רביעי 21 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    אלון הדר | צילומים: רונן פדידה
    7 ימים • 28.12.2016
    מכון וייסמן
    אחרי פריצה מטאורית ככוכבת טלנובלות, לירון וייסמן העדיפה לחזור לאלמוניות ולגדל שתי בנות, עד שגילתה שוב את התשוקה למשחק. עכשיו היא כובשת את הפלזמות. אז איך כל זה מסתדר עם הרקע הדתי שממנו היא באה, איך הפכה לאמא נטולת כל רגשות אשמה ואיך זה שאין לה טלוויזיה בבית? ראיון חוצה גבולות
    אלון הדר | צילומים: רונן פדידה

    הפרסום בא ללירון וייסמן בבום. בפריים־טיים עוד שלטו הטלנובלות בע"מ כשהיא פרצה לחיינו, אחרי שנשלפה באמצע לימודי המשחק היישר לטלנובלה המצליחה "משחק החיים". זה נראה כמו סיפור סינדרלה, ממש כמו בדרמות היומיות. צעירה אלמונית שהגיעה מבית דתי בכוכב־יאיר והפכה בן לילה לאחת הנשים המוכרות במדינה.

     

    וייסמן המשיכה משם ל"האלופה" ובכלל, סומנה כהבטחה גדולה. עם השנים אמנם השתתפה בלא מעט פרויקטים טלוויזיוניים (בהם "אבידות ומציאות", "סרוגים", "מי נתן לך רישיון?" "המדרשה"), אבל לא הצליחה לשחזר את ההצלחה העצומה הזאת של תחילת המילניום.

     

    נעלמת קצת בשנים האחרונות, לא?

    "התחלתי את הקריירה בתפקיד ראשי, בטלנובלה של 120 פרקים, כל ערב, בשמונה, לכל המשפחה. ללכת אז ברחוב היה טירוף. אחרי הצילומים חזרתי לסיים את לימודי המשחק ביורם לוינשטיין ואז קצת הורדתי הילוך. כן, היו לי מחשבות שניות על המקצוע. הרגשתי שכל הפרסום בארץ הוא שטויות. תהילה בלי כסף. מאוד כיף להיות אנונימי. פתאום, במקום ללכת ברחוב ולהסתכל על אנשים כמו שעשיתי כל השנים, הייתי צריכה להוריד מבט. תבין, הגעתי מבית שבו לא הלכנו להצגות ולא למדתי במגמת תיאטרון. האמנות בקעה מתוכי. בכלל לא חשבתי על זה לפני כן, עניין הפרסום לא היה בכלל במודעות".

     

     

    "וואי־וואי־וואי איזה אמא מעולה אני. אם הייתי ככה בכל דבר אחר בחיים זה היה טירוף"
    "וואי־וואי־וואי איזה אמא מעולה אני. אם הייתי ככה בכל דבר אחר בחיים זה היה טירוף"

     

     

    אז ברחת מהפרסום?

    "לא רק. גם לא מצאתי את המשמעות המדויקת של להיות שחקנית. לא הייתי בטוחה שזו אמנות שבאמת יכולה לשנות דברים, שמעבר להנאה שלי יש משמעות. הרגשתי גם שאין לי את האופי השחקני הקלאסי — שאני לא מסוגלת לעשות הכל למען התפקיד, ואני גם לא חושבת שאם אני לא שחקנית, אז אני לא שווה כלום וכל זה. עשיתי גם תפקיד אחד או שניים שלא רציתי בכלל. למה? כי אומרים לך המון משפטים בסגנון: הרבה שחקניות בארץ התמודדו ואותך בחרנו — אז מה פתאום לוותר. ובעיקר, השטות הזאת שהעיקר שאתה בכותרות, שכותבים עליך. דיברתי על זה עם בעלי וכבר היו גם מחשבות על מקצוע אחר, למשל, עבודה עם ילדים".

     

    אז מה השתנה?

    "כשהפכתי לאמא הרצון לשחק חזר אליי בענק. היה ברור לי שזה מה שאני צריכה לעשות. זה בחר בי מחדש. פתאום נחתה עליי התובנה שאני טובה בזה, וזה המסלול שלי. זה לא היה קיים אצלי בצורה ברורה בעבר, אבל האמהות חידדה לי את הדברים. כשאת אמא, פתאום אין יותר מדי זמן למחשבות ולהתלבטויות, החיים הופכים להיות מאוד מזוקקים".

