2016

לא מעט לבבות נשברו באוקטובר האחרון כשנחשפה, בינתיים לכאורה, זהותה האמיתית של מחברת הרומנים הנפוליטניים - פרויקט הענק, הפסבדו־אוטוביוגרפי, שפורסם תחת שם העט אלנה פרנטה. לא חסרת פנים, לא ענייה, לא פרובינציאלית, אפילו לא ממש איטלקייה - הסופרת שרבים מוכנים להישבע בספריה, כך פורסם, היא אניטה ראג'ה, מתרגמת מרובת נכסים ממוצא גרמני. לצד אנחות האכזבה הצית הגילוי דיונים על מקומו של המרכיב הביוגרפי בקריאת ספרות, ובמקביל הקפיץ את נתוני המכירות הנאים ממילא של הספרים. גם בארץ זכו שני הכרכים הראשונים - 'החברה הגאונה' ו'הסיפור של שם המשפחה החדש' - לסיבוב נוסף בטבלאות רבי המכר. "איכות הכתיבה שלה גבוהה עד כדי כך שגם אני נפלתי בפח. אמרתי שאי־אפשר להמציא דברים מפורטים כאלה, אבל מסתבר שהיא המציאה הכל. יש לנו נטייה להבין את הספרות הבנה אוטוביוגרפית, ופרנטה עושה מזה צחוק", מסכם מנחם פרי, המו"ל של פרנטה בארץ, ומבטיח שהספר השלישי בסדרה ייצא בעברית במהלך 2017.

נחמד להיזכר שרק במרץ האחרון הייתה זו אורלי קסטל־בלום שעלתה לבמה בטקס פרס ספיר ואספה 051 אלף שקלים מידי יו"ר דירקטוריון מפעל הפיס; זכייה שהיה בה מן הצדק הפואטי אחרי עשור של משברים אישיים וקשיים כלכליים שפקדו את בכירת הסופרות הישראליות החיות. "עשיתי אקזיט", אמרה הזוכה המאושרת בראיון, אבל לא פחות מאשר ליטוף לחשבון הבנק של קסטל־בלום, הזכייה של 'הרומאן המצרי' עשתה שירות לפרס ספיר עצמו, שהרוויח ב־6102 הצדקה מסוימת לקיומו. גם שאר המתמודדים ברשימה הקצרה - ענת עינהר, סמי ברדוגו, יותם ראובני ועילי ראונר; נבחרת קולית, עדכנית, אמיצה במידה - עזרו ליצור את הרושם שהפרס למוד ההשמצות הפנים ביקורות, הסיק מסקנות ופנה לדרך חדשה. היום ברור שהשמחה הייתה מוקדמת. רשימת המועמדים החיוורת שפורסמה החודש לפרס שיחולק ב־7102 - וכבר גררה לא מעט ביקורת מצד סופרים ואנשי תעשייה - מדגישה שוב את הממד האקראי, השרירותי, התלוש של הפרס.

"מסתבר שהתערבות מצד הממסד, שמנסה להגביל יצירה אמנותית, פועלת באופן הפוך להפתיע ולמעשה משמשת שופר גדול ומהדהד להפצת שמה של היצירה". כך מסכמת היום דורית רביניאן את הדרמה הספרותית הבולטת של 6102, שהתחילה עם הפרסומים כי משרד החינוך והעומד בראשו מגרשים את ספרה 'גדר חיה' מתוכנית החובה ללימודי הספרות. העילה: עידוד התבוללות בין יהודים וערבים, או לחלופין הוצאת דיבתם של חיילי צה"ל. כמו תמיד במקרים כאלה, הצנזורה נתנה לרומן בוסט יחצני והזניקה אותו לצמרת טבלאות רבי המכר, שם שהה מספר חודשים, שנה וחצי אחרי שיצא לאור. על הרדיפה מצד בריוני הימין פיצו התמלוגים, ורביניאן הפכה בעל כורחה לז'אן דארק מקומית - לוחמת צדק שנהנית מהילה רדיקלית שלא לגמרי תואמת את אופיו הפשרני של ספרה. עם או בלי קשר, 'גדר חיה' תורגם השנה לאיטלקית, פולנית וגרמנית, וגם התחזית ל־7102 נראית אופטימית: 'sreviR ehT llA' - הכותרת האנגלית של הספר - יראה אור בחודשים הקרובים גם בארה"ב, אנגליה וצרפת.

