להרוג רוסי ולנוח
למה דווקא טורקיה? מדוע הטרור האיסלאמי מכה בה שוב ושוב? הרי בטורקיה, צריך להזכיר, האיסלאמיסטים בשלטון. מפלגת הצדק והפיתוח (AKP), שרג'יפ ארדואן הוא המנהיג שלה, היא מפלגה שמזוהה עם האחים המוסלמים. היא היורשת והממשיכה של מפלגת הרווחה (שהוצאה אל מחוץ לחוק), שבראשה עמד נג'מטין ארבקאן. ארדואן עצמו נחשב לתלמידו של ארבקאן, ושניהם קשורים לארגון הטרור IHH, שהוביל את ה"מאווי מרמרה" לעזה. ה־IHH הוא בן ברית של "ג'בהת א־נוסרה", הארגון שלקח על עצמו את האחריות לרצח השגריר הרוסי באנקרה, כדי לפגוע בטורקיה.
מבולבלים? זה רק הולך ומסתבך. משום שה־IHH, למרות שמדובר בארגון ג'יהאד סוני, קשור מאוד גם למשטר האייתוללות באיראן. כששבו אנשי הארגון מהניסיון הכושל להיכנס לעזה, הם אצו־רצו לטהרן, כדי להיפגש עם אחמדינג'אד, ולהכריז שהמטרה המשותפת היא חיסול ישראל.
רדיקליזציה של מדינה, במקרה דנן טורקיה, לא מעניקה חסינות מטרור. אולי להפך. במחוזות צפון ניגריה, שבהם יש רוב מוסלמי, נכנסו לתוקף חוקי השריעה. הנה לנו ישות ברוח החזון של הג'יהאד הגלובלי והמדינה האיסלאמית. זה לא עוזר. "בוקו חראם", הזרוע המקומית של הג'יהאד הגלובלי, טובחת במוסלמים שם, דווקא שם, ללא הפסקה.
כך שטורקיה יכולה, בחסות ארדואן, להעמיק את תהליכי האיסלאמיזציה. זה כבר קורה. היא יכולה גם לסייע לארגוני הג'יהאד שפועלים בסוריה, כפי שנחשף בעבר, וגם לשתף פעולה עם רוסיה, שנלחמת נגד אותם ארגונים, לצד הרודן הסורי מדמשק. מדובר במבוך אינטרסים שבו באותה שעה יש שיתופי פעולה עם שני צדדים שהורגים זה את זה.
טורקיה לומדת בדרך הקשה שפתיחות לרדיקליזציה והסיוע לג'יהאד הופכים לחרב פיפיות. גם סעודיה עברה מסלול דומה. במשך עשרות שנים מימנה סעודיה, בסיוע עשרות מיליארדי דולרים, את הפצת הווהאביזם. מיליונים הפכו לתומכי ג'יהאד, ועשרות אלפים לג'יהאדיסטים, בגלל רשת המדרסות שהקימה מעצמת הנפט בפקיסטן ובאפגניסטן. התוצאה ידועה. הג'יהאד מאיים על סעודיה. הוא תמיד רוצה יותר. הרבה יותר. סעודיה חוששת מהג'יהאד יותר משהיא חוששת מאיראן, משום שלג'יהאד יש היגיון משלו. הוא אוכל את היד שמאכילה אותו.
זה לא הרצח הדיפלומטי הראשון על אדמת טורקיה. במאי 1971 נרצח הקונסול הישראלי באיסטנבול, אפרים אלרום. הרוצחים השתייכו לארגון שמאל קיצוני. הרצח גרם לגל טיהורים שדומה בהיקפו לגל הטיהורים של ארדואן, בעקבות ניסיון ההפיכה הכושל. מאוחר יותר היה טיהור לכיוון האיסלאמיסטים, שכלל בהמשך גם הוצאה אל מחוץ לחוק של מפלגת "ארבקאן". הטיהורים הללו לא הובילו לשקט אז. הם לא מובילים לשקט גם היום.
השמאל נכשל כישלון חרוץ בעמונה. אם המטרה הייתה להבאיש את ריחה של ישראל – המאבק הוכתר בהצלחה. אם המטרה הייתה לפגוע במפעל ההתנחלויות – המטרה ההפוכה הושגה. המתנחלים יזכו ליותר אדמות וליותר כספים וליותר יחידות דיור.
