אוטו־קורקט
חלק מהקלאסיקות הכי גדולות בזמר העברי מדברות על הטרדות מיניות, האשמת הקורבן, תשוקה לקטינות, החפצת נשים, סמים וכמה קללות עסיסיות. האם שירים כמו "כשאת אומרת לא", "בדרך לגימנסיה" ואפילו "דור מזוין" היו הופכים ללהיטים לו יצאו היום?
בשנות ה־80 היינו שרים "כושי קטן הלך לגן" בלי למצמץ. התקינות הפוליטית הביאה לכך שכיום בכל גן ברור ש"כושי" היא מילה גזענית ופוגענית. מצד שני, לפזם "אפרו־אמריקאי קטן הלך לגן" כבר מוציא את החשק, והנה ויתרנו עליו. אבל מה קורה עם שירים שהפכו לקלאסיקות ומבט עכשווי מגלה בהם מסרים לא תקינים פוליטית - גזענים, מפלים, שוביניסטים, סקסיסטיים, בקיצור - כאלה שעלולים לפגוע ברגשות של אוכלוסיות מסוימות?
למשל 'כשאת אומרת לא' של 'התרנגולים', שיר חביב במקור שנתפס היום כהמנון למטרידנים מינית. או 'לוח וגיר' ששר שמוליק קראוס ומספר על תלמיד שחושק במורתו, בימים שבהם מורות מובלות למעצר לאחר שניהלו מערכות יחסים אינטימיות עם תלמידים.
עוד? פעם אף אחד לא דמיין ש'בדרך לגימנסיה' הנאיבי של אריק איינשטיין ("בעוד שנה כבר לא תהיה יותר ילדה/ אני חושב שבשבילי היא אבודה") ייחשד כתועבה כי לא ברור אם לילדה כבר יש תעודת זהות. ויש את 'אהבת פועלי בניין' שכתבה נעמי שמר שבעבר נתפס כשובב והיום כמקרה בוטה של החפצת נשים ("כשאת לובשת את השמלה האדומה/ אז בבניין לפתע צומחת עוד קומה"), ואת ג'קי מקייטן שכל המדינה שרה איתו "שיגעת אותי כל כך עם הענטוז שלך/ איני יכול יותר בך שלא לנגוע", ונשמע כמו מקרה ברור של האשמת הקורבן בהטרדה מינית.
ומה לגבי הטוויסט הרוקנרולי של דור האייטיז־ניינטיז? יהלי סובול כתב "הייתי רוצה לשבור לך יד", דן תורן איים "רוצה מכות?" החברים של נטאשה שרו על 'קוק בצהריים', שלומי שבן הוסיף 'שרמוטה פוריטנית', רמי קלינשטיין סיפר איך "הארץ מתפתחת כמו הזין שלי", שב"ק ס' מאגדים ב'מכופף הבננות' את כל מה שכבר לא אומרים ואביב גפן ששר, "ולמה הדתיים נראים מסוממים?" סיכם: "אנחנו דור מזוין". היוצרים האלה לא ניסו לקדם אג'נדה פוגענית, הם פשוט יצרו אמנות בלי חשבון וטוב שכך. אבל איך נתפסות היצירות האלה כיום? האם תחת משטור הפי־סי הנוכחי שירים כאלה היו הופכים ללהיטים? ואולי כלל לא היו נכתבים? האם רוח התקופה מביאה אלינו שירים מצונזרים, מרוככים, שלא מעצבנים אף אחד? כיצד משפיעה התקינות הפוליטית על האמנות?
הלהיט של להקת ג'ירפות, 'רמי מואשם באחזקת סמים קלים', שכתב ושר גלעד כהנא נשמע כמעט טריוויאלי בזמן שהלגליזציה מתקרבת אלינו בזחילה. עד שנזכרים שהשיר נפתח בהצעה "ילדה, רוצה לבוא איתי לדירה?" ובתשובה שלה: "אני רק בת ארבע עשרה".
