גורשו מגן עדן
זה היה רומן ישראלי קלאסי: תחילתו בחלום נעורים וברגשות אשם, המשכו באהבה שלא יודעת גבולות, וסופו בתיק פלילי, בנטישה ובזעם. אם לא יקרה נס, האקורד האחרון יהיה הכרזה על חדלות פירעון. "היינו אהובי המערכת והפכנו לשנואיה", אומר מתן דהן, 36, הדמות המרכזית, אולי הדמות הטרגית, בסאגה הזאת. "בישראל, או שאתה כזה או שאתה כזה – אין אמצע".
דהן מצפה עכשיו לשימוע. הוא אחד הנאשמים הצדדיים בפרשת פאינה קירשנבאום, הידועה בציבור גם כפרשת ישראל ביתנו. חוקר המשטרה שבא לעצור אותו התרשם עמוקות מהנדל"ן שבו הוא גר, בקצה יישוב בנגב. "בפעם הראשונה בחיי אני מאשים בשוחד אדם שגר ב־22 מ"ר", אמר לו החוקר. טיוטת כתב האישום מנקה את דהן מחשד לטובת הנאה אישית.
חזרה אל חלום הנעורים: מתן דהן ודני גליקסברג, שני בני טובים ירושלמים, חלמו לעשות מעשה ציוני. במענק השחרור שלהם מהצבא הם קנו קרוואן והעלו אותו על הקרקע באשלים, יישוב נטוש למחצה מדרום לבאר־שבע. הם היו בני 22. הרעיון היה לשלב השכלה בהתיישבות – סטודנטים יתיישבו בשכונות עוני ובעיירות פיתוח בנגב ובגליל, ייהנו מחיי קהילה, יקבלו מלגות ושכר דירה מסובסד, יחזירו את הכסף בעבודה קהילתית ויתאהבו לנצח בפריפריה. ב־2002 הם הקימו עמותה, איילים שמה.
ב־2004, בעיצומה של תוכנית ההתנתקות, הגיע אריאל שרון לשדה בוקר, לשאת את נאום ראש הממשלה ביום בן־גוריון. מה חדש בנגב, שאל שרון את שמוליק ריפמן, ראש המועצה האזורית. יש חדש, אמר ריפמן והפגיש אותו עם דהן וגליקסברג. שרון נדלק. "איך אפשר לעזור להם", שאל את עוזריו. אפשר לשלב אותם בתוכנית אסטרטגית, הציע המנכ"ל. שרון הגיב כמו שרון, באותה גישה חותכת פינות שבה הקים התנחלויות בשטחים. "עזבו תוכניות", ציווה. "תעזרו להם עכשיו".
והם עזרו, בהתלהבות גדולה. המערכת הממשלתית פעלה אז בצל רגשות האשם על פינוי המתנחלים מעזה. איילים ענתה על הצימאון שלה לתגובה ציונית הולמת, ומה יותר ציוני, יותר הולם מהתיישבות של צעירים בפריפריה, בתוך הקו הירוק.
ב־2011 פרצה המחאה ברוטשילד, העם דרש צדק חברתי, ואיילים ידעה לתת מענה שתאם להפליא את סדר היום החדש – דיור מוזל לצעירים, משולב בפעילות חברתית. היא הקימה 22 כפרי סטודנטים מקריית־שמונה עד דימונה וירוחם. מתגוררים בהם היום יותר מ־1,300 סטודנטים, בתפוסה מלאה. 6,000 צעירים שחברו לעמותה נשארו בנגב ובגליל. העמותה גילגלה בשיאה עשרות מיליוני שקלים בשנה, בתקציב שוטף ובבנייה. שרים נלחמו על חסדיה. "הצמיחה שלנו הייתה מטאורית", אומר דהן.