     

     

    עם שלמה בראבא ב"אורי ואלה". "היה נעים להתחבק איתו
    עם שלמה בראבא ב"אורי ואלה". "היה נעים להתחבק איתו

     

     

    פה בגלל בעלי

    וייסמן חוזרת עכשיו ב"אורי ואלה" (HOT3 בימי חמישי ב־20:15 וב־HOT VOD), הסדרה החדשה ומחממת הלב שיצרו דינה סנדרסון, עופר סקר והבמאי יובל שפרמן, שהוא גם בעלה של וייסמן ואבי שתי בנותיהם: יולי (5) ואלי (3). וייסמן מגלמת שם את כנרת, אמא שחיי הנישואים שלה התפרקו ובורחת לעולם שכולו אלכוהול, ובדרך מתאהבת באורי (שלמה בראבא), זמר מפורסם מבוגר שהתאלמן לא מזמן. הוא נאלץ לשבור את חומות ההגנה, והיא מנסה למצוא נחמה לאחר שהבית שלה התפרק והיא הורחקה מבנותיה.

     

    במפתיע, וייסמן (36) דווקא לא ציפתה לקבל את התפקיד, למרות שכאמור, היא מכירה מצוין את הבמאי. "דינה פנתה ליובל שיביים את הסדרה, והם התחילו לכתוב ביחד עם עופר סקר במשך כמה חודשים. פתאום יובל זרק לי שאני מתאימה שם למשהו".

    למה זה היה מוזר?  

    "יובל ואני נפגשנו לראשונה בסרט שהוא יצר, 'הדברים שמאחורי השמש', שבו היה לי תפקידון. מאז חיכינו לחזור לעבוד ביחד. מבחינתי, אני איתו כי אני רוצה לשחק אצלו. אבל פה זה לא הוליווד, סטוץ וגמרנו וקיבלת את התפקיד. היה צריך להתאמץ. להתחתן וללדת שתי ילדות!"

     

    וברצינות.

     "היו כמה פעמים שחשבנו אם זה יכול להתאים, אבל זה לא הרגיש לנו מדויק. רצינו להגיד לעצמנו: טוב שאנחנו עושים את זה ביחד. ברמה הפרקטית כבר הפסקתי לחכות".

     

     

    ואז הוא העלה את הרעיון.  

    "ואז היה צריך לשאול גם את דינה ועופר מה דעתם. בעצם הוא בא להגיד להם: אני רוצה שאשתי תשחק באחד התפקידים המרכזיים בסדרה, והיה חשש קטן ממה שיקרה אם הם יגידו: לא מתאים. לשמחתי, הם התלהבו בטירוף".

     

    נשמע עשר.

    "אבל שבוע לפני שהם היו אמורים להציג בהוט את האודישנים האחרונים לשחקנים, הוא קלט שהוא לא עשה בכלל אודישן לשחקניות אחרות על הדמות שלי. כאילו, הוא מביא עובדה מוגמרת. יובל קצת נבהל. בסוף הם הגיעו להסכמה שהם יראו את המאץ'־אפ (אודישן משותף לבחינת התאמה בין שחקנים) שלי עם השחקנים הנבחרים, ואם זה לא יתאים להם — יפתחו שוב את התפקיד לאודישנים".

     

    קצת מלחיץ.

    "כן, היה שם רגע כזה, במיוחד סביב הגיל שלי. ביני לבין בראבא יש פער גילים של 30 שנה, והם בהתחלה לא כיוונו לפער כזה גדול".

     

    לא חששתם לערבב ביזנס ופלז'ר?

     

    "אני באמת חושבת שהוא אחד הבמאים הטובים פה, אם לא ה־. רק חיכיתי לרגע הזה. אני מודעת לכישרון יוצא הדופן שלו, ליכולת שלו להבין את הנפש. גם ההיכרות האינטימית בינינו עזרה לעבודה. הוא מכיר את המנעד שלי, יודע איפה אני יכולה ללכת למקומות קיצוניים. ואני בידיים שלו, זה שיא הביטחון".

     

    הוא גם ביים אותך בסצנות הסקס.

    "אנחנו כבר עשר שנים ביחד, אז מה, הוא יתרגש שאני מתנשקת עם בראבא עכשיו? מבחינתו זה לא היה אישו. חוץ מזה, מי ישמור עליי בסיטואציות כאלה יותר מבעלי?"

     

    את משחקת אישה מאוד מוחצנת, שוברת מוסכמות, כריזמטית ומינית. לא בדיוק לירון וייסמן שהכרנו.

    "נכון, וזה התפקיד שהיה לי הכי קל לשחק עד היום. פתאום גם גיליתי שאנחנו בעצם נורא דומות במשהו: שתינו מסתובבות בסנדלים עם גרביים".