ארגוני הזכויות, ובראשם "יש דין", בחרו במסלול המשפטי. בפועל, גם אם יש איזו בעלות מפוקפקת של פלסטינים על חלק מאדמות עמונה, הם אף לא התקרבו אליהן. זו הייתה, אם בכלל, בעלות וירטואלית. אלה היו אדמות טרשים, והן יחזרו להיות אדמות טרשים לאחר הפינוי. אבל תושבי עמונה לא יחזרו לקו הירוק, וגם לא לגושי ההתנחלויות. הם ימצאו חלקת אדמה בסביבה. אז מה השיג השמאל? כלום. אפס.
אפשר, וצריך, לרכז מאמץ כדי למנוע את גלישת מפעל ההתנחלויות אל מעבר לגושים ולקו ההפרדה. זה מאבק צודק. מאבק לאומי וציוני. מאבק למען מדינה יהודית ונגד מדינה דו־לאומית שהיא מתכון בטוח למרחץ דמים. מאבק שהיה זוכה לתמיכה קצת יותר גדולה מאשר המאבק להחזרת אדמות טרשים לפלסטינים עלומים שספק אם היו טוענים לבעלות עליהן ללא אנשי שמאל.
יש צורך בשמאל ציוני שמנהל מאבק חכם למען האינטרס הלאומי. אבל אין שמאל כזה. יש שמאל שממשיך לנהל מאבקי סרק. זו בשורה רעה לישראל.
כאשר פרצה לאוויר פרשת ההטרדות של חבר הכנסת ניסן סלומינסקי, מיהרו חבריו לסיעה, כמעט כולם, לדבר על חזקת החפות. יפה מצידם. כאשר נחשפה פרשת גטאס, מיהרו חברי כנסת מהימין, כמעט כולם, ואולי כולם, לדרוש הדחה מיידית. סליחה?! יש או אין חזקת חפות?
זה לא נגמר. עם היוודע פרשת סלומינסקי, מיהרה יו"ר מרצ, זהבה גלאון, לטעון שהוא "צריך לקחת את החפצים שלו וללכת הביתה". בעניין גטאס, לעומת זאת, הייתה לה עמדה שונה: "החשדות חמורים, אבל שאלקין לא יקפוץ עם חוק ההדחה כדי לעשות בית דין שדה פוליטי".
עם תגובות עלובות וצבועות כאלה, מימין ומשמאל, ב"מדד הדמוקרטיה" הבא מצבם של הפוליטיקאים ימשיך להידרדר. אסור לטעות. זה לא בגלל שהציבור מאס בדמוקרטיה. רחוק מכך. זה בגלל שפוליטיקאים, לא כולם, איבדו שמץ של הגינות ויושרה.
ג'ורג' סורוס מוביל מאבק בפרסומים שקריים בפייסבוק. האמצעי העיקרי הוא הקמת מנגנון ל"בדיקת עובדות". נשמע נפלא. צריך להיאבק בשקרים. העניין הוא שהקרן שהקים סורוס, "החברה הפתוחה", מממנת שורה של גופים שמובילים את קמפיין השקרים והדמוניזציה נגד מדינת ישראל, שרבים מהם תומכים ב־BDS.
למעשה, הקרן של סורוס נאבקת בחשיפת עובדות. רק לאחרונה הגישה הקרן בקשה להצטרף כ"ידידת בית משפט" לדיון על תביעת הפרקליטות מ"שוברים שתיקה" לחשוף את פרטי העדויות שמפרסם הארגון. ללא חשיפת פרטי מוסרי העדויות אין שום אפשרות לוודא או להפריך את העדויות. למעשה, הארגון דורש חיסיון עיתונאי. לעיתונאים יש חיסיון, כדי לשמור על מקורות מידע, אבל החיסיון לא מגן על עיתון מתביעות דיבה. אם תתקבל דרישת "שוברים שתיקה", יזכה הארגון ברישיון לפרסום שקרים ללא הפסקה, בלי שום אפשרות להפריך או להגיש תביעה, בלי שום אפשרות לבדיקת עובדות. אז סורוס בעד בדיקת עובדות או נגד?
סורוס עשה את הונו בעיקר מספקולציות על שערי מטבעות. ב־2002 הוא הורשע בבית משפט בצרפת על שימוש במידע פנים. הערעור שלו בבית המשפט העליון נדחה, וב־2011 נדחה ערעור נוסף שהוגש לבית הדין האירופי לזכויות אדם. זה האיש שמקדיש מיליוני דולרים בשנה להפצת שקרים במסגרת המאבק נגד ישראל. זה האיש שתומך ב"שוברים שתיקה" ומבקש להעניק לארגון חיסיון. ההתייצבות של סורוס בראש המאבק נגד העידן הפוסט־עובדתי היא ככל הנראה אחת הבדיחות הלא מוצלחות של העידן הפוסט־עובדתי. ¿
לפנייה לכתב/ת 