"כשהוצאנו את 'רמי מואשם בהחזקת סמים קלים' הוא נפסל לרדיו", מספר כהנא. "הרגשתי שאני כותב על מה שאנשים מדברים כל הזמן. אגב, זה נכתב בגיל לא רחוק ממנה, די צעיר".
היום היית כותב כאלה דברים?
"היום אני בן אדם אחר לגמרי, אבל ספציפית יש את השיר 'My Game' עם נינט, שיר על יחסי מין סאדו־מאזוכיסטיים, מציצות והשפלות. אנשים בהנהלה אמרו, 'תגיד תודה אם ישמיעו את זה פעם אחת', אבל השיר הגיע למקום שלישי במצעד. למה? כי הוא באנגלית אז זה בסדר, לא בשפה המקראית".
יש בו גם דברים טובים.
"הפוליטיקלי־קורקט התחיל כתיקון בריא. החופש היה מופרז בעיקר בנושאי שליטה והתנהלות גברית, אבל כשהטשטוש של הזהות משתלט על השיח אז כל הנושאים האלה נאמרים רק בחדרי חדרים. זה מרעיל את הנשמה. זה התחיל כהתחשבות ונגמר במקום שמגהץ את האופי של החיים ויוצר מצב שהכל נדחק למקום סודי וזה מתפוצץ בכל מיני דרכים".
למשל?
"נשיא נבחר שדיבר על כל מה שעבר לו בראש. עובדה, כשחשפו את הקלטת של טראמפ, שהייתה באמת מגעילה, הבוחרים שלו אמרו, 'תנו לנו מישהו שנשמע כמונו'. טראמפ באמת דפוק אבל הוא הפרס של תקופת הפוליטיקלי־קורקט".
כמו דוד שמביא מאמריקה מתנה שאין בארץ, תרבות הפי־סי עלתה לארץ בסוף שנות ה־80 בואכה שנות ה־90: שיח זכויות אדם, זכויות מיעוטים, זכויות נשים ושאר אוכלוסיות מוחלשות. זה התחיל באקדמיה ובעיתונות וחילחל באיטיות לכל שדות היצירה התרבותית. זה קרה גם במוזיקה. קשה להאשים את יוצרי העבר, הם פעלו לפי קודים חברתיים שהיו נהוגים אז והיום נראים מקוממים, לכל הפחות. המוקש הראשי: יחסי גברים־נשים, סקסיזם, מיזוגניה, החפצה. האם שירים כמו 'אני רואה אותה בדרך לגימנסיה' או 'לוח וגיר' היו מושמעים ברדיו של ישראל 2016 לו יצאו כשירים חדשים?
"אני יודע? שאלות קשות, לא מבין בזה, אני יושב לכתוב כרגיל", עונה יענקל'ה רוטבליט שכתב אותם. "אני לא יודע מה קורקט ומה לא, אני יודע שהרבה דברים שכתבתי פעם היו מזכים אותי היום בחבל תלייה. מותק, הייתה מאה אחרת, עברנו למאה ה־21. מפספסים המון אבל זה לא מעניין אותי כל הפוליטיקלי־קורקט הזה. לא אומרים לי כלום על השירים האלה, מה אתה מתרגש?"
גם גלעד כהנא לא מתרגש. "'לוח וגיר' הוא שיר על ילד צעיר שיודע שאין לו סיכוי עם המורה שלו, אבל מי מאיתנו לא פינטז על המורה שלו? אם השיר היה מיזוגני בצורה קיצונית לא הייתי משדר אותו, כעורך מוזיקלי ברדיו, אבל הוא שובב וחצוף, מה הוא כבר אומר שם?"
אבי משולם, מנכ"ל רדיו תל־אביב 102FM, מסכים שלא צריך לשפוט את השירים הישנים לחומרה.
