yed300250
הכי מטוקבקות
    מיכאל אלוני. "פרפקציוניזם הוא מחלה לא קלה במיוחד לאחד כמוני, שבסך הכל רוצה לפזר קצת אהבה" | צילום: גבריאל בהרליה
    7 ימים • 28.12.2016
    מיכאל שלו
    למרות שהוא צופה מראש את התגובות ‑ "בטח יגידו: מה השחקן הזה מבין בכתיבה?" ‑ מיכאל אלוני מוציא ספר פרוזה ראשון ומקווה למצוא קוראים נטולי דעות קדומות. המנחה של הריאליטי "דה ווייס" מספר גם על הצעות השידוכים שזורמות אליו מהמגזר החרדי, הפרידה הטרייה מבת הזוג והדמעות של הקולגה, שלומית מלכה. אה, ויש לו גם מה להגיד למבקרים שקראו לו אנמי
    סמדר שיר | צילומים: גבריאל בהרליה

    מיכאל אלוני, מתברר, היה בכלל מגה־חנון ממגמת הפיזיקה. "בתחילת י"א סיימתי בהצטיינות את בחינות הבגרות במתמטיקה, פיזיקה ומחשבים", הוא מספר, "כתוצאה מכך, במערכת השעות שלי נוצרו חורים. הייתי מגיע לשעה הראשונה, ואחריה היו לי ארבע שעות הפסקה עד לשיעור החמישי. אז מה אפשר לעשות בשעות החופשיות האלה?" 

     

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    מיכאל אלוני מקריא מספרו

     

    להבריז.

     "שתי נקודות!" הוא מריע, "ובימים שבהם לא חתכתי הביתה נשארתי בחצר והבמאי של מגמת התיאטרון הזמין אותי להצטרף לחזרות. באתי, בשביל השעשוע. לא ראיתי בתיאטרון דרך לביטוי עצמי, רק להעביר את הזמן. במסיבת סוף התיכון כבר עליתי לבמה בטייץ ורודים וחיקיתי את המורה שלי לפיזיקה, שנהג לומר משפטים כמו: 'אני קורא אתכם לסדר חיצוני, מה שיוביל אתכם לסדר פנימי, מה שיוביל אתכם אל הפיזיקה, מה שיוביל אתכם בחזרה אליי'. המורה מאוד נהנה מהחיקוי שלו, זה היה החלק הכי מצחיק בערב. מנהל התיכון היה פחות מבסוט מפני שדחפתי גרב לאזור החלציים".

     

     

     

    בסרט "התגנבות יחידים" | צילום: עמית ברלוביץ'
    בסרט "התגנבות יחידים" | צילום: עמית ברלוביץ'

     

    ההופעות עזרו לך להיחלץ ממשבצת החנון? 

    "זמנית בלבד. האבולוציה החברתית שלי הייתה מעניינת. התחלתי מאחור, במעגל החנונים המנודים, אחר כך הצלחתי למשוך שלושה מה'מאגניבים' למעגל שלי ובזכותם צעדתי קדימה, למעגל המקובלים, אבל סיימתי את התהליך בנסיגה אל כוחות האופל, עם החבר'ה המוזרים במחששה של בית הספר. חלום חיי היה להפוך לפיזיקאי ולהמציא את הדבר הגדול הבא. משהו שיעזור לאנושות".

     

    כמו?

     

    "אין לי מושג".

     

     

     

    עם דנה עדיני, בסדרה "על קצות האצבעות" | צילום: רונן אקרמן
    עם דנה עדיני, בסדרה "על קצות האצבעות" | צילום: רונן אקרמן

     

    "אחי, תביא מנה"