כבר שש שנים מנהלת התעשייה משחק מקדים עם חוק הספרים. שלי יחימוביץ', ניצן הורוביץ, לימור לבנת - לא מעט סוכנים פעלו מאחורי ולפני הקלעים עד שבתחילת 4102 אושר סוף־סוף החוק ונכנס לתקופת ניסיון של שלוש שנים. מיומו הראשון סבל מעודף תשומת לב: הרשתות הגדולות פעלו לחיסולו, מו"לים עצמאיים וחנויות פרטיות רצו בטובתו, סופרים התדיינו ברשת, טורי דעה פורסמו בעיתונים, ועדה מיוחדת הוקמה לבחינת המצב; ואז, רגע לפני תאריך היעד לפרסום מסקנותיה המקצועיות, ימים ספורים לפני שבוע הספר וקצת לפני תאריך הסיום הרשמי של תקופת ההתנסות - קמה מירי רגב וביטלה את החוק בתנועה חטופה. לא הסברים, לא נתונים, לא תיקונים וללא גינונים. מוקדם עדיין לקבוע מה עשה הביטול למכירות הספרים, ברשתות נמנעים בינתיים מלמסור ממצאים. מה שבטוח, בארבעת החודשים האחרונים עלו משמעותית מחירי הספרים שמחוץ למבצעים, ואיתם נגנזו חלק מתוכניות העבודה של ההוצאות הקטנות. כך או כך, מ־6102 תהדהד הכרזתה הריקה של שרת התרבות: "לעם הספר מגיע ספר במחיר עממי".

ימים ספורים אחרי שנמצאה גופתה של חסידת גור לשעבר, אסתי וינשטיין, הגיע אל הרשת מכתב ההתאבדות, שהוא למעשה ספר בלתי ערוך שבו היא מגוללת, לאורך 381 עמודים, את סיפור חייה. גולשים, מבקרי ספרות, וגם הוצאות הספרים הגדולות - כולם ניסו לשים יד על המסמך החושפני, מעין גרסה חרדית, מקומית, ל'חמישים גוונים של אפור'. שלושה שבועות בלבד נדרשו לאנשי כנרת־זמורה־ביתן להבטיח לעצמם את הזכויות הרשמיות ולהפוך את 'עושה כרצונו' מקובץ מחשב לספר כרוך שעומד בחנויות ואף מגיח לטבלת רבי המכר - מה שמעורר לא מעט מחשבות על ספרות בעידן הפייסבוק.

בראשית הייתה 'זיקית'. שחקנית חדשה ונמרצת בשדה המו"לות המקומי, ששינתה את חוקי המשחק עם ספרים בפורמט זעיר, ארומה איכותית, מחירים מכווצים, הפניית עורף לרשתות הגדולות ונוכחות יציבה בין רבי־המכר של החנויות הפרטיות. שלוש שנים לתוך הגשמת החזון, באוגוסט 2015, נפרדו שירה חפר ואוריאל קון, הבעלים המשותפים, לקחו לעצמם כמה חודשים וחזרו ב־2016, כל אחד בנפרד, עם שתי הוצאות חדשות ופאסון ישן. כמו 'זיקית' זכרה לברכה, גם 'לוקוס' של חפר ו'תשע נשמות' של קון זוכות לתשומת לב הקוראים והביקורות, מוגשות בפורמט בוטיקי מהודק, ומתהדרות בקטלוג עדכני. קון, בשונה מחפר, דואג לשחרר שני כותרים מדי חודש, ומספק לקוראים עוד משטפן צווייג ומצטייני 'זיקית' אחרים; חפר, שחתומה בין השאר על 'הכותלי' של נל זינק, התחילה לשלב גם ספרות מקור (אבנר שץ) והשיקה קו של מחזות מתורגמים. "יש לנו תפיסות עריכתיות שונות, שאין להן מקום תחת קורת גג אחת", מסכמת חפר שיזמה את הפרידה. "במובן הזה אני לא רואה בנו מתחרים, אלא מרגישה שההוצאות משלימות זו את זו בשוק המו"לות העצמאית".

