גיק במיל'

מיכאל אלוני, מתברר, היה בכלל מגה־חנון ממגמת הפיזיקה. "בתחילת י"א סיימתי בהצטיינות את בחינות הבגרות במתמטיקה, פיזיקה ומחשבים", הוא מספר, "כתוצאה מכך, במערכת השעות שלי נוצרו חורים. הייתי מגיע לשעה הראשונה, ואחריה היו לי ארבע שעות הפסקה עד לשיעור החמישי. אז מה אפשר לעשות בשעות החופשיות האלה?"

להבריז.

"שתי נקודות!" הוא מריע, "ובימים שבהם לא חתכתי הביתה נשארתי בחצר והבמאי של מגמת התיאטרון הזמין אותי להצטרף לחזרות. באתי, בשביל השעשוע. לא ראיתי בתיאטרון דרך לביטוי עצמי, רק להעביר את הזמן. במסיבת סוף התיכון כבר עליתי לבמה בטייץ ורודים וחיקיתי את המורה שלי לפיזיקה, שנהג לומר משפטים כמו: 'אני קורא אתכם לסדר חיצוני, מה שיוביל אתכם לסדר פנימי, מה שיוביל אתכם אל הפיזיקה, מה שיוביל אתכם בחזרה אליי'. המורה מאוד נהנה מהחיקוי שלו, זה היה החלק הכי מצחיק בערב. מנהל התיכון היה פחות מבסוט מפני שדחפתי גרב לאזור החלציים".

ההופעות עזרו לך להיחלץ ממשבצת החנון?

"זמנית בלבד. האבולוציה החברתית שלי הייתה מעניינת. התחלתי מאחור, במעגל החנונים המנודים, אחר כך הצלחתי למשוך שלושה מה'מאגניבים' למעגל שלי ובזכותם צעדתי קדימה, למעגל המקובלים, אבל סיימתי את התהליך בנסיגה אל כוחות האופל, עם החבר'ה המוזרים במחששה של בית הספר. חלום חיי היה להפוך לפיזיקאי ולהמציא את הדבר הגדול הבא. משהו שיעזור לאנושות".

כמו?

"אין לי מושג".

אלוני מניח על השולחן את ספר הביכורים שלו, "אהבה בימי שפעת", שיצא לאור השבוע ("סטימצקי") ‑ ארבע נובלות ושני סיפורים קצרים, בעיקר על אהבה, בסגנון שנע בין ריאליזם לסוריאליזם. אחד הסיפורים נכתב כשהיה בן 17, הוא מספר. "תמיד כתבתי יומנים וסיפורים כדי להכיר טוב יותר את עצמי, להתמודד עם עומס של מחשבות ורגשות ובעיקר עם חרדות. היו לי המון, ועדיין יש. כיום, בגיל 33 אוטוטו, כבר הבנתי שהדברים שהעסיקו אותי בגיל 15 חזרו אליי בגיל 25 ויפגשו אותי שוב בגיל 55, אבל בזכות הכתיבה אני כבר לא פוחד מהם. ברגע שתירגמתי למילים את הפחד שהידהד בתוכי, הצלחתי להסתכל לו בעיניים ואפילו להפוך אותו לחבר. אני אפילו מסוגל לרקוד איתו מפני שהוא מוכר לי ומגן עליי. שיישאר".

הראיון המלא עם מיכאל אלוני - ביום שישי ב"7 ימים" ובאפליקציית ידיעות אחרונות