חיים בלה לה לנד

2016 הביאה למסך הגדול כמה סרטים מעולים: מבקר הקולנוע של "ידיעות אחרונות" בנימין טוביאס מדרג את עשרת הטובים של השנה

1. לה לה לנד

כן, כמה צפוי. זהו סרט השנה. המיוזיקל הקסום של דמיאן שאזל ("וויפלאש") עם אמה סטון וריאן גוסלינג הפך להיות לפרויקט ההוליוודי שמבקרים וחובבי קולנוע מתאספים מאחוריו כל הדרך לאוסקר, בעוד מי ששונאים סרטים מוזיקליים נוחרים בבוז. אני עצמי באתי לסרט בחששות דווקא בגלל הציפיות הגבוהות, והתאהבתי בו בהדרגה. העניין הקסום ב"לה לה לנד" הוא שבניגוד למעשיות פנים־הוליוודיות אחרות שהמבקרים והאוסקרים אוהבים ("הארטיסט", מישהו?) הוא מצליח לצאת החוצה מתוך הקונכייה של הסינפילים, לא להיות רק נוסטלגי ורומנטי לשם הנוסטלגיה, אלא להגיד משהו עליה – על ההתרפקות על העבר, הצורך באישור ובאהבה, והתחושה החמוצה שמלווה גם את מערכת היחסים הכי מאושרת. סרט שהוא פלא.

 

 

2. מכונת הכסף

 

נוגע ומרשים. חדר
נוגע ומרשים. חדר

 

 

ומהסרט שיזכה כנראה באוסקר השנה לסרט שהיה צריך לזכות באוסקר בשנה שעברה (במקום "ספוטלייט" הדידקטי). ואם מחפשים עוד קשר בין הסרטים, הרי אפשר לקבוע שזו הייתה השנה של ריאן גוסלינג בקולנוע. כאן הוא חלק מצוות של שחקנים בסרט הסאטירי המבריק של אדם מקיי – במאי הקומדיות של וויל פארל שהוא יוצר חד הרבה יותר מהקרדיט שנתנו לו עד כה – שמנסה להסביר מה לעזאזל קרה במשבר הכלכלי של 2008. העניין הוא שבמקום לנסות ולחנך, מקיי ושותפו לכתיבה, צ'ארלס רנדולף (הבעל של מילי אביטל), יצרו סרט שהוא כולו קריאה למרד, התרסה ובוז כלפי המערכת, כמו גם נגד מה ש"נכון" לעשות בקולנוע.

 

3. דיפאן

 

שבועיים בלבד לאחר ש־2016 נכנסה לחיינו עלה הסרט הצרפתי הקטן הזה למסכים, ונעלם בערך כעבור שבועיים נוספים. וחבל. סרטו של ז'אק אודיאר ("חלודה ועצם") – על מהגרים שחיים בגטו אלים בצרפת – הוא שילוב חכם בין מלודרמה קשת־יום לאקשן אלים וססגוני, ובמידה רבה אחד הסרטים הנבואיים ביותר של השנה, כשחושבים על מה שקרה בצרפת ובאירופה מאז.

 

אקשן אלים וססגוני. דיפאן
אקשן אלים וססגוני. דיפאן

 

 

4. באש ובמים

 

מישהו דיבר על סרטים נבואיים? המערבון העכשווי הזה בכיכובו של ג'ף ברידג'ס, בן פוסטר וכריס פיין המצוינים – על זוג פושעים בטקסס הענייה – הוא במידה רבה סרט שהוא הצצה ל"טראמפלנד", לאמריקה שנשכחה מאחור ומשתוללת מכעס ותסכול. ומדובר בחתיכת סרט חזק.