     

    איך הייתה העבודה עם בראבא, מגדולי השחקנים היום?

    "נורא התרגשתי בהתחלה, אבל כבר אחרי חמש דקות הרגשנו מאוד בנוח אחד עם השני. אולי זה משהו במקצוע הזה, שגורם לשחקנים לשמור על ראש מאוד צעיר גם לאורך השנים. היה מאוד נעים להתחבק איתו, לדחוף אותו, לצרוח עליו".

     

    דינה סנדרסון, הבת של דני, כתבה סדרה על זמר מפורסם שהתאלמן ויש לו רומן חדש, ומקיים יחסים סימביוטיים עם בתו. אז אם בראבא מגלם את דני סנדרסון, שגם הוא אלמן, וייסמן מגלמת לכאורה את בת זוגו בחיים, ענת עצמון. אבל היא מכחישה. "כששאלו את דינה סנדרסון אם אבא שלה יצא עם מישהי צעירה, היא אמרה שלא היה דבר כזה. אני לא ענת, כי הסיפור של כנרת ואורי ממש לא קשור לסיפור של דני וענת. הם ביחד לגמרי והם מקסימים".

     

     

    מימין, בתוכנית של אסף הראל. "לא שאלו לדעתי הפוליטית"
    מימין, בתוכנית של אסף הראל. "לא שאלו לדעתי הפוליטית"

     

    התפקיד המצוין מגיע לאחר תקופה ארוכה שבה הייתה פחות דומיננטית על המסך ומצטרף לליהוק החדש והמפתיע ל"לילה טוב עם אסף הראל", תוכנית הסאטירה המדוברת של אסף הראל בערוץ 10, שלא מתחנפת ולא מתפשרת.

     

    וייסמן אמנם לא נושאת מונולוגים חתרניים כמו הראל ומלוהקת לתפקידים כמו כתבת בידור בדמותה — הו, ביצה קטנה — של לירון ויצמן, וכן לחיקויים של מיכל אנסקי ומירי מסיקה, אבל עדיין אי־אפשר לחשוב היום על תוכניות יותר מזוהה פוליטית ומסומנת על ידי הימין.

     

    לא חששת שגם אותך יסמנו? אנחנו חיים בעולם של דימויים.

     

    "אני בעד להרחיב את גבולות הדיבור, מה זה תוכנית מסומנת? המקום שלי כאן הוא כשחקנית, לא נקודת מבט של ביקורת. כמו בכל תפקיד, אני לא צריכה להיות הדבר עצמו כדי לגלם אותו. אתה לא צריך להיות רוצח או להבין אותו כדי לשחק רוצח. אצל אסף אני מגלמת דמויות או מחקה, אני לא מקבלת טקסט ליד ושואלת אם אני מתחברת אליו או לא. אני כן מנסה להעביר אותו הכי טוב שיש. אני נורא נהנית שם. הכיוון של התוכנית דורש דיוק רב, אבל מצד שני יש שם משהו מאוד משחרר".

     

    עם כל הצחוקים, זו התוכנית הכי חתרנית על המסך היום.

     

    "אני מתחברת באופן אישי להרבה מהתכנים שעולים שם. בעיניי, זה לא רדיקלי לבקר את הממשלה או שחיתויות. יש משהו בעייתי בהגדרות האלה של 'סאטירה ימנית' ו'סאטירה שמאלנית'. שמים אנשים בקופסאות. זה גם מצמצם וגם יוצר שיח אלים".

     

    ואיך את, שמצהירה שאת אדם לא פוליטי. משתתפת בתוכנית סופר־פוליטית?

    "אין לי בכלל קונפליקט. באודישן לא שאלו אותי מה דעותיי הפוליטיות, נבחנתי על טקסט קומי. זה נמשך גם בעבודה השוטפת. לפעמים מגיע מערכון עם שמות של אנשים שאני ממש לא מכירה. תבין, גם בחיים שלי אני לא יכולה לומר שום דבר מובהק על עצמי. אני לא יכולה לקרוא לעצמי חילונית, דתית, רגועה, לחוצה. שום דבר אצלי לא מובהק. הכל עומד ביחס ל־. אולי יש בי משהו תלוש".

     

    אפילו מישהי תלושה כמוך בטח מודעת לטענות שנתניהו לא ממש מחבב את ערוץ 01.