הכסף הגיע מתורמים יהודים בחו"ל, מהקרן הקיימת ומקרן היסוד; משרדי הממשלה השלימו את החסר, שקל מול שקל. דהן וגליקסברג תימרנו בתוך העולם המורכב הזה בזריזות, במיומנות, בחדוות נעורים ובקסם אישי. עקבתי אחריהם בשנים ההן בתערובת של התפעלות ודאגה: לפעמים הם דמו בעיניי לשני נערים שרוכבים על קורקינט חשמלי, משתחלים בין מכוניות גדולות וכבדות, מדלגים על איי תנועה, חוצים רמזורים, בטוחים שהם חסינים מכל פגע.
בשלב מסוים הם התחילו לקבל כספים קואליציוניים – כספים שכל מפלגה בקואליציה מקבלת מהמדינה כדי לחלק אותם כראות עיניה. הסידור הזה מעוגן בהיסטוריה של המיקוח המפלגתי בישראל: הוא מושחת מיסודו. למרבה הצער, הוא זוכה להכשר של המערכת המשפטית.
המפלגה הראשונה שהזרימה כסף לאיילים הייתה שינוי של יוסף לפיד. אחריה באו האחרות – ממפלגת העבודה דרך קדימה, הליכוד והבית היהודי ועד ישראל ביתנו.
טיוטת כתבי האישום נגד דהן וגליקסברג מתארת את היחסים שרקמו עם פאינה קירשנבאום, מזכ"לית ישראל ביתנו, חברת כנסת וסגנית שר, ודוד (דאוד) גודובסקי, ראש אגף הארגון במפלגה. איילים שילמה במשך שנתיים שכר של 45 אלף שקל לחודש לאתר אינטרנט בשפה הרוסית שהיה מקורב לראשי המפלגה. בחלק מהזמן האתר עבד למען העמותה. בחלק לא עבד. הטענה היא שהשכר שהעמותה שילמה היה למעשה שוחד לשני הפוליטיקאים.
הטענה השנייה נוגעת לפגישה בין גודובסקי לדהן ערב החלטת ממשלה על הקמת כפרי סטודנטים. גודובסקי הציע שאיילים תקבל חמישה מיליון שקל מהכספים הקואליציוניים, ואז תעביר למפלגה חצי מיליון שקל במזומן. דהן דחה את ההצעה במקום, דיווח עליה למבקר העמותה ולחבריו, אבל לא התלונן במשטרה או בפרקליטות. הוא שלח למשרד האוצר את אורית לרנר, לוביסטית שעבדה עבור העמותה, וביקש לעצור את העברת הכסף. מצטערים, אמרו באוצר. הכסף עבר.
ואז הוא שב ונפגש עם גודובסקי והגיע לסיכום חדש. המדליסט האולימפי בחתירה, מיכאל קלגנוב, פעיל במפלגה, נותר ללא פרנסה. מצבו הכלכלי של קלגנוב, גיבור לאומי לשעה, תפס בתקופה ההיא כותרות. איילים נרתמה לעזור. היא שילמה לו משכורת במשך תשעה חודשים בלי שנדרש באמת לעבוד. הסעיפים האחרים בטיוטה פחות משמעותיים.
טעויות בוודאי נעשו במערכת היחסים הזאת; ייתכן שגם עבירות בנות עונשין. אבל הן מתגמדות מול המעשים שמיוחסים לנאשמים האחרים בפרשת פאינה. מתבקש להשוות אותן גם למה שקורה בימים אלה לנגד עינינו לחברי הכנסת שמכרו במיליונים את הצבעתם בעד התקציב, למיליונים שנשפכו על מסיגי הגבול בעמונה, למיליונים שהגיעו למקורבים בפרשת הצוללות, למאות המיליונים שקיבלו החרדים והמתנחלים, מעל ומתחת לשולחן. מה שלא עבר בדימונה ובירוחם, עובר יום־יום ביהודה ושומרון.
דהן וחבריו באו, ראו ואימצו את השיטה. הם האמינו שזאת הנורמה – שכך עובדים יחסי הגומלין במשולש שבין הממשלה, הפוליטיקאים והעמותות. אנחנו נעזור לכם בגיוס כספים מהממשלה, אומרים הפוליטיקאים לעמותות; אתם תדעו להכיר תודה.
הם מאמינים שזאת הנורמה גם היום. "כל העמותות שעובדות מול הממשלה עושות את מה שעשינו", אומר דהן. "בטענות כלפינו יש לא מעט צביעות".