 

 

מערבון עכשווי. באש ובמים
מערבון עכשווי. באש ובמים

 

5. ספר הג'ונגל + זוטרופוליס

 

למבקרים וחובבי קולנוע יש נטייה לקחת סרטי ילדים כמובן מאליו, אבל השנה דיסני הוכיחו שכשהם על הסוס – סרטי הילדים שהם יוצרים הם לא פחות חכמים ומורכבים, ובעצם מיועדים לא פחות לקהל מבוגר. לרוב תשומת הלב זכה "זוטרופוליס" המבריק, סרט הבלשים עם ארנבת ושועל שהוא למעשה משל מורכב על גזענות, אבל אני העדפתי לא פחות את הגרסה ה"חיה" היפהפייה ל"ספר הג'ונגל" – שהפך סיפור שחוק ומוכר לאחד מסרטי ההרפתקאות הטובים של השנים האחרונות.

 

 

6. מסיבת נקניקיות

 

סאטירה חברתית. אהבה וידידות
סאטירה חברתית. אהבה וידידות

 

והנה עוד סרט אנימציה ממש לא לילדים. הקומדיה של סת' רוגן, סוג של גאון יהודי בלי שום עכבות, הצליחה להיות במקביל מצחיקה עד דמעות, קודרת ואפוקליפטית, אלימה להחריד – וגם עמוקה במפתיע, עם שאלות על דת ואמונה ללא תנאים. הישג לא מבוטל לסרט שבסצנת השיא שלו יש אורגייה של ירקות, ובסצנה אחרת אכילת גזרים מתוארת כפשע מלחמה.

 

 

7. אהבה וידידות

 

ומהסרט הכי גס לסרט שכולו עידון ובריטיות מנומסת, על אף שמדובר בסאטירה חברתית נוקבת לא פחות. העיבוד השנון להפליא של הבמאי וויט סטילמן לספרה של ג'יין אוסטן, על אלמנה יפהפייה (קייט בקינסייל הנהדרת) שמסובבת את כל העולם על האצבע הקטנה שלה, מצליח להיות ההפך המוחלט מכל סרטי התלבושות התקופתיים שהתרגלנו לראות.

 

בוז למערכת. מכונת הכסף
בוז למערכת. מכונת הכסף

 

 

8. חדר

 

מעט מאוד סרטים היו מצליחים לנצל את הסיטואציה המחרידה הבסיסית של אם ובנה התקועים בחדר קטן שאליו נחטפו, ולא לצאת נצלניים או מעיקים. "חדר", שזיכה את הכוכבת שלו, ברי לארסון, בצדק רב באוסקר בשנה שעברה, הוא דרמה פצצתית ומרגשת שמצליחה לגעת ולהרשים בכל בחירה עלילתית שלה, ומגיעה לסוף שנשאר עם הצופים הרבה אחרי שהסרט ירד מהמסכים.

 

 

9. אנומליסה + אנשים שהם לא אני

 

שני סרטים לא צפויים משני קצות העולם, שיש ביניהם חיבור מפתיע. "אנומליסה" הוא הפרויקט האחרון של צ'רלי קאופמן ("שמש נצחית"), שביים סרט אנימציה למבוגרים (גם זה טרנד השנה, מתברר) על זוג שנפגש במלון מנוכר לסטוץ של לילה אחד. "אנשים שהם לא אני" הוא סרט סטודנטים ישראלי שהורחב לסרט באורך מלא, על בחורה תל־אביבית (בגילום הדס בן־ארויה, שהיא גם הבמאית והכותבת) שחיה את חייה מדייט לדייט ומסטוץ לסטוץ. שניהם אומרים משהו מאוד חכם על הצורך באינטימיות בעידן הטינדר, ויש ביניהם נקודות השקה מפתיעות.

 

 

10. כולם רוצים את זה

 

לפני שנתיים העולם התעלף מ"התבגרות" הגימיקי על נער שגדל לאורך 12 שנה. אני דווקא חשבתי שסרטו החדש והאינטימי יותר של ריצ'רד לינקלייטר מרשים וחכם הרבה יותר. שווה לגלות את הפנינה הזו, המתרחשת בסופ"ש אחד לפני תחילת הקולג' בשנות ה־80.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
כל התגובות לכתבה "חיים בלה לה לנד"
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים