במהלך שיחתנו מקבל פרופ' עדי שטרן, נשיא בצלאל, סמס מהאמן דוד טרטקובר, חתן פרס ישראל לעיצוב ומי שהיה במשך שנים מורהו הרוחני. טרטקובר כתב לו: "לא הספקתי לחזק את ידיך בהתקפה הבוטה של המשטר על האקדמיה. לא עקבתי אחרי כל מה שפורסם, אבל הבנתי שאתה עומד בגבורה".
שטרן מחייך את אחד החיוכים היחידים במהלך הראיון הזה. "הרי התחלתי את הקריירה שלי אצל טרטקובר, שהוא מבחינתי מנטור", הוא אומר, "והוא במשך כל השנים התבטא והביע עמדות מאוד ברורות באמצעות העבודה שלו, בכרזות שהוא יצר. ככה שאני קודם כל חונכתי על זה שיש מקום להביע דעה ושלאמנות יש תפקיד. טרטקובר יצר לאורך השנים הרבה עבודות שמתנגדות למשטר או לממשלה המכהנת. יכול להיות שאם הוא היה היום סטודנט בבצלאל, הוא היה נלקח לחקירה עליהן בדיוק כמו הסטודנטית שלי לאמנות, כי האווירה השתנתה. העניין הוא שאפילו בתקופות לא רחוקות, של כהונת ממשלת ימין, האווירה עוד הייתה אחרת. הרי דוד טרטקובר זכה בפרס ישראל ואריק שרון עמד ולחץ את ידו בטקס, חרף ההתבטאויות שלו והעמדות הפוליטיות החד־משמעיות שביטא. היום הרוח במדינה השתנתה, הסובלנות השתנתה. פתאום הכל נפיץ. ומאוד יכול להיות שהרבה מהכרזות של טרטקובר בעבר, לו הוצגו היום לראשונה, היו נתפסות כהסתה. אני חושב שזה מדרון חלקלק – זו קלישאה, אבל כן, אנחנו מתחילים היום כך ומחר נגיע למצב שאי־אפשר יהיה לומר שום דבר בשום מקום. בוודאי לא במרחב של האמנות. מה שקורה היום בישראל מתחיל להזכיר משטרים אחרים, במקומות כמו רוסיה או טורקיה, או כמו במדינות חשוכות בעבר ובמשטרים שבהם לא ניתן היה לומר את כל מה שרוצים לומר נגד המשטר. יש היום תחושה שמי שלא 'מציית', מי שלא מתבטא ברוח הנכונה, המותרת, התקנית – התקציבים שלו בסכנה. הניסיון הזה להשתיק כדי שאנשים יחששו להתבטא — עלול להפיל את עמודי התווך של הדמוקרטיה".
איזה מחשבות זה מעורר בך?
"חשש גדול, סירוס, חסימה, צנזורה – כל אלה יחסמו את האפשרות לצמוח, לגדול, להתפתח. מדברים אצלנו על אומת החדשנות. איך אפשר ליצור מבלי להעז? איך אפשר לפרוץ דרך מבלי לבחון את הגבולות, לדחוף ולקרוע את המעטפת? זה חייב לקרות. השאלה היא איזו מדינה אנחנו רוצים להיות: מדינה שיש בה חשש, פיקוח, צנזורה, דיכוי? או שיש עוד סיכוי שנהיה מקום אחר?"
בין התקווה לחבל
בשבוע שעבר עברה על בצלאל, האקדמיה לאמנות ועיצוב בירושלים, אחת הטלטלות הקשות שחוותה מאז נוסד המוסד המפואר הזה לפני 110 שנים על ידי בוריס שץ, בתמיכתו של הרצל. פרופ' שטרן מספר שהכל החל בעבודה של סטודנטית צעירה, ערבייה־ישראלית, שנתלתה בנייר דבק גס על אחד הקירות במסדרון במכללה. העבודה כוללת 12 כרזות שעליהן הודפסו פניו של ראש הממשלה בנימין נתניהו כשמולו חבל תלייה ומתחתיו כתובה המילה "rope" (חבל). הכרזה מתכתבת עם כרזת הבחירות של ברק אובמה, כאשר נתניהו מחליף את אובמה, ואת המילה "hope" (תקווה) מחליפה כאמור המילה "rope".