הרצל פינת גנדי
מינואר 2015 נמנעת הממשלה מלשלם את חלקה בתקציבי עמותת איילים. על רקע זה החליט מתן דהן לדבר. השיחה בינינו מורכבת: דהן נקרע בין החשש להזיק לעניינו בשימוע לבין החשש שהעמותה תפשוט רגל ומפעל חייו יירד לטמיון. המגעים עם משרד המשפטים מצווים שתיקה; המגעים עם משרד האוצר משוועים למחאה.
פגשתי אותו ביום שני, בכפר הסטודנטים במרכז לוד. הכפר, בניין שיכון ישן, ממוקם ברחוב הרצל, בין תחנת משטרה לגינה ציבורית על שם רחבעם (גנדי) זאבי. זאת לא מטאפורה על עלייתה ונפילתה של הציונות – זאת כתובת. נפגשנו באותו מקום בעבר, בנסיבות משמחות יותר.
לפי בקשתי, הגיעו לפגישה המנהלים החדשים של העמותה ובראשם המנכ"לית, נחמי גייניס, ששמעה לראשונה על איילים כאשר הפגינה ב־2011 ברוטשילד; שמעה והתאהבה. כולם עומדים מאחורי דהן וגליקסברג.
אתם לא כועסים עליהם? תהיתי.
"לא", אמר רגב אבנר, מנהל מרחב הנגב המערבי. "הבנו שהכל היה למען המטרה. אם נעשו טעויות – הן נעשו בתום לב".
דהן ביקש להרחיב. "במבט לאחור אני מבין שהכספים הקואליציוניים הם עניין מועד לפורענות, מיועד לפורענות", אמר. "זה דורש ממך כמנהל ארגון להפוך לשומר סף בלי שיהיה לך מנגנון שמאפשר לך להיות שומר סף. אני טוחן דק־דק את כל ההחלטות שקיבלנו, ואני מבולבל. אני כבר לא בטוח מה מותר ומה אסור.
"אני לא מקבל את החקירה באהבה: אני מקבל אותה בייסורים קשים, אבל מקבל. חקירה צריכה להיות; את השחיתות צריך לבער; החקירה היא מבחן גם עבורנו. היא דורשת מאיתנו בגרות.
"המשנה ליועץ המשפטי לממשלה ארז קמיניץ ליווה אותנו לאורך הדרך. אני מייסר את עצמי על שלא הרמתי אליו טלפון ברגע הנכון. סיפרתי לדני, סיפרתי למבקר העמותה, אבל לא חלקתי עם קמיניץ את מה שישב לי על הלב. זאת הייתה טעות.
"יש פה גוף לגמרי טהור. אף אחד מהאנשים כאן לא עשה לביתו – זה אפילו לא עלה על דעתם. הצבנו קווים אדומים באופן מאוד ברור. נגיד שחטאנו. כשתת־אלוף אחד בצה"ל עובר עבירה, לא מאשימים את כל צה"ל".
איך היו היחסים ביניכם לבין אנשי ישראל ביתנו, שאלתי. האם הייתה ביניכם סחבקיאדה?
"אני חושב שלהפך", אמר דהן. "מנקודה מסוימת הייתה אווירה של כבדהו וחשדהו. איילים לא הייתה זקוקה לכסף שלהם. היא הייתה מתקיימת בלעדיו. הרי פנינו לאוצר וביקשנו שהכסף לא יעבור".
מכה כפולה
דהן ישב חמישה ימים באבו־כביר. לאחר שהשתחרר, הלך לטיפול פסיכולוגי. השבוע, כשנפגשנו, התרשמתי שהניצוץ בעיניו כבה. הוא מתהלך כאדם מיוסר. גליקסברג העדיף להיעדר.
משרד הבית של איילים בממשלה היה הנגב והגליל. העמותה נתנה למשרד ולשר שלו הישגים לנופף בהם, והמשרד גמל לה בתקציבים. בגלל שיטת המאצ'ינג, עצירת הכסף הממשלתי הנחיתה על העמותה מכה כפולה: מרגע שהתקציב הממשלתי נעצר, נעצרו גם התרומות מקרן היסוד. עובדי העמותה ויתרו במשך ארבעה חודשים על משכורות. הכסף לא הוחזר להם.