"אני אומר, אל תהרסו לי. לא את 'לוח וגיר' ולא את 'טיול ליפו' של שלום חנוך עם השורה 'מה שהיא קיבלה שם יישאר שלה'. זה היה נכון לתקופתם וזה נכסי צאן ברזל. גם 'כשאת אומרת לא' יש בו חביבות כזו או אחרת, כל דבר שהתרנגולים הקליטו אי פעם צריך לנצור וליהנות. אני בטוח ש'אל תעברי לבד ילדה ברחוב, זה משחק באש' של חיים חפר לא נכתב כשיר הלל לאנסים, זה נכתב כשיר רומנטיקת נעורים. זה בסדר ששיר גורם לך לזוז בחוסר נוחות בכיסא. לא צריך לשפוט יצירות אמנות כקוראים אדיטוריאלים".
מה עם שירים חדשים יותר - 'קוק בצהריים', 'שרמוטה פוריטנית'?
"דווקא בעניינים האלה התקשורת הישראלית יותר מתקדמת מהאמריקאית שמעלימה את המילה פאק וכו'. ב־83' כשיצא 'האישה שאיתי', דייויד ברוזה שר, 'אני שלה עכשיו וכל מה שהיה לי, הכלבים, הזיונים, המשחקים' והיה ביפ על המילה זיונים. אבל מאז הביפ השתחרר ו'נערת הרוק' שודר ו'שרמוטה פוריטינית' ו'רטוב וחם' שודר, ו'קוק בצהריים'? מי אני שאחסום את 'קוק בצהריים' בזמן שעל פי החשד השר סטס מיסז'ניקוב שולח את העוזר שלו לארגן אותו בצהריים? אני אחראי על המוסר הזה?"
רבקה זוהר רואה את הדברים אחרת. בשנת 1969 היא החלה לשיר את 'זמר שלוש התשובות', שיר שטבול בזלזול והשפלת נשים עם בית כמו "אז אמר: 'מה יהיה אם אבגוד/ ואותך אעזוב מיותרת/ בלילות ארוכים לחכות/ עד שובי מזרועות האחרת?' / 'אם צריך לחכות אחכה' / כך אמרה ופניה באור. / 'אם צריך לא לבכות לא אבכה/ העיקר שאדע כי תחזור'".
זוהר נזכרת: "אלתרמן הגיע לאחת החזרות של המופע 'שירי נתן אלתרמן', התרשם וקרא לי אליו. אני הייתי אחרי הצבא והוא בטח בן 70. ירדתי להגיד לו שלום, הוא אחז לי את היד המון זמן והרגשתי מאוד נבוכה, לא אמרתי כלום, חיכיתי שהרגע יחלוף. היום לא הייתי מגישה ככה את היד. למחרת הוא הגיע עם 'זמר שלוש התשובות'. לא התייחסתי למילים במיוחד, הוא תפס מאוד והפך ללהיט. אחרי שלוש שנים הפסקתי לשיר אותו כי הוא לא נראה לי".
מה הבנת?
"זה על נערת החלומות של אלתרמן, כמו אופרת סבון. מה זה הדבר הזה? אין מקום להתרפק על שיר כזה. יש בו משהו פרוורטי ואנשים מקשיבים לו בלי לשים לב למילים. ואם כן שמים לב אז מזדהים עם זה במקום להגיד, 'בוא נעשה משהו'".
לפני שנה חזרת לשיר אותו.
"לירון לב בא עם הרעיון לשיר אותו. סירבתי ולירון אמר, 'בואי נשמיט את הבית האחרון', את הקטע של 'אל תאמר לי אותך לשכוח', ואז האישה יוצאת חזקה בסוף".
היית מסכימה לשיר אותו לו היה נכתב עבורך כיום?
"לא. אלתרמן בסך הכל תיאר אישה שרצה שתהיה לו. נניח שיש לו מישהי כזו, איזה מן חיים אלה?"
ריקי גל ידעה מה יש לה ביד עם 'נערת הרוק' שכתב יצחק לאור (ששווה דיון בפני עצמו) ולא היססה לשיר למשל "היא מזדיינת בקלות/ או כמעט לא זזה כמעט/ כל הדפיקה או מסייעת/ בתנועה קלה של הישבן שלה/ לאקט החדירה וקופאת/ או משתוללת".
