זהו זה

'ווסטוורלד' הבריקה, סולאנג' כבר לא ה"אחות של ביונסה", פוקימון גו הטריף, לה לה לנד חדר ללב, ומצעד המתים השנתי ריסק אותו. אבל כלום לא משתווה לעלייתו של טראמפ. קבלו את הסדרות, האלבומים, הלהיטים, הסרטים והתופעות שעשו את 2016

עדכון אחרון: 30.12.16 , 00:15

סדרות

אטלנטה

כנראה הסדרה הכי טובה של 2016. בגיל 33 דונלד גלובר יצר מאסטרפיס, הוא כתב, ביים, ערך ומככב בה. אם אפשר להגיד שמישהו מככב שם בכלל: כל פרק עוסק בדמות אחרת, חי בתוך ז'אנר אחר, מקיים חוקיות אחרת, אבל תמיד ברור שבובת הגרב הנפלאה הזו הולבשה על יד של גאון: זה תמיד חכם, אנושי, רגיש, מקורי, מצחיק ולא צפוי. חבל ש־yes חיכו עד דצמבר כדי להביא את הקומדיה על לוזר צעיר שמנהל את בן דודו הראפר, מצד שני, רובכם יכולים להתחיל איתה עוד היום ולפתוח את השנה בסטייל (ראו ראיון עם גלובר בעמ' 17).

ווסטוורלד

שנים אחרי שהמציאה את הדרמה הטלוויזיונית מחדש, HBO נקלעה למשבר דווקא בתחום שבו נחשבה למונופול: מלאי הלהיטים הלך ואזל, פרויקטים אחרים איכזבו ובמקרה של 'וייניל' אף התרסקו לחלוטין. 'ווסטוורלד', הימור בשווי 100 מיליון דולר, נראתה כמו עוד פלופ בהתהוות אחרי שתהליך ההפקה התעכב ולווה בדיווחים לא מחמיאים. אבל כשהסדרה נחשפה סוף־סוף במלוא גרנדיוזיותה, רעשי הרקע התפזרו והוחלפו בתגובות נדהמות, ניתוחים סוערים ותובנות פילוסופיות על יחסי אדם ואנדרואיד. 'ווסטוורלד' העניקה לז'אנר המד"ב זריקת אדרנלין היישר לווריד, ואילו HBO קיבלה את החמצן שהייתה כה זקוקה לו ליום שאחרי מותה של 'משחקי הכס'.

לא בטוחה

אישה שחורה מוכשרת גרמה לנו להתעניין השנה לעומק באלף הדינמיקות הקטנות של חייה, ולחוש שזה איכשהו תורם לנו כבני אדם. איסה ריי, יוצרת וכוכבת 'לא בטוחה', אחראית על הקומדיה־דרמה־סאטירה־סיפור אהבה־התבגרות המפתיעה והכיפית של 2016 בטלוויזיה האמריקאית. מלאת חן, מחפשת, מומחית בשגיאות ובהימשכות לכיוונים מנוגדים, ריי סיפרה סיפור אינטימי ודרכו שיגרה חיצים פוליטיים־חברתיים לסביבה הלבנה והשחורה גם יחד. היא גם האישה שחיברה את להיט הראפ 'Broken Pussy' (וביצעה אותו בסדרה), עימו אנחנו פותחים לא מעט בקרים. מרענן.

Stranger Things

כל הסרטים הגרועים של האייטיז קיבלו סרט המשך או את הבן של וויל סמית' בחידוש מופרך. דווקא הכי בן זונה מכולם, 'הגוניס', נשאר כלוא במרתף של שנות ה־80, כבול בשלשלאות כמו סלות', הציקלופ החמוד. אבל הנה, האחים דופר, לא הבמאים הכי מוכרים בסביבה, אספו כמה ילדים, כתבו ע הה בניחוח אייטיזי שמתכתבת עם ה'גוניס' ו'אי.טי', ויצרו את אחת התופעות הכי גדולות של השנה. הציון? לגמרי אילבן.