אחרי הספרים, הסרטים וחוברות הצביעה, ג'יי.קיי רולינג ממשיכה לסחוט את המותג. ה־13 ביולי האחרון, יום הולדתם המשותף של רולינג והארי פוטר, נקבע כתאריך ההשקה העולמי של 'הארי פוטר והילד המקולל' - מחזמר בווסט־אנד בלונדון המגולל את סיפורו של הארי המבוגר, 91 שנה אחרי שנפרדנו ממנו, ובצידו גם ספר חדש, שהוא למעשה התסריט המלא של המחזה. רולינג אמנם חתומה על המוצר רק ככותבת משנה, אבל התוצאה היא אותה תוצאה: באזז מתמשך, כרטיסים שנחטפו חודשים לפני הבכורה הרשמית, תורים סביב בניין התיאטרון ובפתח חנויות הספרים, כיבוש מהיר של טבלאות רבי המכר בעולם וגם אצלנו, כאן יצא הספר חודשיים וקצת אחרי המקור. מי שלא השיג כרטיסים למחזמר יכול להתנחם ב'חיות הפלא והיכן למצוא אותן', הספין־אוף לסרטי הארי פוטר שעלה בבתי הקולנוע בנובמבר ושנחל - הפתעה! - הצלחה בקופות.

פוליטיקת הזהויות שחילחלה עמוק לספרות העברית פסחה כנראה על בני ציפר, שפירסם בחודש מרץ טור פרובוקטיבי המעמיד בשורה אחת את גתה ואייל גולן, ומספק הרשאה – בשם היצר והיצירה – לסיטואציות מיניות מפוקפקות במקרה הטוב, פליליות במקרה הרע. בשנה בה סוגיית ההטרדות לא יורדת מסדר היום הציבורי, נדרשו ימים ספורים בלבד למאה משוררים ומשוררות – ביניהם טל ניצן, אפרת מישורי, מאיר ויזלטיר, נורית זרחי ומאיה בז'רנו – לפרסם גילוי דעת תקיף: לא ניקח חלק בפסטיבל מטולה לשירה, כל עוד מכהן ציפר כמנהלו האמנותי. במטולה לא התרשמו והסתפקו בדברי ההתנצלות שפירסם ציפר בטורו, אחרי שהותקף מכל הכיוונים. מאה החותמות והחותמים התקבצו לפסטיבל שירה אלטרנטיבי, תחת השם 'תיקון', שנדד בין תל־אביב, ירושלים וחיפה, וצפוי לשוב השנה במתכונת רחבה יותר, שתכלול גם ערי פריפריה.

אחרי תקופה שבה ייבשו את המהמרים עם שמות כמו סבטלנה אלכסייביץ' ותומאס טראנסטרמר, הפתיעו השנה האנשים בשטוקהולם מכיוון אחר לגמרי. לא עוד קטגוריות קלאסיות, נוקשות, גבוהות מצח, קבעו השוודים, וסיפחו אליהם חמישה עשורי קריירה מוזיקלית עמוסי אלבומי פלטינה - כשהכריזו על בוב דילן כהישג, ובכן, ספרותי. כמו מסביב לעולם, גם אצלנו פירנסה הבחירה אינסוף מאמרי דעה וויכוחים טרחניים על גבולות הגזרה של השירה, כשמצד אחד מעריצים נרגשים ומן הצד השני טהרנים מצקצקים. היחיד שנשאר אדיש לבחירה היה, איך לא, חתן הפרס, דילן עצמו, שתחילה לא טרח לענות לטלפון, ולבסוף טען ללוח זמנים צפוף שמנע ממנו לאסוף את הפרס במעמד הטקס הרשמי. עם עמוס עוז זה לא היה קורה.