"פוליטיקלי־קורקט זה לא אני, לא מבינה איך זה בכלל קשור לאמנות", אומרת גל. "אני אמיצה מטבע קיומי לא מהחלטה שכלתנית. אין שום דבר שמונע מאדם שרוצה להגיד משהו מהבטן לומר אותו. נראה לי בריא שכל אחד אומר את שלו, גם אם לפעמים זה מכוער ורדוד ופוגעני, לפחות זה יוצא ואתה לומד את מגוון הדעות של האנשים".
ומה אמרו כשיצא השיר?
"איבדתי חצי מהקהל שלי בגלל 'נערת הרוק'. שנים סבלתי מזה. השיר היה בהתחלה בצנזורה של חודשיים בתחנות הרדיו, ואז יום אחד אני שומעת את הקריין בגל"צ אומר, 'קיבלתי אישור - הנה, אני מרשרש באישור להשמעת השיר - ואני הולך להשמיע אותו פעמיים רצוף'. וזה נפרץ ויצא וזה אחד השירים היותר מושמעים שלי".
פעם כתבו יותר בחופשיות?
"לא, ממש לא. אגב, 'בני ילד רע', שם אני שרה, 'ואני מראה לו את התחתונים', גרם לכמה אבות אלימים להיכנס לגן הילדים ולשבור את התקליט".
ומה דעתך על שיר כמו 'כשאת אומרת לא'?
"חבל שהוא לא נכתב היום, מכיוון שהוא מאוד ברור. נשים שלא יודעות להגיד 'לא' מוצאות את עצמן בחדר במלון, פשוט מאוד. תהיה ברור אז לא תגיע במקרה לחדר במלון. הייתי שמחה אם היו שרים אותו היום, הוא אומר בדיוק מה שצריך".
אם השלבים הראשונים ביבוא הפי־סי לישראל התרחשו באקדמיה ובתקשורת, בשנים האחרונות הכוח עבר לרשתות החברתיות. הן מזהות איום על הקונצנזוס, מגישות כתב אישום אינסטנט ולעיתים קרובות משמשות גם כשופט וכתליין. כל עמדה שחורגת מהמיינסטרים עלולה להוביל לתגובה קטלנית שיכולה לגמור קריירה. איך זה משפיע על גופי השידור שהאמנים עדיין תלויים בהם לשם חשיפה? ומה מפריע לקהל - מסרים סקסיסטיים או סתם מילים גסות?
"היום המאזין מגיב בקלות והרדיו והאמנים חוששים", מסביר מנכ"ל תחנת 103FM, אור צלקובניק, לשעבר המנהל המוזיקלי של גלגלצ. "האם היום שיר כמו 'לוח וגיר' היה משודר ונכנס למיינסטרים? יכול להיות שלא. כששירים כאלה משודרים ברדיו היום הם עדיין אהובים. אבל ברוח התקופה הנוכחית, אני לא חושב בכלל שייצאו כאלה שירים חדשים. ב־93' אביב גפן קיבל ברשת ג' את זמר השנה ו'עכשיו מעונן' הגיע גבוה במצעד השנתי. היום זה כמעט בלתי נתפס ששיר עם כזו אמירה התברג כל כך חזק בפנתיאון הישראלי של רדיו ממלכתי וחבל שכך. אנחנו בתקופה שמרנית".
תן דוגמה עכשווית לשמרנות הזו.
"אנשים מתלוננים כשיש אמירות מאוד ישירות ובוטות. לדודו טסה יש שיר שהוא אומר בו, 'נשבר לי הזין לאסוף נשים פצועות בסוף הלילה'. מאזינים היו מתקשרים וזועמים שיש להם ילדים באוטו, שאי־אפשר להשמיע כזו מוזיקה. תחנות צריכות לעמוד בלחץ ולהסביר שלא מדובר בפורנוגרפיה אלא בסלנג שגור, אפילו צבאי, של היום־יום. יש אנשים שהתקשרו כששודר השיר 'אין לי חוץ ממך כלום', עם השורה, 'הארץ מתפתחת כמו הזין שלי".