משחקי הכס

הסדרה שתיכנס בקביעות לרשימת הגדולות מדי שנה, גם אם רובי דואניאס יביים. עונת מפנה אמיתי עברה על ווסטרוז: הסדרה התנתקה מהספרים של ר.ר מרטין, האקשן לא חיכה יותר לפרק תשע בשביל לטפוח על כתפנו ואז לתת לנו גרזן לפנים. וגם - נשחקה אנושות המחויבות שלה להחלטה שכל דמות יכולה למות בכל רגע. ג'ון סנואו חזר מהמתים וגם אריה סטארק וברור שהם, השימדון, סנסה ואחרים מחזיקים תעודת ביטוח. פלוס גדול: רמזי הבן זונה מת. לא יכולנו יותר. מינוס עצום: הדיאלוגים בסדרה, בעיקר של טיריון וואריז כמעט נכחדו.

נרקוס

הכוח משחית, אבל נסו להסתדר לרגע בלעדיו. החלק השני בסיפור של פבלו אסקובר תיאר את תחילת הסוף ואז את הסוף המר, והיה שיעור עם מסר ברור: כריש פצוע הופך למזון. נפילתו של פטרון הסמים הבלתי מנוצח עד לתפיסתו, הייתה לא פחות ממגנטת למסך. למרות היריעה הפחות רחבה מבעונה הראשונה, נרקוס הייתה אחת מסדרות הבינג' הכיפיות של השנה. גם הפעם, בבחירה בין כסף או עופרת, הייתה באמת רק אופציה אחת. וזו הייתה עופרת סופר יצוקה.

אמריקה נגד או.ג'יי סימפסון

אמריקה נגד או. ג'יי סימפסון

ינשוף בתחפושת זאב: סדרת טראש לכאורה שטיפלה בצורה חכמה ומרשימה בכמה סוגיות טעונות, נפיצות, מרתקות וחשובות מאוד. ולא רק "כסף קונה צדק": גם גזע, מגדר, סלבריטאות, מהפכת הסיקור הסנסציונליסטי ועוד. סיפור "משפט המאה" של או.ג'יי סימפסון היה זכור לרובנו, בקווים כללים, אבל הפרקים נגמעו בטירוף. לג'ון טרבולטה אין הבעות פנים ודיוויד שווימר שחקן איום, ועדיין הליהוק מדהים - בזכות שרה פולסון כתובעת מרסיה קלארק וקורטני ב. ואנס כפרקליט החלקלק ג'וני קוקרן. האחרון אגב, חשב שהוא מביא מהפכה לנאשמים שחורים ובאופן טראגי רק החמיר את מצבם.

ליל האירוע

השפע המטורלל של תוכן טלוויזיוני יצר את התנאים לתור הזהב של המיני־סדרות, ו'ליל האירוע' היא היהלום שבכתר. העיבוד האמריקאי ל'צדק פלילי' הבריטית הציג סיפור קורע לב של צעיר אמריקאי־מוסלמי (ריז אחמד), שנקלע לזירת רצח מזעזע ונטחן לאט ובשיטתיות על ידי מערכת החוק המסורבלת והשחוקה, כשרק עורך דין עם בעיית עור קיצונית (ג'ון טורטורו הנהדר) ניצב לימינו. להבדיל מרוב סדרות בית המשפט, 'ליל האירוע' הפשיטה את ההליך הפלילי מהדרמטיזציה הסקסית המקובלת. במקום, היא דחפה לגרונם של הצופים כדור ענק של גלידה בטעם אבק שריפה.

Fleabag

אישה צעירה פונה למצלמה ומתחילה לדבר איתך, בדיוק כמו הקטע הזה של פרנק אנדרווד בבית הקלפים, מינוס היומרה. הנושא: הסטוץ שתכף ידפוק לה בדלת. גם תוך כדי האקט היא ממשיכה להגניב מבט למצלמה, זורקת הערות, כאלה שיישארו 'בינינו'. בסוף הפרק הראשון אתם כבר בסט־פרינדז. פיבי וולר־ברידג' הבריטית, כתבה ומככבת ב-Fleabag, שקוטפת שבחים בעולם ובארץ ומתאימה בול לקטגוריית "הדבר הכי טוב שלא ראיתם השנה". לדמות שלה אין שם אבל יש מלא צרות רעות ממש. לא בהכרח חומר קלאסי לקומדיה, אבל וולר־ברידג' עושה את זה בכנות ובבוטות מפילות לסת - ומעלה את סדרות הנשים לליגה משל עצמה.

