אנשים שהם בול אני

"נורא רציתי שכבר מהסצנה הראשונה יראו את הגיבורה בעירום. בדרך כלל לומדים שעירום בקולנוע חייב להיות מנומק, אבל הנימוק פה הוא שאין נימוק. היא עירומה כי ככה. בבית שלי אני תמיד בעירום, אז למה שגם הגיבורה של הסרט שלי לא תהיה? אז הנה מישהי שיושבת בבית, ובמקרה, תראו מה זה, היא גם בלי חולצה. היה לי חשוב לעבור את המשוכה הזו על ההתחלה. שהצופים יבינו: יש פה עירום, אפשר להירגע. הכל טוב. עכשיו בואו נתחיל".

אפשר להירגע, הכל טוב: בסרט החדש של הדס בן ארויה יש עירום, מין אוראלי וג'וינט אחד לפחות. ובאותה מידה יש בו גם את "מאסטר שף", הפילוסופית חנה ארנדט, הרבה מוזיקה ישראלית ודיזנגוף סנטר. כל הדברים שמהם מורכבים החיים. סקס, סמים ורוקנ'רול. עכשיו בואו נתחיל.

"אנשים שהם לא אני", שעולה הערב לאקרנים, הוא סרטה העלילתי הראשון של בן ארויה, במאית שמסתמנת כהבטחה גדולה. במרכזו עומדת צעירה בשם ג'וי שהגיעה לא מכבר לעיר הגדולה, שם היא הולכת לאיבוד בתוך המחול העצוב של הנשמות האבודות, אלו שמחפשות את עצמן ברחובות, בפאבים ובחדרי המיטות. בדרך ג'וי מתאהבת, נבגדת, נזנחת ומתאהבת שוב, ובעיקר מתפשטת בלי שום בעיה.

מעבר לכך שכתבה, ביימה והפיקה את הסרט במו ידיה, בן ארויה גם מככבת בו כשחקנית הראשית. זה אומר שכשאתם רואים את הגיבורה של הסרט בעירום, זאת בעצם בן ארויה על המסך. "בזמן הצילומים הייתי בחרדות איומות", היא מספרת. "בן הזוג שלי באותה תקופה התרגל שאני באה הביתה, בוכה כאילו מישהו מת, ולמחרת בבוקר קמה כמו חדשה. הייתי בסטרס מפגר. פחדתי בטירוף שאני עושה חרא של סרט, ואני עירומה שם, ולא היה אף אחד שירגיע אותי. לא היה לי את הבמאי שיגיד לשחקנית 'את תותחית'. לא היה מפיק שיהיה לי אבא. הייתי צריכה להיות הכל בשביל עצמי".

רק אחרי ההקרנה הראשונה, כשהחלו להישמע מחיאות הכפיים הסוערות, הלחץ התנקז בבת־אחת. "זה היה הערב הכי מדהים שהיה לי בחיים. זה נתן אישור להכל. ריחפתי".

מה עושים אחרי ערב כזה?

"לא ישנתי כמובן. אפילו סקס לא יכולתי לעשות כי הייתי בחלל".

בלי פרובוקציות

על הספה בדירת הסטודיו שלה, לוגמת תה קמומיל במכנסי טרנינג שחורים, בן ארויה מדברת על סקס כמו שרוב האנשים שותים קולה. גם את המסע המפרך שעברה בשלוש השנים האחרונות היא מגוללת באדישות, כאילו בכל יום סטודנטית לקולנוע בת 28 מפיקה ומביימת סרט בישראל.

הסגנון המרוחק, הציני־נונשלאנטי של בן ארויה, בא לידי ביטוי גם בשפה הקולנועית שלה. בלי יותר מדי דרמה, ב־80 דקות של סרט היא מצליחה ללכוד עולם שלם, של אנשים שמנסים למצוא את דרכם בחיים דרך האייפון. סצנות המין הנועזות בסרט, בכיכובם של בן ארויה ושני השחקנים הגברים שלצידה (יונתן בר־אור ומאיר טולדנו), לא מונעות ממנו להיות יצירה בעלת עומק ועדינות, מלאה בדמויות שאפשר להתאהב בהן ברגע. הסיבה לכך היא שגם כאשר הסרט מתפשט וקופץ למיטה, הוא נשאר אותנטי ואפילו קומי. "הסקס בסרט מנוטרל מהסקסיות שלו", מסבירה בן ארויה. "רוב האנשים, כשהם במיטה, הם לא בסרט פורנו. לרוב החוויות שם נורא מגושמות ומביכות. ככה לפחות אני נראית במיטה. הסקס בסרט נועד למשהו אחר. אני משתמשת בדבר הכי אינטימי שיש — שני אנשים עירומים במיטה — כדי להראות כמה הם רחוקים אחד מהשני".