    אלוני מניח על השולחן את ספר הביכורים שלו, "אהבה בימי שפעת", שיצא לאור השבוע ("סטימצקי") ‑ ארבע נובלות ושני סיפורים קצרים, בעיקר על אהבה, בסגנון שנע בין ריאליזם לסוריאליזם. אחד הסיפורים נכתב כשהיה בן 17, הוא מספר. "תמיד כתבתי יומנים וסיפורים כדי להכיר טוב יותר את עצמי, להתמודד עם עומס של מחשבות ורגשות ובעיקר עם חרדות. היו לי המון, ועדיין יש. כיום, בגיל 33 אוטוטו, כבר הבנתי שהדברים שהעסיקו אותי בגיל 15 חזרו אליי בגיל 25 ויפגשו אותי שוב בגיל 55, אבל בזכות הכתיבה אני כבר לא פוחד מהם. ברגע שתירגמתי למילים את הפחד שהידהד בתוכי, הצלחתי להסתכל לו בעיניים ואפילו להפוך אותו לחבר. אני אפילו מסוגל לרקוד איתו מפני שהוא מוכר לי ומגן עליי. שיישאר".

     

    ואז התגייסת לתיאטרון צה"ל.

     

    "נראה לך?" הוא מוחה. "כולם הלכו לקרבי, וכנראה גם אני הייתי מגיע לשם, אבל הדרכתי בצופים וכשהוצאנו את החניכים לא"ש לילה נהגנו לעבוד עליהם. סיפרנו להם שנרקומנים מתחבאים בין השיחים. רצתי לפניהם, התחבאתי, וכשחניך התקרב אליי חירחרתי לעברו, 'יא, אחי, תביא מנה'. החניך צעק 'איי' מבהלה וגם אני צרחתי 'איי'. מרוב כאב. הרגל שלי נחתה בשום מקום. היא נשברה בשלושה מקומות והפרופיל שלי צנח. התבאסתי נורא. מה, אני אהיה ג'ובניק? אז שירתתי כמפקד גדנ"ע בשדה־בוקר ויצאתי הביתה פעם בשלושה שבועות וזה שיגע אותי. החברים הקרביים שלי יצאו הביתה יותר ממני. עברתי לפרויקט מרווה שמביא נוער יהודי מכל העולם לשלושה חודשים של טירונות".

     

     

     

    בתחילת הדרך, עם בת הזוג לשעבר שירה קצנלנבוגן
    בתחילת הדרך, עם בת הזוג לשעבר שירה קצנלנבוגן

     

    שיחקת איתם במפקד וחייל? 

    "נשבע לך שבשלב ההוא אפילו לא חשבתי על משחק. רק מתמטיקה ופיזיקה היו לי בראש. תיאוריית הקוונטים והחור השחור. אבל אז התקבלתי לסדרת הנוער החלוצית 'השמינייה'. אחרי שנים של טלנובלות מארגנטינה כמו 'המורדים', פתאום עלתה למסך סדרת נעורים בעברית, וזה היה מטורף".

     

    אבל איך התקבלת ל"שמינייה" אם בכלל לא חשבת על משחק?

     

    "טוב", הוא מודה באשמה, "כשהייתי ממש־ממש קטן אמרתי לאמא שלי שאני רוצה לעשות פרסומת לטלוויזיה. למה כולם עושים ואני לא? אמא פתחה דפי זהב, רשמה אותי לסוכנות. כשהשתחררתי רציתי לטוס למזרח, אז בירמנתי פה ושם עד שמלהקת נתקלה בתמונה שלי בתור ילד והתקשרה. השאלה הראשונה שהצגתי לה הייתה 'כמה משלמים?' בסך הכל רציתי לממן את הודו".

     

    גם את השלב הבא בהתפתחות, לימודי משחק מסודרים, הוא זוקף לזכות המורה המיתולוגי שלו לפיזיקה. "התחלתי לעשות פסטיגלים, הנחיתי בערוץ הילדים, ופתאום התחלתי לחשוב שאולי זה מתאים לי יותר ממספרים. ואז נזכרתי במורה לפיזיקה שאמר שאין קיצורי דרך והחלטתי ללכת ללמוד".

     

     

    עם הדס ירון ב"שטיסל"
    עם הדס ירון ב"שטיסל"

     

    בשיא ההצלחה שלך סגרת המון דלתות שאחרים היו מתים לפתוח.