אלבומים

רדיוהד | A Moon Shaped Pool

רדיוהד היא הלהקה הטובה בעולם כבר 20 שנה. בערך כמו תקופת קיסרות נתניהו - רק אל תעזו להציע גלידה פיסטוק לטום יורק. האיש נושא על גבו את צער החיים, וההרכב - את הנטל המחייב, לשמש מגדלור זוהר של איכות ויופי, במציאות שממהרת להתפרק מערכים. האלבום האחרון הוא עבודת מאסטר קלאסית, "הצליל של רדיוהד", ממש כמו "הצליל של הביטלס, של פינק פלויד, של לד זפלין, של R.E.M, של נירוונה". יצירה יפהפייה שמשתיקה גם את אחרוני הטרולים - וכמה אהבו להתנקש ברדיוהד - והופכת את הופעות ההרכב לפולחן אמיתי של עולים לרגל מרחבי תבל. מתי גם אצלנו? זה כבר תלוי בקיסר נתניהו.

דיוויד בואי | Blackstar

דיוויד בואי

"הביטו למעלה, אני בעננים", זעק לנו דיוויד בואי ב'לזרוס', "אני בסכנה. אין לי מה להפסיד". ואנחנו לא רצינו לקבל את הבשורה. בווידיאו־קליפ היפהפה, המצמרר, הוא ממש נפרד מאיתנו, עולה לנגד עינינו השמיימה - ואותן עיניים סירבו להאמין. דיוויד בואי לא היה אמור למות, אף פעם. כי האיש, האמן החשוב ביותר בתרבות הפופ מאז הביטלס, תמיד היה החדש. העתיד. המחר. תמיד צעד אחד לפני כולם. וגם 'בלאקסטאר', אלבום הפרידה שלו, שנחת עלינו משום מקום - הפך מיד לאירוע המוזיקלי של השנה, בדרך הכי מופלאה אי פעם שבה אמן נפרד מאוהביו הרבים.

ביונסה | Lemonade

ביונסה

2016 החזירה במעט את כבודו האבוד של האלבום כאירוע. לביונסה יש חלק ניכר בכך: קמפיין יח"צ ממוקד ומבריק מיקד את העולם סביב Lemonade על שלל היבטיו, מהחלק הוויזואלי ששודר ב־HBO, עבור בשירים החושפניים וכמובן העניין הרכילותי העצום ברמזים שפוזרו, בין היתר על בגידה מצד ג'יי־זי. הדירוג הגבוה של האלבום במצעדי סיכום השנה מעיד שהתרגיל עבד: אוסף שירים לא מלהיב ולא חדשני - מלבד Formation - מקבל יחס של מאסטרפיס, וזה אפילו לא האלבום הכי מעניין שיצא השנה גם בגבולות משפחת נואלס.

צ'אנס דה ראפר | Coloring Book

2016 הייתה שנה בה התרבות האפרו־אמריקאית המשיכה את הטור־דה־פורס שלה. ההיפ־הופ השקיף לאחור בסיפוק על ההיסטוריה שלו, בשורת יצירות למסך על הסיפור הלא ייאמן, איך מוזיקה דחויה של אנשים מדוכאים כובשת את העולם. אבל המבט אחורה נובע גם ממציאות די מבאסת של המוזיקה השחורה, שבה דרייק הפך לחטיף מסוכר וקניה ווסט יורד מהפסים. אל החלל הזה מגיעים צדיקים כמו קנדריק לאמאר, ומהקוטב השני - צ'אנס דה ראפר. מי שמחזיר את התרבות אל שורשיה, לגוספל של הכנסייה, לסול של הסבנטיז, בהרבה אינטליגנציה ורגש.