בשלב מסוים הצמיד סטודנט אחר למקבץ הזה את הכרזה המפורסמת של רבין, שבה הוא הופיע במרכז של כוונת רובה ומעליה נכתב "הבוגד". לצד כל המקבץ הזה תלה סטודנט שלישי דף שבו היה כתוב: "קוראים לזה הסתה...". היה זה שיח מסוגם של אלה הנערכים מעל גבי דפי A4 התלויים ברישול על הכתלים בבתי הספר לאמנויות. מכל מקום, הפוסטר של נתניהו וחבל התלייה הגיע לפייסבוק ועורר מהומה גדולה.
איפה כל זה תפס אותך?
"הייתי בחדרי. זה היה ביום שני בצהריים. קיבלתי טלפון מהדוברת ומיד הלכנו לראות את העבודה, שהייתה תלויה במסדרון צדדי, בחדר מדרגות בקצה הבניין. ובאמת הייתה שם העבודה הזו על הקיר. באופן מיידי זיהיתי בה את הרפרנס לכרזה המפורסמת של אובמה. לא ידעתי בשלב הזה של מי העבודה ולא ידעתי באיזה הקשר היא נעשתה. בוודאי לא ידעתי בשלב ההוא שזה נעשה בשלבים. חשבתי בהתחלה שהכרזה על נתניהו ועל רבין והכיתוב הזה – זו עבודה כוללת אחת. מכל מקום, התחלנו לנסות להבין מי תלה את זה ובאיזה הקשר. לקח לנו זמן לאתר את הסטודנטית, כי בהתחלה סברנו שמדובר בסטודנט מהחוג לתקשורת חזותית וחיפשנו בכיוון הזה. רק ביום שלישי התברר שזו סטודנטית מהחוג לאמנות. זה היה מידע מעניין".
למה? זה משנה משהו?
"כן. כי בתקשורת חזותית אתה נוטה בדרך כלל לשאוף למסר יותר ברור, יותר חד־משמעי, בעוד שבמהלך האמנותי יש רצון להעלות שאלות, ולאו דווקא לומר דבר ברור ונחרץ. אני, אגב, חושב שהכרזה פתוחה לפרשנות – אפשר לתפוס אותה אולי כמחשבה של נתניהו, כי כשמביטים היטב אפשר לראות שהוא מביט בחבל וחושב. על מה הוא חושב? אולי הוא חושב על עצמו? אולי הוא חושב על אחרים? אולי הוא חושב על ההסתה שהייתה? ואולי האמירה כאן בכלל היא נתניהו חונק את התקווה? אינני יודע. אני לא יודע מה הייתה כוונתה של הסטודנטית. דווקא על זה לא דיברנו. לא חשבתי שאני צריך להיכנס איתה למקום הזה".
מה לגבי הסתה?
"אני לא טוען שאי־אפשר היה לפרש את זה כמסר פוליטי חריף וקיצוני, אבל לא הסתה. העבודה אינה חד־משמעית. והיא הייתה אגב תרגיל בסיסי בפוטושופ, בחוג לאמנות, בלקחת דימוי ממקום אחד ולהעביר אותו למקום אחר. לכן היא הביאה את הכרזה המפורסמת של אובמה והחליפה את אובמה בנתניהו".
אתה חושב שהכרזה הייתה צדה את עיניך אם היית חולף לידה ללא כל הסערה הציבורית שהתעוררה?