בינתיים התחלף השר – השר הנוכחי הוא אריה דרעי – התחלפה המנכ"לית, התחלף החשב. הצוות החדש השתכנע שאיילים זכתה להטבות מופלגות מהממשלה ללא הצדקה. עצירת התקציבים נומקה בצורך לערוך ביקורת. נערכה ביקורת ועוד ביקורת ועוד ביקורת, והכסף לא עבר. המשרד טען שבכל אחת מהביקורות נמצאו ליקויים. לטענת החשב החדש, המשרד לא חייב שקל לעמותה. ההפך הוא הנכון – העמותה חייבת מיליונים לממשלה. איילים הציעה שאחד מפקידי האוצר ימונה כבורר בינה לבין משרד הנגב והגליל. המשרד סירב.
ספקים לא קיבלו את המגיע להם במשך שנה וחצי. הספקים מקבלים את הדין בשלב זה, אבל מתישהו ילכו לבתי משפט. בוטלו פרויקטים להתיישבות קבע של 40 משפחות במעלות, בדימונה, בחצור־הגלילית ובירוחם. היה תורם שדיבר על תרומה של עשרה מיליון שקל וחזר בו. הצטברו חובות של 16 מיליון שקל.
"הפקידים היו תמיד הגורם המעכב", אמר דהן. "אבל עכשיו, כשהפוליטיקאים לא מעזים להתערב, הם הפכו לגורם המכריע. המשחק הזה גדול עלינו".
גייניס, המנכ"לית, כתבה ביום ראשון מכתב ליובל רז, סגן החשבת הכללית. היא מפרטת בו את כל הסכומים שהממשלה נמנעה מלהעביר לעמותה בשנתיים האחרונות. הסך הכל בגרסה שלה עולה על 30 מיליון שקל. "השבוע תגיע העמותה למצב של חדלות פירעון", כתבה. "עיכוב בהחלטתך יוביל לקריסתו של מפעל ההתיישבות הגדול בארץ.
"לצערי, הגעתי למסקנה כי אין פה כל ויכוח חשבונאי אלא פשוט חשש שלך לקבל החלטות, וזאת בשל קשירת שמה של העמותה בפרשת ישראל ביתנו, למרות שהמשנה ליועץ המשפטי לממשלה דינה זילבר העבירה חוות דעת שאין מניעה משפטית להעביר תקציבים לעמותה.
"כיום ברור לכל כי לא הייתה חלילה שום הנאה אישית למעורבים מהעמותה, אלא בעיקר כי העמותה הייתה קורבן לשיטה מעוותת שמלכתחילה לא הייתה צריכה לבוא לעולם".
בממשלה התייחסו לאיילים בחרדת קודש; עכשיו היא מצורעת. אם התוצאה של התהליך הזה תהיה שמפעל מצליח, חברתי למהדרין, ייעלם מנוף הארץ, שכרנו ייצא בהפסדנו. את השחיתות לא ביערנו, ואת הפריפריה דפקנו. שוב דפקנו.
האם פקידי הממשלה החליטו לחסל אתכם, שאלתי את דהן.
"לא", השיב. "הבעיה היא שאף אחד לא רוצה לקחת אחריות. ייתכן שיש מי שחושב שאנחנו כל כך מבוהלים עכשיו, כל כך פוחדים לעורר שדים, שאפשר להשתיק אותנו.
"לא ניפול בלי מאבק. אם נצטרך, נקים עיר אוהלים מול משרדי הממשלה. 1,300 הסטודנטים שגרים בכפרים יעלו לירושלים איתנו".
אנשי איילים מייחלים כרגע להתערבות של שני שרים – משה כחלון ואריה דרעי. כחלון אמור להתערב כי הוא שר האוצר ומחויב להוזלת הדיור לצעירים ולעידוד הפריפריה; דרעי אמור להתערב כי בנוסף למשרד הפנים הוא מחזיק בתיק הנגב והגליל. יש לא מעט אירוניה בעובדה שדווקא מדרעי מבקשים להתערב בפרשה מהסוג הזה, אבל אלה הם החיים.