סולאנג' | A Seat At The Table

סולאנג'

הכישרון של סולאנג' נואלס לא היה סוד צבאי, אבל 2016 חילצה אותה סופית ממעמד "האחות של" והפכה אותה לסיפור עצום בפני עצמו. A Seat At The Table, אלבומה השלישי, הצטרף לשורת יצירות פנטסטיות של יוצרים ויוצרות אפרו־אמריקאים שגמרו לדבר יפה ובאו לקחת את מה ששייך להם. על הדרך היא הוסיפה גם ייעוץ מוזיקלי ל'לא בטוחה', הסדרה המצוינת שלצד 'אטלנטה' העניקה גיבוי טלוויזיוני לרנסנס התרבותי השחור. נו, תמיד ידענו שיכולות הבעיטה של סולאנג' לא מסתכמות באותו סרטון מהמעלית עם ג'יי־זי וביונסה.

פרנק אושן | Blonde

"היה שווה לחכות" זה האנדרסטייטמנט של השנה ביחס לאלבום השני של פרנק אושן. שבעה מדורי ניג'וס העביר גבר הפלא של האר־אנ'־בי את אוהדיו עד שבסוף שבוע אחד שיחרר את שיריו החדשים באלבום ויזואלי (Endless) ובאלבום "רגיל" (Blonde). וגם לאחר מכן החיים לא הפכו קלים יותר: Blonde הוא אלבום נטול להיטים מיידיים, אבל מפעמת בו אותנטיות של יוצר רגיש ואינטליגנטי להחריד, שלא מפחד להכניס אותנו עמוק לתוך המהומה שמתחוללת אצלו בראש ובעיקר בלב. אולי מחיאות הכפיים הסוערות שקיבל על כך ישכנעו אותו לבוא לבקר לעיתים קצת יותר קרובות.

ניק קייב והבד סידז | Skeleton Tree

ניק קייב

ניק קייב איבד את בנו שנפל מצוק ובתגובה כתב אלבום כמעט בלתי אפשרי לעיכול מרוב עצב. הוא לא מזכיר מפורשות את המת, אבל נוכחותו מורגשת בכל תו ובכל אות שיוצאת מגרונו הסדוק. קייב אמנם עלה לגדולה כנסיך האופל, אבל היגון ב־Skeleton Tree נושא אופי חריג מהמקובל אצל קייב ולהקתו. הפעם הכאב לא מוחצן ומתפרץ, אלא חרישי ולפעמים אפילו משתק. וכשקייב ספק מייבב ב־I Need You עוצר הנשימה מתבהר כי עומק היופי כעומקה של הטרגדיה.

פרקט קורטס | Human Performance

הגיטרות נופצו. העולם לא רוצה את הגיבורים שלו עם שיער ארוך, סקיני שגורם לנמק, ופוזה מיוסרת של מי שגילה לתדהמתו שנגמר החלב סויה. זו השעה הגדולה של קניה ווסט, פרנק אושן, וקנדריק לאמאר. אבל אם הייתה להקת רוקנרול אחת שהוכיחה שיש עוד תקווה, זאת פרקט קורטס. אחרי כמה אלבומים ופרויקט צד כבר אפשר להכריז: יש כאן יותר מהיפסטרים עם אנרגיות נכונות.

להיטים

דה וויקנד ודאפט פאנק | Starboy

מה לדה וויקנד, בגרסתו העכשווית - כוכב פופ שנעזר בצי של כותבי להיטים - להרכב הכי חשוב בעולם? למי אכפת. 'סטארבוי', שיתוף הפעולה עם דאפט פאנק, הוא להיט מדבק מהרגע הראשון. גרוב בלתי ניתן לעצירה, מלודיה מנצחת, ופזמון עם נגיעות דאפט פאנקיות קלאסיות, שהופך את העסק ליותר מעניין. אחד הלהיטים הגדולים של החודשים האחרונים, ולשם שינוי, ממש בצדק. אגב, השיר השני שבו שיתפו פעולה, לא פחות מוצלח. כמה חבל שעצרו שם.

סיה | Cheap Thrills

השיר הזה נכתב בכלל בשביל ריהאנה, שרצתה לסחוט עוד הצלחה מעץ הלימונים של סיה, בדיוק כמו Diamonds. אבל רירי החליטה לוותר, וסיה זכתה בלהיט ענק, ממכר וקומוניקטיבי, עם נגיעות מתוקות של רגאיי.