     

     

    מימין: וייסמן, נירו לוי ויעל שרוני, ב"משחק החיים"
    מימין: וייסמן, נירו לוי ויעל שרוני, ב"משחק החיים"

     

    "אני לא יודעת על שום לחצים. יש שם את האווירה הכי כיפית. זו גם לא תוכנית עם תקציבי ענק. אנחנו פשוט מנסים להצחיק וגם לומר משהו. לכל אחד יש את התפקיד שלו. אני לא כותבת, אלא משחקת. זו תוכנית אקטואליה, וזה לגיטימי והכרחי להציף את הנושאים האלו שאנחנו מתעסקים בהם. לאסף יש העונה פינה עם ינון מגל, שבה הם נוסעים ביחד למקומות מעוררי מחלוקת, כמו עמונה, ומנהלים שיחה מאוד מעניינת ומורכבת. אני חושבת שאסף מקדיש מאמץ להביא קולות אחרים".

     

    איך העבודה איתו?

    "כשהיה דיבור על להצטרף לתוכנית, מיד אמרתי שאני רוצה להיות לידו. הוא סוג של מר טלוויזיה. עושה הכל: בימוי, כתיבה, עריכה, משחק. מ'שוטטות' המופלאה ועד 'הפרלמנט' המדהימה. אני כל הזמן רק אומרת להם: 'בבקשה, אל תפטרו אותי!'"

     

    לכבות את הג'אנקייה

    היא גדלה במשפחה דתית־לאומית עם שלושה אחים ("שלושה בנים ונסיכה") בכוכב־יאיר. אביה יהלומן ואמה מורה לפילאטיס. היא זוכרת את עצמה בתווך, בין אביה הדתי לאמה, שהייתה פחות מחויבת למצוות. "היו תקופות שזה היה הסיוט שלי. האם יעברו חברות מהכיתה ויראו את הטלוויזיה מרצדת בשבת? האם יזהו את הריח של הסיגריות שאמא שלי עישנה? הרבה שנים לא הבנתי למה לא בחרו בשבילי: האם אני אמורה להיות דתייה כמו אבא, שהוא ממש צדיק, או חילונית כמו אמא? מצד שני, בבית הספר, החוויה של להיות דתייה הייתה מאוד כיפית. אתה בן אדם קטן, פספוס בן עשר, שמסתובב בעולם עם אמונה של הצדיק מלובביץ' וחווה את זה בעוצמה גדולה. רק בתיכון זה התהפך".

     

    כלומר?

    "הלכתי לתיכון דתי לבנות, אבל בשלב מסוים הפכנו למגניבות והתחלנו ללבוש מכנסיים ולעשן סיגריות. ואז כל החברות שלי היו מגיעות אליי להחליף בגדים. ככה אמא שלי הפכה ממקור לחששות למקור גאווה. האמא המגניבה. כשהמנהלת תפסה אותנו מעשנות, כולן שיקשקו, ורק אני יכולתי לספר לאמא שאמרה, 'אז מה', והציעה שהיא תבוא למנהלת ותספר: גם אני מעשנת".

     

    היום את לא שומרת מצוות.

    "אומרים שכל דתל"ש היה רוצה לגדל את הילד שלו כדתל"ש, כלומר שיספוג את הערכים מהבית ומבית הספר, ובהמשך יבחר בדרך עצמאית. אבל לא הפסקתי להאמין. לפעמים כשקורים ניסים, כמו למשל תאונה שנמנעת ברגע האחרון — אני מסתכלת למעלה ואומרת לקדוש ברוך הוא: תודה אלוקים, תודה אלוקים".

     

     

    עם הבעל, יובל שפרמן. "כישרון יוצא דופן" | צילום: דנה קופל
    עם הבעל, יובל שפרמן. "כישרון יוצא דופן" | צילום: דנה קופל

     

    לקוטביות שבה גדלה, היא אומרת, יש השפעה גדולה על חייה כיום. "בגלל הבלבול ההוא שבו גדלתי, אי־ההכרעה, אימצתי גישה הפוכה של שחור ולבן. קשה לי לפעמים להכיל מורכבות. מבחינתי, צריך תמיד לקבל הכרעה: לכאן או לכאן. קשה לי עם האפורים. אני עובדת על זה".

     

    בלי קשר לעולם הדתי שממנו הגיעה, היא עדיין נדרכת כשגבר זר חודר לה לספייס. עדיין חשדנית כשזה מגיע למין הזכרי. "בכלל, המקום הנשי לא יכול לבוא ולהתבטא היום במלוא טבעיותו ועוצמתו, כי זה מסוכן. אנחנו טרף. אנחנו בסכנה".

     

    בסכנה?