"אני ללא ספק הייתי עוצר. ללא ספק הייתי מתבונן, חושב ושואל. אבל אני חושב שקודם כל האחריות שלנו היא לאפשר לסטודנטים להתבטא. לתת להם את החופש ואת הביטחון ואת ההגנה, ולדעת שהם יכולים להגיד את הדברים האלה. זה לא אומר שאני לא שומר לעצמי את הזכות להעלות את הדברים לדיון, לבחון אותם, לחשוב עליהם. אני לא חושב שצנזורה היא הדרך. אני לא חושב שהפתרון הוא להוריד את העבודה, לחסום אותה או להסתיר אותה. אני חושב שהפתרון הוא לבוא בדברים, לשאול שאלות, להציף את זה לדיון, ככה לומדים עיצוב, ככה לומדים אמנות. אחרי הכול, מוסד שמחנך לאמנות ועיצוב צריך להיות מוסד שמעז, שמתריס, שמטריד, שמעורר למחשבה. סטודנטים צריכים להיות מסוגלים להגיד את מה שהם חושבים באופן פתוח וחופשי. מותר להם לטעות, מותר להם ליפול, מותר להם להגיד שטויות. אי־אפשר להבין איפה הגבול עובר אם לא חוצים אותו. ובתוך תהליך לימודי – מותר לחצות אותו. חצית אותו ואז אתה מבין שאתה צריך ללכת שלושה צעדים אחורה, ככה לומדים. ואם אנחנו רוצים שהסטודנטים שלנו יהיו משפיעים בתרבות הישראלית ובחברה הישראלית, שיהיו מעורבים ושיהיה אכפת להם ממה שקורה פה, אנחנו צריכים לתת להם להתנסות בזה".
ואם נחצים גבולות?
"אנחנו בדיוק המקום שבו הסטודנטים צריכים להתאמן, להתנסות, להעז, ליפול. הכל במסגרת הלימודים, במסגרת החממה הפנים־אקדמית. אין דרך אחרת ללמוד. בטח לא בלימודים מעשיים כמו בבצלאל, שהוא מוסד שמחנך למעורבות חברתית, למעורבות פוליטית. אני חושב שיוצרים, אמנים ומעצבים צריכים להיות מעורבים, צריכים להגיב, צריכים לשאוף להשפיע ולשנות. זו התפיסה החינוכית שלי".
כך היית מגיב גם למראה הכרזה של רבין במדי אס־אס?
"מבחינתי האישית בוודאי. בכרזה של רבין במדי אס־אס, השאלה היא הקונטקסט. ההקשר. זאת אומרת, אם מישהו היה מציג בתוך תרגיל בקורס בעיצוב גרפי את הכרזה של רבין במדי אס־אס עם משהו נוסף, כלומר בתוך הקשר מסוים, עם כותרת כזו או אחרת, עם דימוי נוסף וכן הלאה, אני חושב שזה היה לגיטימי. ברור שיש חוק במדינת ישראל. אני כמובן מסכים שהסתה היא דבר שאסור לעשות. אבל אם זה נעשה בתוך כותלי בית ספר לאמנות, ומתוך מוטיבציה ברורה שהיא אחרת — זו לא הסתה. ההקשר כאן מאוד חשוב, גם במקרה האחרון של נתניהו עם חבל התלייה אסור לשכוח את ההקשר".
למה אתה מתכוון?
"אי־אפשר להתייחס לעבודה שעשתה סטודנטית מתחילה בתוך בית ספר לאמנות, כמו שמתייחסים לכרזה בהפגנה בכיכר העיר. לא הייתה כאן שום מוטיבציה להסית, אבל התייחסו לפעולה הבוסרית של הסטודנטית כאילו זו הסתה בכיכר העיר, עם מאות פוסטרים ומאות כרזות. השוו אותה ברשתות להסתה שהייתה נגד רבין. איך אפשר לעשות את ההשוואה הזאת? איך אפשר לעוות את האמת ולהשתמש בה באופן ציני? כדי שתהיה הסתה צריכה להיות מוטיבציה להסתה, זאת אומרת, שמישהו ירצה להסית, וצריך שיהיה קהל. זה לחלוטין לא רלוונטי למקרה הזה".