DNCE | Cake By the Ocean

תייר גרמני ביקש על הבר 'Cake By The Ocean', עיוות מצחיק לקוקטייל 'סקס און דה ביץ', וג'ו ג'ונאס, פעם הילד המתוק מהג'ואנס בראדרס, הפך את זה לאחד הלהיטים הגדולים והמוצדקים של השנה עם הלהקה החדשה שלו. ילדי פלא - לפעמים יוצא מהם משהו.

ריאהנה ודרייק | Work

ארבע שנים אחרי האלבום האחרון שלה, ריאהנה התייצבה עם אלבום חדש כשהרקע לא מעודד - ביונסה כבר עקפה מזמן בסיבוב - אבל החזירה תשובה מצוינת. Work נתפר במדויק מסביב לכל התכונות שלה: הגרוב, צבע הקול הייחודי, ההתרסה התמידית. ודרייק, שהתאים לשם בול.

ג'סטין טימברלייק | Can't Stop the Feeling

פופ־דיסקו שמורכב מיסודות הקריירה של ג'סטין טימברלייק, עם הרבה שמש בכיסים. עוד אחד משירי ההאפי־האפי־ג'וי־ג'וי שנכתב עבור סרט אנימציה אבל מצליח להרים גם בחיים עצמם.

דרייק | One Dance

מה שריקוד אחד יכול לעשות: הלהיט הפשוט והחכם של דרייק הוא השיר הראשון לחצות את רף מיליארד ההשמעות בשירות הסטרימינג ספוטיפיי. גם בפלטפורמות אחרות - יוטיוב, אפל מיוזיק וכו' - הוא נטחן כמו קלישאות בכתבות של יונתן ריגר. One Dance הוא ללא ספק רגע ההכתרה של דרייק כסופרסטאר, אבל לא מדובר בקטע מבריק במיוחד ביחס לרפרטואר של הראפר הקנדי. כמו מסטיק טוב, הוא מלא טעם וכיפי בהתחלה, אבל נשאר שם הרבה אחרי שהפסקנו להבין למה אנחנו ממשיכים ללעוס אותו.

ביונסה | Formation

חלום הבלהות של אמריקה הלבנה: מה קורה כשהכי יפה, מצליח ועשיר - הופך להיות גם הכי מסוכן? פאבליק אנמי קראו "פייט דה פאוור", N.W.A איימו "פאק דה פוליס" - ועכשיו ביונסה נואלז, מלכת הפופ של העולם, זוקרת אצבע מזרחית לתוך העין של העולם מעל במת הסופרבול. "התקוממות" הוא קריאה למרד נשי־שחור־זועם, תוך חשבון היסטורי עמוק, מהסטריאוטיפ על האף הרחב של הג'קסונים ועד האגרוף המונף מעלה של הבלאק פנתרס. ביונסה לוגמת טקילה בשברולט, בהתרסה בוטה כלפי החוק והמשטרה, לפני שהיא הופכת - את בן זוגה למטה, ואת הניידות למצולות. וקורצת: איזה שיר. הורג.

לאונרד כהן | You Want It Darker

"יתגדל ויתקדש שמיה רבא". זה בדיוק מה שלוחש הבריטון של לאונרד כהן, זכר צדיק לברכה, בשיר שאנחנו, במיוחד, ניקח מהשנה הזו. You Want It Darker, או בעברית: הנני, הנני. בלי כפייה דתית ובלי פרשת השבוע של נפתלי בנט, הצליח כהן, עם החזן מבית הכנסת, להרעיד את התדר היהודי בכל אחד מאיתנו. שיר מפוכח המישיר מבט אל הדבר הזה, שתכף נגמר, בעיניים מאירות־מאירות וחיוך נבוך. פרידה של ידיד ישראל ותיק, ובעצם, חבר אינטימי של כל אדם שוחר חיים. הֱיה שלום, מר כהן. נעמת לנו מאוד.