     

    "נכון, ודווקא אז ההורים התחילו לעשות לי בעיות. אבא שלי מעולם לא אמר לי, 'תהיה רואה חשבון כמוני' וגם אמא לא דחפה לשום מסלול, אבל כשהחלטתי לעזוב את אזור הנוחות, הם שאלו: 'למה שלא תמשיך לעשות את מה שאתה עושה?'. הם אמרו שאם ההצעות ממשיכות לזרום — כנראה אני עושה את זה לא רע".

     

    אז למה התעקשת לוותר על המעמד של אליל נוער?

     

    "לא סגרתי את הדלתות בתקווה שיום אחרי שאקבל תעודה כולם ידפקו על הדלת שלי. פשוט הייתי חייב לברר, לחקור ולבדוק האם זה באמת מתאים לי".

     

    ואתה מצטער?

     

    "לאאאאאא. זכיתי ללמוד אצל ניסן נתיב המיתולוגי. נכון שכל בחירה היא סוג של הימור, אבל במבט לאחור, גם הבחירות המקצועיות שעשיתי היו נכונות".

     

    אלוני השתלב מאז בהצלחה בעולם המבוגרים: שיחק בסרט "התגנבות יחידים" כמפקד סדיסט וב"עלטה" כמאהב עם נטיות הומוסקסואליות, ובקרוב יעלו עוד שני סרטים בהשתתפותו: "בדקה ה־90" של רועי פלורנטין, שבו הוא מגלם גיבור רומנטי חסר ביטחון, ו"אנטנה" של אריק רוטשטיין, שבו הוא משחק סוחר סמים כושל. בקרוב יבליח גם בעונה של הסדרה "מתים לרגע" ב־HOT, "כגבר על גבול האספרגר, עם קשיים בדינמיקה החברתית".

     

    וכמובן, התפקיד שהפך למזוהה איתו ביותר, עקיבא "קיווע" שטיסל, גיבורה המיוסר של סדרת הלהיט "שטיסל", צעיר חרדי המחפש אהבה. "אני עדיין מתגעגע לצ'ולנט, אין על הצ'ולנט של מאה שערים", הוא נזכר ברגש בימים שבהם הסתובב בשכונה הירושלמית במהלך הצילומים. "לא סתם הוא הפך למאכל של שבת. אחרי שאתה אוכל אותו אי־אפשר לזוז, רק לישון. גם לקאפטן, המעיל השחור, אני מתגעגע. אחרי שאתה לובש אותו במשך ארבעה־חמישה חודשים הוא הופך לחלק ממך וזה כבר מוזר להסתובב בלעדיו. להצעות השידוכים אני פחות מתגעגע. בעונה הראשונה קיבלתי הרבה כאלה. לא ידעתי שלחרדים יש פייסבוק, ואני לא יודע אם הם השתמשו בשמותיהם האמיתיים, אבל אבות פנו אליי וכתבו לי: 'קיווע, אתה חייב להכיר את הבת שלי'. עניתי בנימוס: 'תודה, כרגע אני לא פנוי לזוגיות'. כשניסו לשדך לי במהלך הצילומים, כשהסתובבתי במאה שערים, זה היה יותר מביך. הם התקשו להאמין שאני בא מבית לא דתי".

      

    חשבת ש"שטיסל" תצליח כל כך?

    "ממש לא. כשקיבלתי את התסריטים רציתי לנשק את אורי אלון ויהונתן אינדורסקי שכתבו אותם. איזה קסם. אבל אמרתי לעצמי, 'מי יראה את הסדרה הזו? החרדים לא יראו אותה, כי יחשבו שהיא לועגת להם והחילונים לא יראו אותה מפני שהם לא מתעניינים בחרדים'. לא העליתי בדעתי מה יהיה הרייטינג וכמה הורדות יהיו בווי־או־די וכמה מטבעות לשון ממנה ייכנסו ללקסיקון. אבל הלכתי עם הלב שלי מפני שהרגשתי ש'שטיסל' עוסקת, קודם כל, בבני אדם. ברצונות שלהם, באהבות, בכמיהות וגם באכזבות. היא הצליחה לקחת את הצדדים הקוטביים בחברה שלנו ולחבר ביניהם. הלוואי שהמדינה הייתה עושה את זה. לצערנו, מי שיושב בשלטון עושה כל שביכולתו כדי לייצר שסעים וקרעים מפני שזה ייטיב איתו בבחירות הבאות".