אם זה הגיע לפייסבוק – זה פומבי, לא?
"מדובר בעבודה של סטודנטית בת 18, בשנה הראשונה ללימודיה, שלומדת שישה שבועות במוסד. כלומר, היא עוד לא עשתה אפילו את הצעד הראשון והיא מציגה עבודה במסגרת תרגיל אקדמי, על קירות פנימיים של מוסד אקדמי. אין כאן שום סיכוי למחשבה על הסתה. יש כאן אולי הבעת דעה פוליטית, שזה דבר תקין ורצוי במסגרת לימודים אקדמיים בתחומים שלנו. אבל מכאן ועד הסתה הדרך ארוכה. ואז העבודה, הדימוי, הוצאו מההקשר ושימשו שימוש ציני בידי פוליטיקאים שבחרו לעשות הון פוליטי קטן לרגע. בלי לבדוק, בלי לשאול, בלי לבחון. כולם הסתערו על זה ברשת בשבריר שנייה. במציאות שלנו הדברים לוקחים חמש דקות, עד שזה עובר דרך הרשתות החברתיות לכל אמצעִי תקשורת במדינת ישראל, ולגבי האמת – מה חשובה האמת? אין שום משמעות לאמת. אנחנו הרי חיים בתקופה של פוסט־אמת. הפוליטיקאים מימין ומשמאל שהגיבו ברשת לא טרחו לבדוק את האמת".
כשהרשת גועשת
הכרזה נתלתה ביום חמישי לפני שבועיים, וכשפרופ' שטרן ראה אותה ביום שני שעבר, הרשת כבר געשה. שרת התרבות מירי רגב אמרה: "חופש האמנות אינו חופש להסתה. התחלתם בפסל בכיכר העיר ועכשיו הגיע חבל התלייה. כישרון אמנותי להסית ולרצוח. אם זו הייתה תמונה של בוז'י כבר היו עצורים. השר בנט, הגיע הזמן שגם אתה תציב את הגבול שבין אמנות להסתה ותעצור את התקציבים לבצלאל!"
מה יש לך לומר על הדרישה הזו של רגב?
"השרה רגב דרשה מהשר בנט לעצור את התקצוב לבצלאל. ואני שואל, בגין מה? האם האמירה הזו סבירה? האם אנחנו באמת מבקשים לפגוע במוסד מפואר, שקיים 110 שנה, שהוקם כמוסד ציוני בארץ ישראל, ואין דומה לתרומה שלו לתרבות ולאמנות הישראלית?"
איך אתה מסביר את הקריאה הזו?
"השרה רגב מכתיבה את אופי השיח. הבוטות והזריזות להגיב, לפני כל בדיקה שהיא, נותנות את הטון. התגובה שלה הייתה מופרכת. אין דרך אחרת לתאר זאת. הדיון האלים ברשתות החברתיות — השמצות, הכפשות בוטות וגסות — זה המרחב שבו נקבעת היום דעת הקהל. אני תוהה אם שרת התרבות ביקרה בתערוכת הבוגרים בבצלאל אי פעם. אני תוהה אם היא מודעת לרשימת בוגרי המוסד, הכוללת רבים מן האמנים הישראלים הבולטים בארץ וכאלה שהצליחו בחו"ל — החל בנחום גוטמן, אביגדור סטימצקי, ציונה תג'ר, יחזקאל שטרייכמן ואביגדור אריכא ועד בני דורנו כמיכל רובנר, סיגלית לנדאו, יהודית סספורטס, יעל ברתנא, עדי נס ועילית אזולאי. נוסף על זכייתו של בצלאל עצמו בפרס ישראל, עוד 13 אמנים שלמדו או לימדו בבצלאל זכו בפרס זה.
