאח הגדול ולא כיורם זק, לדבר איתי דרך הרמקול כאח גדול ודיירת ולא פנים מול פנים כאדם לאדם, אקט שכמובן השפיע עליי מנטלית.

     

    "יורם", התת־מודע שלי בכל זאת מגיב ל"אני" שאמר, "בטח, ברור, אין לך מה לדאוג". מבחינה פסיכולוגית, הייתה ל"אני" ול"יורם" משמעות קריטית, זהו הרגע הראשון שבו נוצר אצלי בעצם החיבור בין הישות לבין הגבר, גם אם אז עוד לא הייתי מודעת לזה.

     

    "יופי", הוא נשמע מסופק, היה חשוב לו מאוד שאדע שהוא מאמין לי גם אם לא כך הדבר, כשהסאב־טקסט כמובן שאפנים שהוא סומך עליי. גורלו בידי והמסר לגמרי עובר, כי כל מה שמעניין אותי הוא להוכיח לאח הגדול שהוא יכול לסמוך עליי בעיניים עצומות.

     

    זו הפעם הראשונה ש"תסמונת שטוקהולם" הרימה אצלי ראש. השבויה שמזדהה עם השובה שלה. כי מפה מצאתי את עצמי לא מפסיקה להתנצל במקומו. אומרת שבטוח לא התכוון, ששטויות, למי אכפת. לא חושבת על עצמי, חושבת רק עליו. מגינה עליו כאילו הוא לא התוקף ואני לא הקורבן. אם כבר, מרגישה שהוא הקורבן. במצב הפסיכוטי שהייתי שרויה בו, הרגשתי שלא בא בחשבון לצאת נגד האיש שבחר בי ונתן לי את ההזדמנות.

     

    אבל באותה השיחה, היה הבדל מהותי בינינו. הוא מודע לעוצמת גלי הצונאמי שמתחוללים עכשיו בחוץ, בתקשורת, בעקבות דבריו, ולי, בגלל הבידוד המוחלט, אין שמץ של מושג. דלף לאיזה בלוג... כמה כבר קוראים בלוגים, אז גם אם דלף, מי בכלל קרא, שמע, או ראה. ביג דיל.

     

    במצב הנפשי שבו אני נמצאת, אני לא מסוגלת לראות בשלב זה כוונת זדון מודעת, או את ההשפלה והפגיעה. במצב הנפשי שבו הוא נמצא, ממרומי ההיבריס, לא נראה לי שהוא מסוגל להבין עד כמה העניין חמור. לא סתם אמר: ‪"‬ערב טוב דנה, יש לך חצי דקה לפנות אל הצופים בבית ולשכנע אותם למה את זו שרוצה שאני אשחק לה עם הבולבול בין השדיים", בעיניו הוא הרי חלומה הרטוב של כל אחת, מתנת האל בעולם הגשמי שקטן עליו בכמה מידות. באופן אירוני, הוא צודק, הרי התאהבנו בו בבית. רק שאדם כזה לא היה צריך לנצל חולשה. ואיך לא יחשוב כך, כשהוא מקבל עידוד ותמיכה מכל עבר על היותו גאון? כל מה שעבר עליי שם, ליווה אותי בחוץ שנים אחרי. הקשר החברי בינינו התהדק. ורציתי להגן עליו בכל מחיר".

     

    מקשת נמסר בתגובה: "שבוע אחר שבוע גורמים אינטרסנטיים בוחרים לרדוף ולהכפיש את יורם זק במסווה של ראיונות עיתונאיים. הדברים המובאים בראיון הנוגעים לזק, למעט פליטת הפה המדוברת, נעים בין אמירות מנותקות הקשר ועד שקרים מוחלטים".

     

    מאחורי המצלמה

     

    התקף החרדה שחוותה דנה רון הוליד את הרצון ליצור סרט. לפני זה, היא לא הייתה מוכנה לשמוע מילה רעה על זק

     

     

    הסרט בהשראת סיפורה של רון ייצא להפקה השבוע. עדיין אין ליהוקים, אבל שחקנים בכירים מוזמנים לאודישנים. "כל הגורמים המקצועיים שמעורבים בסרט נבחרו בקפידה", היא מספרת. המפיק והבמאי הוא דורון ערן, את התסריט כותב בני ברבש. ערן הוא אחד מאנשי הקולנוע העסוקים בארץ, שבין היתר ביים את 'נמס בגשם' עטור הפרסים. ברבש כתב שלאגרים כמו את התסריט ל'מאחורי הסורגים', שהיה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר. בטלוויזיה היה אחראי לסדרה 'טירונות', וגם עיבד לסדרת טלוויזיה את ספרו המצליח 'מיי פירסט סוני'. "לקחנו צוות משובח כדי לעשות עבודה רצינית שתעמוד ברף מאוד גבוה", היא מסבירה.

     

    דנה, אחת ולתמיד, היה דיל עם עם קשת?

     

    "ברור שלא".

     

    אבל הייתה לך תוכנית בקשת.