     

     

    עם שלומית מלכה ב"דה ווייס". "אינטליגנציה רגשית"
    עם שלומית מלכה ב"דה ווייס". "אינטליגנציה רגשית"

     

    איך?

     

    "בתקופה של המהפכה החברתית של 2011, שכל מה שנשאר ממנה זה רק כמה אוהלים בדרך נמיר, אף אחד לא דיבר על אשכנזים וספרדים או על שמאל וימין. כולם היו באותו הצד, וכשיש לך כוח גדול אתה יכול לשנות משהו. בדיוק מזה פוחד מי שיושב בשלטון ומצטיין בעיקר בשמירה על הכיסא שלו. הוא פוחד. ואני פוחד מהמחשבה שאם מחר יהיו בחירות המצב לא ישתנה. אנחנו מדינה צעירה שנולדה מטלאים, אנחנו עדיין בתהליכים ובמלחמות, שהן הפטנט היהודי להתלכדות. למה אנחנו צריכים לחכות לאסון כדי להתאחד? במציאות הנוכחית, אני חושש שגם המלחמה הבאה לא תצליח לאחד אותנו".

     

    מה הפתרון?

     

    "כל אחד מאיתנו חייב לעשות משהו כדי לשנות את השיח. הפייסבוק לימד אותנו את דרך השנאה, אבל גם דרכו של המנהיג הדגול בעל כושר הביטוי הרהוט יכולה להיות שגויה לחלוטין".

     

    לאסוף את השברים

    לספרו הראשון קרא כאמור "אהבה בימי שפעת", בתקווה שהקוראים יזהו את האסוציאציה. "במשך חודשים התלבטתי, ובכל פעם שהחלפתי שם החליפו את איור העטיפה. קיוויתי, ואני עדיין מקווה, שהקוראים יזהו שזו קריצה ל'אהבה בימי כולרה', אבל בימינו, מי מכיר את גבריאל גרסיה מארקס? יכול להיות שכל דור בא בטענות לדור שנולד אחריו, אבל קשה לי לראות את הרדידות של מערכת החינוך. המשאבים של המדינה כיום לא מופנים לחינוך לחשיבה. הנטייה היא להקל על התלמידים, מפני שזה נוח למנהיגים. עדיף להם שהאזרחים יישארו בורים. זה משמר את המצב. אני מנסה להשפיע בשיעורים שלי בסדנאות למשחק שבהן אני גם נותן טעימות מעולם המשחק וגם משתדל למשוך את התלמידים אל מחוץ למעגל".

     

    בעבר אמרת ש"המבקרים חארות, בני זונות". זה הוצא מהקשרו?

    "לא, אבל זה היה זנב של משפט שנופח לכותרת. בעיקרון אני בעד ביקורת בתנאי שהיא אכן מבקרת. לא כשהיא שופטת אותך ולא כשהיא מעליבה ומזלזלת".

     

    אתה אומר את זה עכשיו כדי להתחנף למבקרי הספרות?

    "לא, אני לא מנסה להתחנף, אני אומר את האמת — כולי תקווה שהקוראים יאהבו את הספר וכולי תקווה שגם המבקרים יאהבו אותו, אבל בינינו?"

     

    אלוני. "כתבתי כדי להתמודד עם עומס של רגשות ובעיקר עם חרדות. היו לי המון, ועדיין יש"
    אלוני. "כתבתי כדי להתמודד עם עומס של רגשות ובעיקר עם חרדות. היו לי המון, ועדיין יש"

     

    רק בינינו.