"רגב מציירת לעצמה את אותה תמונה כל פעם, כשהיא משייכת את המוסדות והגופים האמנותיים לאותה קבוצה ולאותו מרחב. אני חושב ששרה שמופקדת על התרבות בישראל, מן הראוי היה שתבחן את הדברים לעומק לפני שהיא מתבטאת. בכלל, המסרים שרגב מעבירה בעת האחרונה, חסימה של דעות, של רוח חופשית, של יכולת להתבטא ושל יכולת לבקר בכלל — ואת המשטר והממשלה המכהנת בפרט, אלה דברים מטרידים, מפחידים, ואני חושב שבמדינה דמוקרטית, אני לפחות הייתי רוצה שכל אחד, ובוודאי שר התרבות, יאפשר שיח חופשי. וכל אדם יכול למתוח ביקורת, גם על הממשלה המכהנת. יש היום בישראל אווירה של שיסוי. אנחנו חיים בתקופה מתוחה. אני חושב שאם אנחנו האמנים הולכים על קצות האצבעות ועל ביצים, אז אנחנו בצרות".
אבל רגב לא הייתה היחידה שתקפה את בצלאל.
"זו הייתה מתקפה בוטה, אפילו ברוטלית, של המשטר. בנט אמנם אמר משהו יותר מרומז, אבל המסר ברור: הוא אמר מי שלא יכול לשלוט בעצמו ולהגביל את עצמו, אז שימצא מי שיגביל אותו. זו אמירה מאוד ברורה שאומרת שצריך להגביל את החופש האקדמי. זו אמירה מטרידה".
אתה חושש שבצלאל עלול להיפגע מכל זה?
"בנט השר באמת שולט בתקציבי ההשכלה הגבוהה, בניגוד לשרה רגב. אני מאמין שהוא לא יפגע בתקציבים של מוסד זה או אחר. אני מקווה שהוא יבין את האחריות המוטלת על כתפיו ואת ההכרח לשמר חופש אקדמי מלא. בנט מדבר הרבה על מדעים ועל מורשת. שניהם חשובים, אבל אמנות ועיצוב גם הם משאב וצורך לאומי. נוהגים לחשוב על צרכים לאומיים בתחומי המדע, הביטחון. נדרשים היום מהנדסי גז. אבל גם אמנות היא צורך לאומי. עיצוב הוא צורך לאומי. תעשיית ההיי־טק והתעשיות האחרות לא יכולות להצליח ללא מעצבים".
ממה אתה חושש?
"מכך שאנחנו הופכים להיות חברה פחות ופחות נאורה. אנחנו הופכים להיות יותר בוטים ויותר מתלהמים ופחות משתהים לחשוב על דברים. אנחנו הולכים ונעשים פחות נאורים כשאנו מצרים את ההשכלה, את רוחב היריעה, את היכולת ללמוד נרטיבים שונים, כשאנו מתמקדים ומסלילים נרטיב אחד יחיד ובלעדי. אדם שלא יכול לראות תמונה רחבה, שלא יכול להבין ולספוג ביקורת, שלא יכול לבחון נרטיבים שונים מנקודות מבט שונות ביחס לאותו דבר, הוא אדם נכה ולקוי. וחברה שמורכבת מהרבה אנשים כאלה היא חברה לקויה, נכה ומוגבלת".
דפיקות על הדלת
הרגע הקשה ביותר בכל השבוע האינטנסיבי הזה, אומר פרופ' שטרן, היה הרגע שבו חוקרי המשטרה דפקו על דלת חדר ההנהלה בעיצומה של ישיבה והודיעו שהסטודנטית נדרשת לחקירה.
"החוקרים הגיעו לבצלאל והוציאו את ראש המחלקה לאמנות, את הדיקנית ואותי מתוך ישיבה שהיינו בה במקרה כולנו. הם שוחחו איתנו וביקשו לדעת מי הסטודנטית. בשלב הזה כבר ידענו מי הסטודנטית. מסרנו להם את השם. הם ביקשו ליצור איתה קשר ולזמן אותה לחקירה".
הייתה לכם התלבטות אם למסור את השם?