בגרותו מביישת
מה אתם חושבים על מעשהו של באסל גטאס, שאלתי חברים מנצרת. נפגשנו ביום שני בערב במסעדת תשרין, שזהרה בכל קישוטי חג המולד. החברים היו מוכנים לדבר על כל נושא שבעולם, רק לא על מעשהו של באסל גטאס. הוא הביך אותם.
זה לא אמור היה לקרות לו. גטאס, 60, דוקטור להנדסת הסביבה, בוגר הטכניון, התמחה בתחילת הפעילות הציבורית שלו בנושאים שיש בהם תועלת. בריאות, למשל, סביבה, תברואה, חקלאות. הוא הקים מרכז למחקר ולפיתוח בשפרעם, שפתח למגזר אופקים חדשים. בגרותו מביישת את נעוריו.
בשיחות איתו הוא מתגלה כאיש נעים, מנומק וענייני. שאלתי אותו פעם מה הוא עושה בבל"ד. "אל תטעה בי", אמר לי. "אני בל"ד. אני אחד המייסדים".
בל"ד הפכה אותו לחבר כנסת מן המניין, ובל"ד הרעילה את ההתנהלות שלו. כמו בן דודו עזמי בשארה, הוא נדד מהקומוניזם אל השמאל היהודי־ערבי, וממנו אל מחוזות השנאה החשוכים של הלאומנות הפאן־ערבית. זה מה שקורה כשאתה ערבי־נוצרי, מיעוט בתוך מיעוט, ויש לך שאיפות פוליטיות. בשארה ברח מכאן לקטאר: הוא מתקיים בה בחסדי השליט. אני לא בטוח שהוא לא מתגעגע.
גטאס לא מעוניין ללכת בעקבותיו. נכון ליום רביעי בערב, הוא דבק בכיסאו. הוא ייעצר וייחקר על הברחת הטלפונים, אבל יסרב להיחקר על נושאים אחרים, שבהם הוא עדיין חסין. הוא בונה על האהדה שרוחש המגזר הערבי לאסירים ולמשפחותיהם ועל הביטוי שלה ברשתות החברתיות. גטאס, כמו טראמפ, שואף להיות ויראלי.
המחשבה שיצליח להבריח 12 ניידים לתוך כלא הייתה יהירה וילדותית. הוא נתפס כילד ושיקר כילד. המילים "בוגד" ו"אויב" שהטיחו בו חברי ועדת הכנסת היו גדולות על המעשה. גם ח"כים יהודים שואפים להיות ויראליים.
מי שכעס עליו באמת היו עמיתיו לרשימה המשותפת. ראש הרשימה איימן עודה הוציא הודעה מסתייגת. בל"ד תקפה חזרה. אם הפרשה תביא לפילוג ברשימה, התוצאה תהיה בומרנג: לבדה בל"ד לא תעבור את אחוז החסימה.
במקום לדבר על גטאס הלכנו לקונצרט של תזמורת הגליל. עמותה בשם פוליפוני מטפחת את התזמורת. הקונצרט התקיים בחלל הפנימי של גן התעשייה שסטף ורטהיימר הקים בנצרת: מסגדים וכנסיות יש בעיר בשפע; אולם קונצרטים אין בה, גם לא בית קולנוע. הגיעו ערבים ויהודים, חובבי מוזיקה. המנצח היה סלים עבוד־אשקר, מוזיקאי בעל שם בינלאומי, יליד נצרת. הנגנים היו יהודים וערבים.
התזמורת פתחה בסימפוניה החמישית של מנדלסון; אחר כך ניגנה את הקונצ'רטו מס' 1 לפסנתר של בטהובן, עם הפסנתרן הנפלא אנדרש שיף. הקהל יצא מגדרו. שיף גמל לו בנגינת שני הדרנים. גטאס לא היה; גטאס לא הוזכר. ¿