     

    "רק חצי שנה אחרי. ולראיה, יש כעת סרט, ראיון ויכולה להיות גם תביעה. בקיצור, אין ולא היה דיל. לא כסף ולא תוכנית. זה שקר שנולד בתקשורת והכתים אותי ואת ההישגים שלי. בתפיסה הציבורית, אני מכרתי את הכבוד שלי תמורת בצע כסף או תהילה".

     

    יריב נתי, בן זוגה של רון והסוכן שלה, מוסיף: "בכירים בקשת ובהפקה אמרו לי באחד מערבי ההדחה, עוד שהייתה בבית, 'אשתך עוד תמשיך איתנו. נעשה איתה משהו'".

    רון: "תכלס, אני לא המצאתי את הגלגל. תמיד הרי בחרו מישהו מ'האח הגדול' למסך בקשת, אלירז שדה, גואל פינטו. במקרה שלי, לא היה דיל ולא היה פיצוי. להפך, ההערה הזאת עיכבה את התוכנית. במהלך כל החצי שנה שבה הייתי מחוץ לבית קרו דברים מאחורי הקלעים שבסופם נולדה התוכנית. את ההרחבה המלאה אני משאירה לסרט. לא היה ואין חוזה השתקה או הסכם כלשהו בעניין פרשת יורם זק והאח הגדול. נקודה".

     

    תביעה שלך באמת על הפרק?

     

    "יש לי הקלטות מכל התקופה הזו ואם אצטרך, האופציה של תביעה נגד יורם, קשת, קופרמן ואנדמול (הוגת הפורמט - ר"ש) על השולחן".

     

    צריך להזכיר שעוד מעט אנחנו מגיעים לשבע שנים מהמקרה ותהיה עליו התיישנות.

     

    "יש זמן עד 2018. מלבד זאת עורך דין אמר לי שלא חלה התיישנות, מאחר שעד היום עדיין מדברים על ההטרדה המינית שחוויתי, חוזרים על המשפט בתקשורת ומשמיעים את זה בקולו של זק, ואם עושים גוגל על שמי זה הדבר הראשון שעולה".

     

    איך עלה לך הרעיון לעשות סרט?

     

    "הגעתי להוט להציע להם לעשות סדרת דרמה בהשראת הסיפור שלי בעקבות 'איש חשוב מאוד'. והם אמרו לי, יש לנו משהו יותר טוב, אנחנו מכניסים באמצע 'מחוברים' עוד דמויות, כי לכתוב סדרה זה עכשיו שנתיים ופיתוח והמון זמן. ב'מחוברים' תוכלי לתת את כל הצד שלך. לקחתי את המצלמה לטסט לארבעה ימים ולא ידעתי איך להתחיל ולדבר על הסיפור, כי זה היה משהו כל כך חתום ומודחק אצלי, כאילו סגרתי עליו את השער, נעלתי וזרקתי את המפתח. ביום הצילום השני קמתי לפנות בוקר עם התקף חרדה עמוק, קוצר נשימה, זיעה קרה, הרגשתי שאני נחנקת. עצם המחשבה שאני עומדת לדבר על הנושא הכניסה אותי לחרדה עמוקה, ואמרתי לעצמי - זה הזמן שלך להתמודד עם הדברים. נכנסתי לאינטרנט ובפעם ראשונה התחלתי לקרוא את כל מה שכתבו עליי. זו הפעם הראשונה שהתחלתי להתמודד עם הטראומה הזאת פנים מול פנים. היום אני יכולה להעיד שאני לגמרי פוסט־טראומטית. שכחתי בכלל מהאודישן וזה הפך להיות טיפול פסיכולוגי. עד אז, לא יכולתי להתמודד עם זה בכלל ואז נולד הרעיון של הסרט".

     

    אתם לא מפחדים שבקשת ינסו למנוע את שידור הסרט?

     

    "לא. ואם הם יבחרו לגרום לקשיים, ולו הקטנים ביותר, אני מחזיקה בחומרים שמתעדים מה שהיה בחדרי החדרים. שמעתי מכל מיני נשמות טובות שאולי יהיו ניסיונות כאלה, אבל אני לא מודאגת, וגם אם תהיה התערבות כלשהי שתעכב או תנסה לפגוע בעבודתי, יש לי הקלטות של אבי ניר עצמו, המפיק של התוכנית אלעד קופרמן, יורם זק, סמנכ"ל קשת לשעבר רן תלם, וסמנכ"ל הפקות לשעבר בזכיינית אירית אמבר, ולא אהסס להגיע איתן לבית המשפט. עם זאת, הסרט לא נועד כדי ליצור מלחמות או התנגחות כלשהי. זה הסיפור שלי. מאחר שחוויתי, ציבורית, מתקפות במהלך כל השנים האלה, חשוב לי סוף־סוף להשמיע את הקול שלי בפומבי".

     

    אחרי שיצאת מהבית התראיינת לגיא פינס והגנת על זק. אמרת שהוא הקורבן. את עדיין מרגישה ככה?