"ממש לא, אנחנו מוסד שומר חוק. מרגע שהמשטרה מעורבת, אנחנו משתפים פעולה. אבל המפגש הזה עם השוטרים היה קשה, מבהיל. זה לא היה מפגש, אלא התנגשות בין שלטון החוק והמשטרה ובין מוסד שמכשיר אמנים ומעצבים. זה מפגש מורכב שבמידה רבה מערער הרבה מאוד יסודות שאנחנו מאמינים בהם. היה בו משהו מפחיד, לא בגלל שהיה לי חשש מהמשטרה. ולא שהם התנהגו בגסות, אבל כשחוקרים סטודנטים לאמנות, אני מוצא את עצמי מאוד מוטרד. כשחוקרים סטודנטית, הלומדת שישה שבועות בשנתה הראשונה, שמתנסה ובודקת בצורה ראשונית ובוסרית ומציגה את עבודתה בתוך המוסד, במסגרת תרגיל — כשאת הסטודנטית הזו לוקחים לחקירה משטרתית – במקום הזה נפערים סדקים עמוקים בעמודי התווך של הדמוקרטיה. היה לי ברור לגמרי שהמשטרה תודיע שאין בזה דבר וחצי דבר, אבל כשהמשטרה מופיעה ונכנסת למוסד ומחפשת סטודנטית – אני מוצא את עצמי מאוד חרד. אני חושב שהחקירה המשטרתית הייתה מהלך פוליטי, קיצוני ולא סביר. ככל שאני מבין, המשטרה סיימה את עבודתה והודיעה שאין כל חשד להסתה".
הופתעת מהחלטתו של היועץ המשפטי לפתוח בחקירה?
"אני חושב שהמהלך הזה היה נמהר. אני לא משפטן, אבל בכלים שלי אני חושב שלא הייתה שום סבירות שמדובר בהסתה. מדוע עשה היועץ המשפטי את מה שעשה? אחרים יסבירו טוב ממני".
איך דאגתם לסטודנטית?
"הדבר המרכזי שהטריד אותנו היה לדאוג לשלומה של הסטודנטית. להגן עליה, לתת לה תחושה ברורה שאנחנו מאחוריה. מהרגע שבו גילינו את זהותה ואילך, ליוו את הסטודנטית ראש המחלקה לאמנות, אלי פטל, ודיקנית הסטודנטים, שלי הרשקו. הם ליוו אותה באופן צמוד ותומך לחקירה והמשיכו לתמוך בה ולהיות איתה בקשר לאורך כל הדרך: כשהיא נלקחה למגרש הרוסים, כשחקרו ושיחררו אותה. היא הייתה חופשייה ללכת הביתה. שוחחתי איתה בטלפון אחרי החקירה, ביום רביעי שעבר בבוקר. היא נשמעה לי מאוד רגועה".
מדובר בסטודנטית ערבייה־ישראלית, הייתה לזה איזו משמעות?
"כשהמשטרה באה לבצלאל, לא היה להם שום מושג אם היא ערבייה או יהודייה. אני חושב שזה לא רלוונטי לדיון בכלל, אבל אני מודה שכשהבנתי לראשונה שמדובר בסטודנטית ערבייה אזרחית ישראל, בהתחלה בהחלט הייתה לי מחשבה שזה עלול להחמיר את הדברים. אני שמח שלא כך התגלגלו הדברים".
היית אומר שבצלאל הוא מוסד שמאלני?