    "התגובה הראשונה של המבקרים תהיה: מה פתאום השחקן הזה מוציא ספר? איך הוא הפך לסופר? מה הוא בכלל מבין בכתיבה? מי נתן לו רשות להיכנס לטריטוריה שהיא לא שלו? אני יכול להבין אותם. רובנו אוהבים להכניס אנשים למגירות כדי שיהיה סדר בעולם. זה בדיוק מה שקרה לי כשהגעתי ל'דה ווייס'. המבקרים שאלו מה הקשר בין שחקן לבין תוכנית שירה".

     

    אחרי העונה הראשונה של "דה ווייס" המבקרים טענו שאתה מנחה אנמי.

    "אז מה? אני חייב להביא אישור מהמעבדה על רמת ההמוגלובין שלי?"

     

    לא, אבל כיוון שגם לספר קראת "אהבה בימי שפעת", יש חשש לבריאותך.

    אלוני, שמתעטף בצעיף, שותה תפוגזר ומעשן בשרשרת, פורץ בצחוק בריא ומספר, שלפני חתימת החוזה הוא צפה באינספור פרקים של "דה ווייס" מאירופה ומארה"ב והגיע למסקנה ש"זה פורמט הריאליטי היחיד שלא מלגלג על המתמודדים, לא מעליב אותם ובאמת מציב אותם במרכז. האשימו אותי באנמיות מפני שבתור מנחה הצבתי לי כמטרה להסתכל עליהם בגובה העיניים, לא מלמעלה ולא מהצד. אנשים מכל הארץ מגיעים כדי לעמוד מול הגב של ארבעה כיסאות והראשון שהם פוגשים בו הוא המנחה — אני. אני הראשון ששומע את הסיפורים האישיים שהם מביאים איתם ואני זה שמלווה אותם לאורך כל הדרך ואני זה שצריך להיות שם בשבילם כשהם מתרסקים, כדי לאסוף את השברים. בכל מה שאני עושה, גם כשחקן וגם כיוצר, יש לי מטרה אחת — להילחם כדי להישאר אנושי. כלי הנשק שלי הם כנות, פשטות, חוש הומור ולב פתוח".

     

    אתה מנצח במלחמה?

    "מדי יום ביומו אני גם קצת מנצח וגם קצת מפסיד. בסוף יום העבודה אני ממשיך לגלגל בראש את מה שהיה וכועס על עצמי. פרפקציוניזם הוא מחלה לא קלה במיוחד לאחד כמוני, שבסך הכל רוצה לפזר קצת אהבה".

     

    יש לך אהבה?

    "לאחרונה סיימתי מערכת יחסים של קרוב לשנתיים וחצי עם תמר יפה, שחקנית ומוזיקאית. אהבות לא מסתיימות, הן משתנות. הגענו לנקודה שבה היינו צריכים שינוי בדרך המשותפת. נפרדנו בהרבה כאב, זה סוג של אובדן, אבל יש דברים שלא ילכו לאיבוד. תמר לימדה אותי לאהוב ולחיות עם עצמי בהרמוניה ולהיפתח".

     

    איך היא עשתה את זה?

    “לפני שנתיים היא גררה אותי לפסטיבל ברנינג מן בארה"ב. בלעדיה, אין סיכוי שהייתי מגיע לשם, ושנינו עברנו שם חוויה מאוד משמעותית. המוטו של הפסטיבל הוא: ‘תגיע עם מה שאתה צריך לשרוף’ והוא מכריח אותך לשבת ולבדוק מה אתה צריך באמת בחיים. לפעמים קורים דברים שאתה לא מסוגל להבין ולא מוכן להשלים איתם, אבל בדיעבד מתברר לך שהם קרו רק כדי לאפשר לך להגיע לנקודה הבאה".

     

    אז למה זה נגמר?

    "ניתקנו את הקשר כדי לאפשר זה לזה לגדול בנפרד ואני מקווה שההתנתקות תהיה לטובה".

     

    ההורים לא לוחצים בכיוון של חתונה?

