שלום, תקווה
עמרי ושלי גליקמן הם אח ואחות מרמת־השרון. שניהם נשואים, החברים הכי טובים, הילדים הכי מקסימים - והלהקה שלהם, התקווה 6, היא הפופולרית ביותר בקרב החיילים. עכשיו הם מגלים איך הכל התחיל
אבל עוד לפני המשפחה הישראלית הרחבה, מדובר בשני אחים קרובים, מה־זה־החלום של כל אמא. "אתם בעצם הקרפנטרס, רק בלי הטירוף", אני מאבחן מתישהו, ושלי צוחקת, "אני דווקא אוכלת טוב". כדי לחזק את הטענה היא מגיעה עם עוגת שוקולד־ביסקוויט מעשה ידיה, בזמן שעמרי, בדואט מושלם, שותה תה. אגב, הם גרים אחד מעל השני, בבניין יוקרתי ברמת אביב החדשה. כי מעולם לא נפרדו. סיפור מוזר לאללה בנורמליות שלו.
סבא וסבתא מצד אבא, משפחת גליקמן, היו ניצולי שואה שאיבדו את מרבית משפחותיהם. בגיל ארבע של שלי, כלומר שמונה וארבעה ימים של עמרי, עקרה המשפחה עם האב, איש עסקים משגשג בתחום הנדל"ן, לבריסל, בלגיה. למדו בבית ספר שמור היטב, חופשות סקי בסופשבוע, בון ג'ובי לייב בגיל עשר.
"ושם נדלק הניצוץ", מספר עמרי, 34. הוא היה מעריץ גם של גאנז אנד רוזס, בלינק 182, "וגם טייק ד'את ורובי וויליאמס, שעד היום אני מת עליו. מודה". עמרי למד גיטרה, שלי רקדה ג'אז ולמדה פסנתר. ונדבקה בחיידק של האח. "בנסיעות באוטו המשפחתי באירופה, הייתי יושבת באמצע, הקטנים תמיד נדפקים", היא צוחקת, "אבל לפחות הייתי שומעת את הגבוהים, מהווקמן של עמרי".
ילדים טובים לאללה, אבל הכי. את התיכון השלימו כאן ברמת־השרון. בצבא הוא הלך להיות חוקר מצ"ח, אבל של תאונות דרכים. היא שירתה בקב"ט חמ"ן. אבל בשלב הזה, שניהם כבר היו חוזרים בערב להופעות של הלהקה. התקווה 6 נולדה ב־2001, שש שנים לפני שבכלל הוציאה אלבום ראשון. עמרי, ביחד עם החבר אורן, בנו חדר אקוסטי עם קרטוני ביצים והתחילו לנגן בתקופת הצבא. "ובהשפעה של הגולשים מרמת־השרון, ששמעו באותה תקופה רגאיי", הוא מספר, "זה היה מגניב, איני, הצלחתי לנגן מאוד בקלות. ועפתי על הניגוד בין טקסטים כואבים למוזיקה מעודדת. ממש חיכיתי לזה". הצמד היה צריך קלידנית. עמרי ביקש מאחותו הקטנה.
דווקא את אחותך הנודניקית בת ה־16?
"בקלות. תמיד אנחנו המומים כמה זה מפתיע אנשים. אבל לנו זה היה הדבר הכי טבעי בעולם. שלי גם הייתה הקלידנית היחידה שהכרתי. ולא רעה בכלל".
שלי: "גם אני הייתי רוצה להמציא סיפור, כמה הוא היה מעצבן ואיך לא הסתדרנו. כי תמיד מגיעה השאלה הזו. לא קרה".
עמרי: "ובגיל צעיר כבר הייתה לה חבורת מעריצים. USB, שזה ראשי תיבות, 'אולטראס שלי־בלי'. קבוצה שהייתה מעריצה את שלי־בלי, זה הכינוי שלה. שלי־בלי, נסיכת הרגאיי־צ'אפ הישראלי (צ'אפ, כינוי לאוף־ביט האופייני של הרגאיי, י"נ). האמת? אולי זו התשובה למה צירפתי את אחותי הקטנה. כי היה לי ברור שיתאהבו בה".
הראיון המלא עם התקווה 6 - ביום שישי ב"7 לילות" ובאפליקציית ידיעות אחרונות