21 פיילוטס | Stressed Out

מסוג השירים האלה שמתגנבים מאחוריך, מזדמזמים שם ברקע, ואז, ברגע אחד, קופצים עליך לכלותך. ואתה מתמכר להם. והפזמון קודח לך בראש כמו עינוי שבי, אבל איכשהו מענג. ואז בא הקליפ ומשליך אותך לילדות הכל־ילדותית האוניברסלית, כולל רכיבה על תלת־אופן לבית של חבר, וחדר הילדות שלו, ומשחקי ילדות והרכבת חלליות, והרגע הזה שבו העולם מנער אותך בכוח החוצה משם וצורח עליך: תתעורר, הגיע הזמן לעשות כסף. 'Stressed Out' של 21 פיילוטס מאוהיו הוא השיר המכאיב, המציק והמגניב של השנה.

צ'יינסמוקרס | Closer, Roses

מצחיק איך שהאייטיז ממשיכות לחיות במקום הבלתי צפוי ביותר: ביצירתם של ילידי העשור ההוא. בגזרת הפופ פרצו השנה אנדרו טגארט ואלכס פל, צ'יינסמוקרס, שהחזירו את הצליל האובר־מסונתז של הסינת'־פופ המלודי מהימים ההם, בשילוב טקסטים שכולם ייאוש קטן ומפונק, סימן רשום דור Y. כל מי שהיו באייטיז בזמן אמת לא יכלו שלא להיעצר ליד השירים האלה ולו כדי להגיד: נחמד, אבל ברצינות עכשיו: מתי יאזו חוזרים?

קולנוע

לה לה לנד

'וויפלאש' היה ההבטחה, 'לה לה לנד' קיים. הסרט־תופעה של הפנומן דמיאן שאזל, כולה בן 31, הצליח להקים לתחייה את המיוזיקל בלי לחפור, לענג את חובבי הנוסטלגיה בלי להיראות מיושן, ולהנציח שוב את העובדה שריאן גוסלינג ואמה סטון הם האנשים הקולים עלי אדמות. כל זה הופך אותו כבר מעכשיו לזוכה הכמעט ודאי באוסקר הקרוב, ויודעים מה: מגיע לו.

זוטרופוליס

איך שלא מסתכלים על זה, זו הייתה השנה של דיסני בקולנוע. האולפן שפעם היה הדבר הכי שמרני ומאובן בסביבה, הפך לחתיכת עכבר חתרן וליברל שאשכרה משקיע בתסריטים שלו יותר מרוב הסרטים למבוגרים השנה. לצד 'ספר הג'ונגל' המענג והחכם בהרבה מהצפוי ו'מואנה' הפמיניסטי, קיבלנו את 'זוטרופוליס' - סרט בלשי מפותל עם ארנבים ושועלים שמצליח להיות משל מרתק על יחסי הגזעים בארצות־הברית, על טינה ועל סטריאוטיפים שקשה מאוד לבטל. במידה מסוימת ניבא את עלייתו של טראמפ.

המפגש

כולם מתלוננים על כך שהקולנוע ההוליוודי נהיה מטופש ורדוד יותר, אבל איכשהו בין כל סרטי הקומיקס והאימה יש שמורת טבע אחת למבוגרים שהאולפנים עדיין ממשיכים להשקיע בה: סרטי מדע בדיוני רציניים ומלומדים. השנה את הג'וב לקח על עצמו היוצר הקנדי הסופר־מוכשר דניס וילנב בסרט פלישה מהחלל בלי פיצוץ או ירייה אחת, רק דיון מלומד ומאופק על שפה, הורות ותפקיד ראשי נהדר של איימי אדמס.

מנצ'סטר ליד הים

עשרה קבין של עצב ירדו על העולם, תשעה מהם - על הפרצוף של קייסי אפלק ב'מנצ'סטר ליד הים', בסרט שבו הוא מגלם מעין איוב מודרני שכל האנשים האהובים מסביבו מתים. עם תצוגה משחק קורעת לב (גם של קייל צ'נדלר, לוקאס הדג'ס ומישל ויליאמס האדירה), ממש מתבקש שאפלק ג'וניור יזכה באוסקר השנה, ומצד שני מבאס לגלות שגם נגדו יש כל מיני דיבורים על הטרדות מיניות.