    "אני לא מאמין גדול בחתונה, אבל אני מאמין גדול בזוגיות. אם אהיה בזוגיות טובה ומישהי תתעקש לגרור אותי לחופה ננהל על זה דיאלוג בוגר. השאלה היא מתי ארצה ילדים".

     

    מתי באמת?

    "כרגע עוד אין לי דחף כזה”.

     

    אז כרגע אתה שומר על תואר הרווק המבוקש?

     

    אלוני, שברזומה שלו מערכת יחסים ארוכה עם השחקנית שירה קצנלנבוגן, שלאחריה שמר על עמימות בתחום, מכחיש בתוקף. “תודה על המחמאה, אבל לא נראה לי שאני רווק כזה מבוקש".

     

    המלכה ואני

    מ"דה ווייס" הוא לא מתנתק. בעונה הרביעית הוא מרגיש שותפות גורל עם אביב גפן ושלומי שבת. "שלושתנו זכינו במעמד של זקני השבט, שנמצאים בתוכנית מההתחלה. וכזקן השבט אני מעודד את המתמודדים ומסביר להם ש'דה ווייס' היא רק תחילת המאבק. זו פלטפורמה נהדרת שמביאה לך כמעט 35 אחוז רייטינג, אבל המאבק האמיתי שלך יתחיל רק אחרי שתצא מתחרות השירה לתחרות על החיים. העתיד שלך תלוי במי שאתה ובמי שינהל אותך".

     

    לא נעלבת כשבעונה הנוכחית הציבו לצידך את שלומית מלכה?

    "להפך. ברוב הפורמטים יש שני מנחים ואני בעד שינויים. שלומית היא לא עוד מנחה ובטח שלא עוד בחורה יפה. יש בה בגרות ואינטליגנציה רגשית גבוהה וגם היא נלחמת להישאר אנושית, כמוני. והיא לא שחקנית. כשמתמודד מסוים מעלה בעיניה דמעות היא לא מזייפת. זה אמיתי".

     

    גם אתה מוצא את עצמך בוכה מול מתמודד עם סיפור חיים קורע?

    "עוד לא הזלתי ממש דמעות, למרות שבעונה הראשונה הייתי יותר מדי רגיש. יכול להיות שמעונה לעונה הלב שלי קצת התחסן, אבל עדיין כואב לי מאוד לראות את המתמודדים. אני מרחם על הצעירים שהחלום שלהם מתנפץ לרסיסים ויותר מזה על מתמודדים מבוגרים שרואים בתוכנית את הצ'אנס האחרון שלהם. מי כמוני יודע מה זה להיות באודישן. אתה בא עם המון רצון וכוונות טובות וזה פחד מוות".

     

    רק לאחרונה, כשעבר לצד השני של המתרס והפך לבמאי, הצליח להתגבר על חרדת האודישנים. "זה קרה לאחרונה, כשחיפשתי שחקנים לסרט הראשון שכתבתי וביימתי. קוראים לו 'שיר', והוא עוסק בילדה שביום הזיכרון לחללי צה"ל בורחת מבית הספר. אבל אולי עדיף שלא אדבר על הסרט. כולם יתחילו לשאול מה המנחה של 'דה ווייס' עושה מאחורי המצלמה".

     

    עזוב, מה התרופה לחרדות?

    "כששחקן נכנס לאודישן הוא אפוף במחשבות של 'אולי אני לא מספיק טוב' ו'מה אני יכול לעשות כדי להרשים את הבמאי ולמצוא חן בעיניו'. הוא לא מעלה בדעתו שממש באותם רגעים הבמאי יושב ומחכה לרגע שבו הדלת תיפתח וסוף־סוף ייכנס לחדר השחקן שהוא ראה בחזונו. אם אתה, השחקן, תחשוב על הבמאי שיקפוץ מהתלהבות כשיראה אותך, התגשמות חלומותיו — הפחד לא ינהל אותך. זה בדוק. וזה משחרר". •

     


    פרסום ראשון: 28.12.16 , 19:17
    yed660100