"בצלאל הוא מוסד הטרוגני. יש בו סטודנטים מכל הארץ. מכל הגוונים, המינים והסוגים. אבל באופן היסטורי, מוסדות לאמנות נתפסו תמיד כמעוזי שמאל. ואם את שואלת אותי אם ערכי היסוד של בצלאל הם ערכים שבדרך כלל מתחברים לשמאל, התשובה היא כן. המוסד מאמין בערכים של פלורליזם, של שיח חופשי וביקורתי ושל הומניזם. אבל בד בבד אומר שאם היינו מעמידים קלפי היום בבצלאל בקרב הסטודנטים, אין לי ספק בכלל שהתוצאות היו דומות מאוד לתוצאות הארציות. אין כיתה בבצלאל שאין בה מתנחלים, חובשי כיפה, ערבים־ישראלים וחילונים. הדימוי הזה של הבועה התל־אביבית לא קיים במוסד. בעבר, כשאני למדתי בבצלאל, הוא היה יותר הומוגני. היום בצלאל מייצג ומשקף את האוכלוסייה בישראל, וטוב שכך. העולם השתנה, ישראל השתנתה, בצלאל השתנה. זה הופך את הדברים למעניינים, למאתגרים, לחשובים. יש ויכוחים בכיתות, לפעמים אפילו ויכוחים פוליטיים קשים מאוד, וסטודנטים מתבטאים פוליטית ומגיבים".
מיצג של מחאה
היה איזה רגע ביום חמישי בשבוע שעבר שבו הסטודנטים בבצלאל עשו מיצג של מחאה. הם התכנסו בכניסה לאקדמיה ובמשך חמש דקות רצופות הקימו רעש מחריש אוזניים, על ידי דפיקה על השולחנות, על הכיסאות ועל הרצפה, רקיעת רגליים, מחיאת כפיים ושריקות זועמות. בתום חמש הדקות ניתן סימן, וכולם השתתקו לחלוטין. במשך חמש דקות השתרר שקט מצמית, שהיה לא פחות חזק מהרעש. חלפו חמש דקות, ובהינתן הסימן, שוב הושמע רעש נוראי. וכך חוזר חלילה במשך שעה שלמה. הכל כדי לבטא את הזעם ואת הצורך לצעוק ולהתבטא, ומנגד את ההשתקה.
אלמלא מגבלות התפקיד, הודה באוזניי פרופ' שטרן השבוע, הוא עצמו היה רץ ומצטרף לסטודנטים. "כל כך התחשק לי להצטרף אליהם, ולהכות איתם בכל הזעם ובכל החוזק כדי לבטא את הערכים האלו".
אבל זו לא הייתה המחאה היחידה. התפרסמו אחר כך עבודות נוספות שהציגו את נתניהו עירום עם כתר לראשו, לצידו חבל תלייה ולידו הכיתוב: "ככה זה טוב, היועמ"ש?"
"אני חושב שהעבודה הייתה גרוטסקית. היא הייתה תגובה של פרובוקציה ברורה לתגובה של מירי רגב ושל אחרים. גם העבודה הזאת הוצגה בדל"ת אמות המוסד, על קירות בצלאל. זו הייתה עבודה בוטה. האם אני אוהב אותה? התשובה היא לא. האם היא לגיטימית? כן. היא לגיטימית בתוך מוסד אקדמי. הרי בואו לא נתבלבל, כן? אם נסתכל על תולדות האמנות, הרי שחלק ניכר מאוד מיצירות האמנות הכי גדולות של האנושות מציגות עירום. לא צריך להיבהל. וזו הייתה גרוטסקה. זה מחזיר אותנו לדיוקן של איילת שקד, שרת המשפטים, שעורר סערה בשנקר".
אפשר להשוות בין המקרים?
"זה לא אותו מקרה. הרקע הוא שונה, אבל יש דמיון, בעיקר החשש המרחף מפני צנזורה, סתימת פיות, הצרה של היכולת שלנו להתבטא. שם היו סוגיות אחרות, של סקסיזם ועירום, וכאן היו סוגיות פוליטיות או סוגיות של הסתה, אבל במובנים של הלחץ שמגיע מלמעלה, זה היה דומה".
היה צריך לצנזר אותו?
"גם במקרה של הציור של השרה שקד לא חשבתי שהיה צריך לצנזר את התמונה. הרי היה ברור שציור העירום איננו ציור של השרה שקד. הרי האמן לא ראה אותה בעירום. זו הייתה עבודה של קולאז', של חיבור דבר עם דבר. זה היה מהלך אמנותי לגיטימי, שלא לדבר על כך שגם שם הכל היה נתון לפרשנות. גם שם הייתה עבודה שהוצגה בתוך תערוכת גמר בבית ספר לאמנות, לא בחוצות. מי שבא לשם בא לשם מרצון, הוא לא נחשף לזה בהכרח. ההחלטה של שנקר לצנזר הייתה שגויה".