דדפול

גם השנה אי־אפשר היה להתחמק ממבול של סרטי קומיקס, חלקם לא רעים בכלל - 'קפטן אמריקה' ובעיקר 'דוקטור סטריינג'' המרהיב, למשל. אבל מכולם בלט דווקא המחולטר והמחופף ביניהם: 'דדפול'. סרט קומיקס למבוגרים בלבד, עם הרבה דם, סקס וקללות, שהיה בו משהו משוחרר ומשחרר, ושהוכיח שלאנשים הכי שווים על המסך ב־2016 קראו ריאן. הפעם, ריינולדס.

תופעות

האגדות מתות

המדענים מבטיחים: מי שישרוד עוד 50 שנה, אולי ישרוד עוד 200. המוות, כך מספרים לנו, יהפוך למחלה שניתן להיאבק בה. הרבה אנשים עובדים על זה בכל הכוח, רק שבינתיים, בשנת 2016 הפרימיטיבית, המשיכה מחלת המוות להכות בנו ללא רחם. והשנה זה היה כואב במיוחד. בזה אחר זה הסתלקו לנו כמה מהאייקונים הגדולים של תרבות הפופ־רוק, כמה מהם בשיאי יצירתם: דיוויד בואי ולאונרד כהן (ע"ע), לצד פרינס שנותר תעלומה גם במותו, ג'ין ווילדר וז'ה ז'ה גאבור, אלן ריקמן וגארי שנדלינג וג'ורג' מרטין, וכשחשבנו שזה הכל, הצטרף לרשימה השבוע גם ג'ורג' מייקל. השנה שבה נפטרו פידל קסטרו ומוחמד עלי: ומי יניף את האגרוף?

פייסבוק לייב

תראו, השאלה פשוטה: האם תהיו מוכנים לסבול אינספור שידורים חיים שבהם אנשים זרים וגרוע מזה - חברים קרובים - ישתפו אתכם בנאומי התוכחה וערבי השתייה המופרזת שלהם, רק כדי לקבל אירוע פוליטי דרמטי אחד, וגרוע מזה - הפיכה בטורקיה - שיעשה היסטוריה תוך שימוש ב'פייסבוק לייב'? אל תענו. לפני שאתם עונים, חשבו על הסיכוי שרוצח השגריר הרוסי בטורקיה - בעליל אדם עם חוש תיאטרלי מפותח - היה זוכר לפתוח שידור לייב בטרם הרצח. עכשיו תענו: האם פייסבוק לייב המציא מחדש את האקטואליה, הסנאף, השיעמום או כל התשובות?

פוקימון גו

קחו פוקימון. תוסיפו לו גו. מה קיבלתם? המוני חסרי־חיים מתרוצצים במרחבים ציבוריים בחיפוש אחר חסרי־חוליות בלתי נראים; תאונות דרכים שלא היו קורות אלמלא; והילדים שלכם עושים את הבלתי צפוי ומבקשים מיוזמתם לצאת מהבית להסתובב קצת בחוץ. מה עוד קיבלתם? בטריות מרוקנות בסלולרי, שימוש ב'פיקאצ'ו' בשיחה בין בוגרים, עודף מאמרים החוגגים את הגאונות היפנית המשוערת ושכחה מבורכת כעבור פרק זמן קצר מהצפוי. פוקימון גו היה כאן השנה. אחר כך הוא הלך כנראה להטריד עולמות אחרים.

צרות בממלכת קים וקניה

זו הייתה שנה מטלטלת עבור הזוג הסולידי. קים קרדשיאן נשדדה באוקטובר על ידי גברים חמושים בפריז, שגזלו ממנה תכשיטים בשווי מיליוני דולרים. בנובמבר קניה ווסט התמוטט רגשית, ביטל את סיבוב ההופעות שלו ואושפז במרכז פסיכיאטרי. הסיבה הרשמית היא תשישות, אולם ברשת תוכלו למצוא אבחונים מקיפים מאנשי טיפול שמעולם לא פגשו אותו. למחרת שחרורו צולם כששערו צבוע לבלונד והוא בדרכו לפגוש את טראמפ. אין לדעת איזו חוליה בדיוק משרשרת אירועים זו הולידה את שמועות הגירושים הנוכחיות, אבל אם יש קצת צדק, זה בגלל הבלונד.