המגדלור שלי

כל אדם שבוחר להגר למדינה חדשה, מחפש בה עוגן. כשאני עברתי להתגורר בלונדון, בסוף 2010, חיפשתי את ג'ורג' מייקל. כשהבוקר המעונן היה עולה וצבע אפור, זר ומנוכר היה צובע את השמיים, הארץ וכל צבאם, היה זה קולו של ג'ורג' מייקל, שגירש אותם הצידה. השירים שלו פילסו את דרכי במחוזות הלא נודע, עטפו אותי בקולו הלוחש והמרגיע. כמו מגדלור בים לא מוכר, הוא היה שם, מאותת לי לאן לחזור אם אלך לאיבוד.

כי מי הבין יותר מג'ורג' מה זה ללכת לאיבוד. הוא שיחק ים־יבשה עם החיים, רגע אחד רצה לטרוף אותם בכישרון הבלתי ייאמן שלו וברגע שאחריו ניסה להרוס הכל במו ידיו. האלבום שלו Older, האלבום האהוב עליי בכל הזמנים, גרם לי ולרבים כמוני להבין שהלבטים, הבדידות והפחדים הם נחלתם של רבים. הם היו גם נחלתו של ג'ורג', נער הפוסטר של האייטיז. אני זוכר היטב את הרגע ההוא, בשנת 97', כשהייתי בעיצומו של מסע לגילוי עצמי, ששמעתי את ג'ורג' מדבר על השדים שלו – וסייע לי להתמודד עם שלי.

כשהוא שר "אני נופל, האם לא תעזור לי להציל את עצמי מעצמי" – הרגשתי שהוא נותן קול לפחד הכי עמוק ואפל ואילם שלי. האמת נטפה משיריו. בעוד מדונה ומייקל ג'קסון רדפו אחרי התהילה, ג'ורג' חשף את הצד האכזרי שלה. אנשים נוטים להזכיר את השירים הכי ידועים ומצליחים של האמנים שהם העריצו, אבל אצל ג'ורג' היו אלה דווקא השירים הנחבאים, שזיקקו באופן טהור את התחושות שהוא, אני ומיליונים אחרים חווינו.

ואנחנו רצינו לחוות כמה שיותר מהשפע המדהים שהוא העניק לעולם, לפני שהוא יעזוב אותנו. כי זה היה ברור שהוא יעזוב אותנו הרבה יותר מדי מוקדם. בכל פעם שהוא הופיע – והיו מעט מדי הזדמנויות כאלה בשנים האחרונות – התייצבתי שם, חשוף ומוכן למסע. בכל פעם שקונצרט כזה הסתיים, הייתי מפורק לגורמים. עומד באולם, שעה ארוכה אחרי שהאורות עלו, מחכה שהוא ישיר עוד שיר אחד. רק עוד אחד ודי.

הפעם האחרונה שראיתי אותו שר מולי הייתה בטקס הנעילה של אולימפיאדת לונדון 2012. הוא שר על החזרה לחיים, זמן קצר אחרי שכמעט איבד אותם. התקווה ניצתה שוב – אולי הוא יחזור להופיע, להקליט, ליצור. בשבועות האחרונים הוא נכנס לאולפן כדי להקליט אלבום חדש. שלשום, בחג המולד האחרון של חייו, ג'ורג' מייקל לקח פיסה גדולה מליבי.