אז לדבריך גם לא נכון היה להסיר את "פסל הזהב" של נתניהו מכיכר רבין?
"כשמדברים על פסל הזהב, מדובר במשהו אחר. קודם כל, ההקשר. הפסל הוצב במרחב הציבורי והוא עבודתו של אמן פעיל, ולא יצירתה של סטודנטית בשבועות הראשונים ללימודיה. זירת ההתרחשות והכוונה חשובים. עוד חשוב להבין שמדובר באמנות המוצגת במרחב הציבורי ולא במוזיאון. אני חושב שההצבה של פסל שכזה, המוכר לנו ממשטרים אחרים, היא לגיטימית כאקט המבקש לעורר מחשבה. האם אנחנו בדרך לשם? זו פרובוקציה ברורה, ואם הצבה כזו בכיכר אינה חוקית, הרי שזה מקרה ברור בו תפקידו של האמן להתריס, ותפקידם של שומרי הסדר הציבורי להסיר. זה בסדר".
בין הקירות השקופים
שטרן (50), פרופסור לתקשורת חזותית ועיצוב גרפי, למד בבצלאל בסוף שנות ה־80, במחלקה לעיצוב גרפי. לאחר מכן עבד שנתיים בסטודיו של המעצב דוד טרטקובר ואחר כך למד לתואר שני בעיצוב גופנים באוניברסיטת רדינג באנגליה, תוך התמקדות באות העברית. הוא חזר לבצלאל כמרצה ובמקביל פתח סטודיו משלו והתמחה בעיצוב כרזות וסמלילים למוסדות. הוא תושב תל־אביב, נשוי להילית בן מאיר, מעצבת גרפית, קרמיקאית ומחנכת, ויש לו שתי בנות בוגרות. בשנים האחרונות, עד למינויו כנשיא, היה ראש המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, כך שהמוסד נמצא בדמו.
לתפקיד הוא נכנס אחרי התלבטות קשה. "בעיקר בגלל שזה אילץ אותי לוותר על העשייה האמנותית שלי", הוא אומר. "קשה לי הריחוק מהיצירה. ההחלטה להפסיק להיות מעצב פעיל מכבידה עליי. מדי כמה ימים, לפעמים יותר מדי ימים, אני נכנס להגשה, להרצאה או לתערוכה בבצלאל ונזכר למה בעצם אני עושה את זה. כשאני רואה יצירה משמעותית, משהו שמרגש אותי, שנוגע, שמעורר מחשבה, זה שווה הכל".
והייתה סיבה נוספת לכך שלקח על עצמו את התפקיד — המעבר הצפוי בשנים הקרובות של מבני בצלאל למגרש הרוסים. בניית הקמפוס החדש הזה, על שם ג'ק, ג'וזף ומורטון מנדל, על קירותיו השקופים, הייתה מבחינתו אתגר גדול. "בצלאל בשנים הקרובות יעבור חזרה למרכז העיר ירושלים, יקים קמפוס גדול ויבנה בניין שקוף שמזמין את הקהילה. ותראי איך עכשיו זה מקבל משמעות נוספת, כשזה על מגרש הרוסים, במקום שבו נחקרה הסטודנטית שלנו. כאן, מול חדרי החקירות, צמוד לעיריית ירושלים, מול בית משפט השלום של ירושלים, אנחנו נהיה. ואנחנו לא מפחדים לעמוד ליד המשטרה. הסמיכות הזו אמנם מקרית, אבל משמעותית, כי האמנות לא חוששת לפעול מול הממסד ולא חוששת מחדרי החקירות. והיא לא מסתתרת, היא תמשיך לפעול מבעד לקירותיה השקופים". •