אבל מה הביג דיל במילים גסות? אצלכם בתחנה יש תוכניות לשפטל וקופמן וזהבי שעוקפים את הטקסטים הללו מימין ומשמאל.
"השדרנים שלנו מדברים על כל נושא גם אם קשה למאזינים. זה בדיוק אותו דבר כמו בשירים: כל עוד האמירות משקפות דעה ומזיזות משהו אצל הקהל - זה חלק מהתפקיד של הרדיו. אם הכל היה סטרילי ויפה וברור מאליו לא היה עניין באנשים האלה ובמוזיקה הזו".
"פעם להקה כמו 'הקליק' הייתה על המסך בערוץ 1 וב'זהו זה' ובחינוכית בלי הפסקה", מסכם משולם את השפעת תרבות הרייטינג ורודנות הקהל, "היום היא הייתה משודרת רק בקול הקמפוס. כשאני משדר שיר, אני חושב אם הוא יבריח לי מאזינים או לא, כשהיו מעלים אמן ב'סיבה למסיבה' בשנת 82' - לאן יברחו?"
"אין מדיניות לגבי קלאסיקות שהן לא פוליטיקלי־קורקט, הן משודרות חופשי", מבהירה יסמין ישבי, עורכת המוזיקה הראשית של גלגלצ. "מילות השיר הן שיקול אבל לא רק. אם שלמה ארצי ישלח שיר עם טקסט בעייתי שיכול לעצבן אנשים, זה עדיין שיר של שלמה ארצי. שיר זה לא רק טקסט, זה גם לחן ופרופיל אמן. אנחנו ממש לא משמשים צנזורים".
מה מפריע לאנשים באוזן?
"היום בבוקר התקבלה תלונה במערכת על 'מכופף הבננות' של שב"ק ס'. אני כחיילת ערכתי לצהריים את 'אריק' של שלומי שבן ומישהי התקשרה להתלונן - 'איך אישה יכולה לערוך את השיר הזה?' זה שיר שגדלתי עליו והטקסט שלו מעולם לא הפריע לי, אבל זה נתן לי עוד זווית הסתכלות עליו.
על 'נערת הרוק' של ריקי גל תמיד יש תלונות, על כך שזה שיר של מיניות. אריק ברמן הואשם בשוביניזם, לא מצד הקהל הרחב אלא מצד אנשים שיותר מנתחים טקסטים. כנראה שלציבור זה לא הפריע, וגם לי כאישה לא. אני לא צריכה לדמיין אם לנשים זה מפריע, אני שואלת את עצמי אם לי זה מפריע. אבל בעידן שבו הטרדות מיניות ואונס הם דברים שתופסים כותרות ופותחים מהדורות חדשות, האוזן של הציבור מאוד רגישה. השיר 'המתוקות האחרונות' יצא ב־2006 ולא עורר מחאה, אבל יכול להיות שהיום אנשים יגיבו אליו אחרת".
אם אנשי הרדיו טוענים שהם לא הצנזורים בסיפור הזה, מי כן? כנראה האמנים עצמם שבהחלט חוששים ממה יגידו עליהם ברשת. "אמן זה גם עסק והוא צריך לחשוב מה ימכור ומה ידבר לאנשים ויביא קהל", מסביר אבי שושן, מבקר ועורך מוזיקה ב־ynet ובגלגלצ. "הפחד מושרש אצל כולם, במיוחד אצל אלו שמתפרנסים מוועדי עובדים ואירועים משפחתיים. כמו שגברים חושבים היום פעמיים לפני שהם מחמיאים לאישה, ככה גם הזמרים מפחדים לכתוב או לשיר טקסט שיכול לגרום לשיימינג או מחאה ברשת החברתית. זה גורם לסירוס. בגלל זה, בניגוד לעבר, הטקסטים היום נעימים ועטופים בפרווה".
טקסטים ים תיכוניים מואשמים לרוב בשוביניזם, זלזול בנשים, מאצ'ואיזם.