    "כן, את התחושה הנוראית הזאת של הסכנה המתמדת כולן מכירות. זה לא משנה אם את רווקה, נשואה, אמא. שום מערכת הגנה חיצונית, טבעת או חבר, לא יכולה בוודאות להציל אותך. את ניצבת מול הגבר וצריכה להתמודד. זה יכול להיות בפגישה מקרית ברחוב, בשיחת עבודה. פעם אפילו אמרתי לחברה שלפעמים בא לי להיות כבר זקנה ולא אטרקטיבית, שלפחות מאזור הסכנה הזה אהיה פתורה. ואז היא ענתה לי: כן, אבל יש מטורפים שמטרידים גם זקנות".

     

    זו תולדה של טראומה אישית?

    "זו חוויית הקיום שלנו כנשים. אין אישה שלא הוטרדה ברמה כזאת או אחרת. אבל את לא צריכה שתהיה לך פוסט־טראומה ממקרה אונס חלילה כדי לפתח את האינסטינקטים האלו. מספיק שאיזה מורה פתאום שם לך יד על הברך. מעטים המקרים של אנשים כמו בני סלע. רוב המטרידים והאנסים הם מכרים, משפחה. מפקד בצבא שלוקח אותך טרמפ ופתאום באמצע הדרך משחרר את הנהג שלו. ברוך השם שלא חוויתי משהו אלים".

     

    כאמא לשתי בנות, זה לא מפחיד אותך?

    "לילדה שלא נפגעה אין עדיין את המקום של הצמצום הזה, היא באה עם כל כולה לעולם. אני רואה אותן. הן מהממות. באות עם שיא החיוניות שלהן. אני לעומתן כבר חיה בצמצום. לא נותנת אשראי על ההתחלה ומשחררת רק אם אני מרגישה בטוחה. מה שמפתיע אותי שגברים, גם כאלו מודעים ונאורים, בכלל לא מבינים את המקום הזה. הם פשוט לא מבינים את החוויה הבסיסית שלנו. זה כל כך מעציב אותי".

     

    במפתיע, אם יש מקום שבו היא משחררת, זה באמהות. "מגיל שלוש רציתי להיות אמא. וואי־וואי־וואי איזו אמא מעולה אני. אם הייתי ככה בכל דבר אחר בחיים זה היה טירוף. אני כל הזמן שואלת איפה הטעויות שלי ולא מוצאת".

     

    רגשות אשם, גוננות יתר, סימביוזה, קושי לשים את עצמך בצד ולהתרכז במישהו אחר. משהו?

    "שום דבר. אם יש פה ושם עניינים, הם נראים לי נורא זניחים ביחס לכל הטוב הזה. אם לא היו לי שאיפות אחרות בחיים ‑ הייתי יכולה לעשות רק את זה. הבעיה שיש לי. קונפליקט בין אמהות לעבודה? אח שלי בן 38 ויש לו 11 ילדים, ואין לו ולאשתו שום קונפליקט, כי גידול הילדים הוא המהות. הם לא מחפשים לגמור כבר עם הילדים ולהתפנות לקריירה או לנסוע לחו"ל. אני פשוט אוהבת להיות איתן, אלו שתי בנות אדם שהכי כיף לי להיות איתן בחיים. אני מעבירה את היום בהרגשה שאני כל כך משמעותית כלפי מישהו. שאם הבת שלי קיבלה מכה אני שם לתת לה חיבוק. אתה יודע איזו מתנה זה לחוות את התפקיד הזה כל היום. אין לתאר".

     

    ומה עם חרדות?

    "יש לי רק חרדה אחת: על הנפש. לא שהן ירוצו וייפלו. שם זה המקום הלא משחרר שלי: אני אלך ל־30 גנים, גם רחוקים, עד שאמצע את המתאים ביותר. אני לא פוסט־טראומטית ממערכת החינוך, אבל למה שילדים לא יאהבו את המורים שלהם? למה שיהיו 12 שנים במקום שבו לא אוהבים אותם?"

     

    את אמא שלהן בנותיה לא רואות בטלוויזיה, פשוט כי אין טלוויזיה בבית. "ילדים, אם לא תשים להם גבול, הם ירצו לשתות את הג'אנקייה הזאת. יש בטלוויזיה ממד ממכר שאתה לא יכול לכבות. לבזבז שלוש שעות על תוכנית שלא באמת רצית לראות, אבל היית עייף, הדלקת ככה סתם ונשארת לראות. אני על עצמי יכולתי לשלוט, אבל על דיירי הבית פחות — אז ניתקתי". •

     

    alonihadar@hotmail.com

     


    פרסום ראשון: 28.12.16 , 19:17