     

    "כן, אבל הוא קורבן של עצמו. זה עדיין לא משנה את כל הטרור הרגשי שעברתי בחמש השנים האחרונות. לא דיברו על זה יומיים ונגמר. נגרם לי עוול כפול כי התחלתי לעבוד עם קשת, עבדתי קשה מאוד להביא תוצאות, הרמתי רצועה של שניים וחצי אחוזי רייטינג לחמישה ובתקשורת כל הזמן אמרו 'זה הדיל'. חשבתי שעניין הדיל ייגמר עם ההצלחה של התוכניות אבל לא עזבו אותי. צימצמו אותי למקום שאני תמיד בחסד ולא בזכות.

     

    "גם אחרי שהלכנו ל'זוג מנצח' בערוץ 10, למרות שהודיעו לי בקשת שאם אני הולכת - שאדע שלא אחזור, החזירו אותי לתוכנית בארבע אחר הצהריים. אפילו שמעתי שפרידה קיבלה מהם כ־300 אלף שקל, ואני לא קיבלתי שקל. אפילו יורם זק עצמו לא האמין לי. יום אחד כשפגשתי אותו הוא שאל אותי, 'נו בחייאת, כמה שילמו לך?' הוא היה בטוח ששילמו לי ולא סיפרו לו בשביל להגן עליו. אם הוא היה בטוח שסגרו איתי דיל, אמרתי לעצמי, מה נשאר. אחרי שנה שלא הייתי על המסך, עכשיו אני במו"מ מתקדם עם ערוץ 20 על תוכנית חדשה שתעלה ב־2017 ברצועת הבוקר".

     

    את אומרת שזק קורבן של עצמו. מה איתך?

     

    "קורבן, ברור. מאז הפרשה ועד היום עברתי בחוסר רגישות משווע מעין אונס על ידי התקשורת בהקשרים של בולבול ושדיים והפרצוף שלי באמצע. שכחו לגמרי שאני הקורבן. לא האמינו שסלחתי ליורם מטוב ליבי בלבד. נכון, לאדם נורמלי זה בלתי נתפס. מי יוותר ככה סתם על צ'ק של מיליונים, או על התחייבות לתוכנית טלוויזיה? לא הבינו את המצב הפסיכוטי שאיתו יצאתי מבית 'האח הגדול'. בכל פעם שמזכירים את הפרשה בתקשורת בהקשרים של קשת, 'האח הגדול', או יורם זק, משמיעים מחדש את הקטע בקולו וזה גורם לי להתכווץ. זה כאילו כל פעם מחדש לעבור הטרדה מינית בוטה מול כל המדינה".

     

    אז למה בעצם לא עשית כלום בעניין יורם זק?

     

    "ראיתי את הילדים שלי בוכים, אני רואה את המשפחה מזועזעת, למה היא לא מגיבה? למה היא מגינה עליו? מה יחשבו עליה? אבל תשמע, יורם בשבילי היה יותר מאבא, יותר מפסיכולוג, יותר מבן זוג, יותר מכל טייטל שאתה יכול לחשוב עליו. כל מי שאמר עליו מילה אחת לא במקום קיבל ממני ברקס. לא הייתי מוכנה לשמוע אף אחד. כולל הבן זוג שלי. לא רציתי ששערה אחת מראשו של יורם תיפול. מבחינתי, הוא היה הקורבן, כי פתחו את המיקרופון ותפסו אותו. לגמרי תסמונת שטוקהולם. רק אחרי תקופה הבנתי את כל הסיפור עם החולצה וה'תתחנני'. הוא דיבר אליי שם בקול סקסי. לא בקול של האח הגדול. היה שם משהו מיני. לא סתם הערה מינית אלא, בהרגשה שלי, הטרדה מינית, בפועל.

     

    "וגם אז המשכתי. כי רציתי להגן עליו בכל מחיר. שבוע אחרי שיצאתי מהבית עוד רצתי למקלחת בבית כדי לתפוס מקום. חיכיתי שהשיר יעיר אותי בבוקר. נראיתי נורמלית, אבל לא הייתי. עדיין מבחינתי יורם זק לא היה בנאדם, הוא היה ישות, ששולטת בכל דבר. זה המשיך גם שנים אחרי זה. שלושה חודשים לא קיפלתי את המזוודות. עמדו בסלון פתוחות. גם לא היה לי זמן לעכל כי התקשורת לא נתנה לי והייתי תחת מכבש לחצים. בן זוגי אמר לי, אחרי מריבות רבות, תתעוררי, הבן אדם הזה לא רוצה בטובתך. וקשת נהנתה מההפקר".

     

    מה את מרגישה כעת כלפי יורם?

     

    "לא אשקר ואגיד עכשיו שאני לא סובלת אותו, לא יכולה לומר את זה. אתה שואל אותי את השאלה ולא יודעת מה לענות, כאילו יש לי ריק בהקשר הזה בראש".razs@yedioth.co.il

     

     


    פרסום ראשון: 20.12.16 , 12:44