"ותראה - קובי פרץ ואייל גולן התגאו בתחילת הדרך בכיבושים אינסופיים ובחורות ומעריצות. היום כוכבים צעירים כמו איתי לוי ומאור אדרי, רווקים, לא יעזו לדבר ככה. דודו אהרון הוציא קליפ עם שיר אלמליח ששוטפת לו את האוטו - 'האוטו שלי, היופי שלך'. הוא ניסה להתכתב עם קליפים באם־טי־וי, וכולם אמרו - ובצדק - שזה מחפצן נשים. הוא כבר לא יעשה את זה שוב. והנה, השירים האחרונים שלו: 'ירוק ודבש', 'שם טבעת עליה'. מאישה שגונחת על האוטו ספורט שלו, היום הוא שם עליה טבעת".
"הקיצוץ כנפיים מראש וההגבלה לתכנים מסוימים הם מנוע לבינוניות וצריך להיזהר מזה", מזהיר כהנא. "ברור שהפוליטיקלי־קורקט פוגע במה שאנחנו שומעים. כיום יש פחד להביע דעה מול אווירה אלימה ואגרסיבית. כולם מפחדים להגיד משהו שהוא מעבר ל'אני אוהב אותך', 'את אוהבת אותי', 'למה עזבת אותי?' אין מספיק סיכונים וגיוון. הכל מרופד בסוכר ושומן".
ואמנים מיישרים קו ומצנזרים את עצמם?
"על יוצרים, ובטח מוזיקאים, יש חובה להיות נקי מכל השטויות האלה. צריך לתת גם לדברים לא נעימים לצאת החוצה. תן לצנזורים לצנזר אותך, זה לא תפקידך".
מה לגבי התחושה שמפחדים לכתוב כאן על פוליטיקה?
משולם: "סקסיזם ופוליטיקה תמיד ריגשו את המדינה. 'חד גדיא' של חוה אלברשטיין ו'אחרינו המבול' של נורית גלרון נפסלו לשידור בתחנות הממלכתיות. אני לא רואה מישהו היום שהיה משלב כאלה שירים בפלייליסט, אבל פשוט כי הם לא מספיק מרימים.
זו התקופה. אז הדג נחש מביאים את המחאה שלהם בצורה שונה שגורמת לאנשים לרקוד. שיר כמו 'בטח לא פראיירים' הוא שיר מחאה מדהים - 'ונעשה מילואים, נשלם המיסים, ונעמוד בפקקים אותנו לא דופקים, אנחנו בטח לא פראיירים' - להביא את הבאסה בסבבה. אבל שורה כמו 'אל תספר לי על ילדה שאיבדה את עינה' - לא יודע אם תיכתב היום".
"אף אחד לא רוצה להתעסק בפוליטיקה", מתעקש דרור נחום, עורך ויועץ מוזיקלי. "בטח אחרי המקרה של יזהר אשדות עם 'עניין של הרגל'. הרדיפה המטורפת אחריו וההתנהלות של גל"צ סתמו את הגולל על הדבר הזה. הצנזורה היא עצמית. זה היה מקרה קיצון שהראה איך בזמן קצר גם תחנת רדיו מתנהלת בצורה בעייתית וגם איך תרבות הטוקבק יורדת לחיים של אמן בצורה מטרידה ומאיימת. בשנייה יכולים לשכוח למישהו כמוהו את כל הדברים הטובים שהוא עשה, אז אנשים לא רצים לשחרר דברים נפיצים מדי".
"שירי השנה השתנו פלאים, הם הרבה יותר שמרניים ממה שהיו", מסכם צלקובניק. "הם שירי פופ יותר קלילים ולעיסים עם פחות אמירות נוקבות. פעם ביטויים קשים יותר לשמיעה היו יכולים להיכנס ללב המיינסטרים של הפופ, היום הכוכבים הגדולים נשמעים קצת אחרת, טקסטים נוקבים מהסוג הזה עברו לשולי המוזיקה ולאלטרנטיב".
לפנייה לכתב/ת 