רדוף על ידי השד העדתי ונציגיו הקולניים בזירת הספרות, הודיע נפתלי בנט בפברואר על הקמת 'ועדת ביטון' ל"העצמת הזהות של יהדות ספרד והמזרח במערכת החינוך", בראשותו של הזוכה הטרי למדי בפרס ישראל לספרות, המשורר ארז ביטון. דו"ח ההמלצות ששיגרה הוועדה כעבור ארבעה חודשים ספג, כצפוי, לא מעט ביקורת. בעיקר נטפלו המקטרגים להצעה בדבר ביקור בקבר הרמב"ם. אבל 360 עמודי הדו"ח כללו מגוון תיקונים, ביניהם הרחבת תוכנית הלימודים על שירת ספרד, הרכב מאוזן עדתית במועצה להשכלה גבוהה, והוספת שמות כמו אמירה הס, מואיז בן הראש, שלומי חתוכה, ז'קלין כהנוב וכמובן ביטון עצמו לתוכנית לימודי החובה. את תרומתה האמיתית של הוועדה ל"העמקת תחושת האחדות בעם" קשה עדיין להעריך, אבל מן הקצה השני של השנה ניתן לסמן את המהלך כחתימה הרשמית למעמדו החדש של ביטון, כוכב פריים־טיים והמשורר הראשון שקיבל דמות משלו ב'ארץ נהדרת'.

זה לא חדש שהוצאות ספרים בישראל מתקשות לשרוד. על רקע תנאי השוק הרעועים, סיפוח של הוצאות קטנות להוצאות גדולות כבר הפך לעניין שבשגרה (ע"ע אחוזת בית, חרגול, בבל). ובכל זאת, הדיווחים על רכישתה של כתר על ידי מודן סימנו קפיצת מדרגה: לא עוד מיזוגים בקנה מידה זעיר - מעתה גם הוצאות מרכזיות, ותיקות, יציבות לכאורה, נאלצות למשוך להן פטרון. באוגוסט, עם אישור העסקה על ידי הממונה על ההגבלים העסקיים, נאספו עמוס עוז, רונית מטלון וצרויה שלו אל הארגזים, ועברו ממשרדי כתר שבבני־ברק לבית המשפחה המאמצת בבן שמן. עדיין לא ברור איך ישפיע המיזוג על אופי ההוצאה, אבל אבידה אחת כבר נרשמה בין בעלי התפקידים: עינת ניב, העורכת הראשית של כתר בחמש השנים האחרונות, עקרה לסטימצקי, שם תעמוד בראש הוצאת הספרים החדשה של הרשת.

אם ב־5102 פתחה מירי רגב חזית מול אנטון צ'כוב המנוח, ב־6102 פנתה למחוזות מקומיים יותר ונטפלה לרוחו של המשורר הפלסטיני הלאומי - מחמוד דרוויש. זה התחיל ביולי, כשבגל"צ הקדישו תוכנית לשירתו של דרוויש. רגב הכריזה כי התחנה הצבאית "ירדה מהפסים" ומשדרת "תעמולה פלסטינית", וקראה לאביגדור ליברמן להוציא את התחנה ממערכת הביטחון. חודשיים מאוחר יותר, במהלך טקס פרסי אופיר לקולנוע, כשעל הבמה הופיע הראפר תאמר נפאר עם שיר שמצטט שורות של דרוויש, ביימה רגב עזיבת מחאה, שצולמה והופצה על ידי דוברת לשכתה, במה שהפך לעוד קרב סכינים בין התרבות לשרת התרבות. "אין לי סבלנות לדרוויש ולכל מי שרוצה לחסל את עם ישראל", הכריזה רגב כשחזרה לבמה, וברוח פרשיית 'גדר חיה', סיפקה למשורר ולנכבה יחסי ציבור חינם.

ארבע שנים של כותרות ערספואטיות, פרס ישראל לארז ביטון, ועדות להעצמת יהדות המזרח והתקוטטויות בלתי פוסקות בין מגרבזים למגורבזים הכשירו את הקרקע ל'אשדודשירה' - פסטיבל ספרותי חדש בניצוחו של סמי שלום שטרית, שנמשך ממסורות הפיוט, מתמקם באשדוד, ומפנה עוד קצת מקום לעדתיות במרחב השירה העברית. מרגע שפורסמה התוכנייה, הרשת לא הפסיקה לגעוש: אגי משעול גינתה את ההסתגרות בגטאות, אריאנה מלמד תהתה מדוע אין כניסה לאשכנזים, רועי חסן יצא להגנה, מואיז בן הראש נמשך בלשונו וסולק, ברגע האחרון, מרשימת המשתתפים, ושלום שטרית נעלב, הסתבך בפגיעות אישיות ובהתנצלויות ארכניות, ושעות בודדות אחרי שנחתם הפסטיבל גם התפטר, מחק את חשבון הפייסבוק שלו וסגר את הנייד.