כשאני שואל את בן ארויה אם היא מודעת לכך שעשתה סרט פרובוקטיבי, היא מתעצבנת. "לא שאני משווה את הסרט שלי ל'אמריקן פיי', אבל למה שם מותר לזיין עוגה ויש זרע בכל מקום, וכשאני עושה את זה - זה פרובוקטיבי? מה הקטע? סרט הוא פרובוקטיבי ברגע שיש בו גוון ארוטי או שהמיניות בו היא למען המיניות. פה הסרט מנטרל את המיניות והארוטיות שלו לגמרי. הוא מאוד לא סקסי, אי־אפשר לעשות עליו ביד. זה הרבה יותר מוזר ומצחיק מאשר פרובוקטיבי. אבל עזוב. אם זה עוזר למכור כרטיסים, על הכיפאק. אתם יודעים מה - זה הסרט הכי פרובוקטיבי בתולדות המדינה!".

סרט גמר באורך מלא

בכל לילה בן ארויה הולכת לישון מתחת לשלט שעליו נחרטו המילים Dream Big, תחלמי בגדול. כנראה שמשהו מהמנטרה הזו חדר לחלומות של בן ארויה, שצנחה לסצנת הקולנוע הישראלית משום מקום וכבשה אותה בסערה, ממש בלי להתכוון.

היא נולדה וגדלה באשקלון, בת זקונים הומנית למשפחה ריאלית. אמה מורה למתמטיקה, אביה מהנדס ושתי אחיותיה בעלות תואר שני במדעי המחשב. "כולם מאוד מוצלחים", היא מתנצלת. "אני שמחה שעכשיו הם יכולים להיות גאים גם בי".

היא למדה בבית הספר לאמנויות באשקלון, עשתה בגרות בתיאטרון ובפילוסופיה, אבל בשלב מוקדם יחסית זנחה את החלום הגדול להיות שחקנית. אחרי שירות כמש"קית מרגמות ("אל תתעסק איתי, אני עדיין יודעת לירות במרגמה 120") וטיול בדרום־אמריקה, לא הייתה לה ברירה אלא לחפש מקצוע לחיים. "נורא התלבטתי, ואז אמא שלי ביררה ואמרה לי שקולנוע זה מקצוע ממש טוב. יש שם הרבה תפקידים — מפיקה, נערת תסריט, תחקירנית — זה משהו מאוד בטוח".

דבר, כמובן, לא יכול להיות רחוק יותר מהמציאות. אבל בן ארויה, שמעולם לא חלמה להיות במאית ולא הספיקה לצפות ביותר מדי סרטים, נרשמה בכל זאת לחוג ללימודי הקולנוע באוניברסיטת תל אביב ועברה לעיר הגדולה. "ואז קלטתי שאני מוקפת בכל מיני אנשים שכולם באו מרמת־השרון והיו במגמת קולנוע בתיכון. הרגשתי אאוטסיידרית. כל הזמן שיקרתי שראיתי סרטים. 'בטח, אחלה סרט. פשוט אני לא זוכרת כי ראיתי אותו ממש מזמן'. המצאתי שאני שונאת במאים צרפתים, סתם כדי שתהיה לי דעה על משהו".

כדי לסגור את הפער הפכה בן ארויה לתלמידה הכי מעצבנת בכיתה. "הייתי מאלה שיושבים בשורה הראשונה וכל הזמן מתנדבים. ראיתי את כל הסרטים שיש בעולם. התאבדתי על כל התרגילים שנתנו לי".

זה עבד. סרטה הקצר הראשון, "סקס דול", עסק בהתבגרות מינית וזכה להשתתף בכמה פסטיבלים בינלאומיים. "ואז הגיע הזמן לעשות סרט גמר", היא משחזרת. "זה נורא הלחיץ אותי, כי תמיד אומרים שזה כרטיס הביקור שלך וזה חשוב. אז כתבתי סרט לפני סרט הגמר, משהו קטן ופשוט, שיהיה לי קל להפיק. אמרתי לעצמי 'בואי לא נגזים, נעשה משהו פיצי רק כדי להשתפשף'". ספוילר: התוצאה היא "אנשים שהם לא אני", סרט באורך מלא. "מרוב שכתבתי בלי מחסומים ובלי לכתוב משהו חשוב, זה יצא טוב".

את מרבית התקציב לסרט הוציאה בן ארויה מכיסה הפרטי, והשאר הושלם בידי אוניברסיטת תל־אביב וכמה מקרנות הקולנוע הישראליות. הצוות הקטן שגיבשה סביבה פעל מתוך חמ"ל בבית של אחותה, ועבד בהתנדבות מלאה.

גם את התפקיד הראשי בסרט קיבלה בן ארויה בלי להתכוון. אחרי עשרות אודישנים היא ליהקה לתפקיד שחקנית אחרת, והתחילה לעשות איתה חזרות. פה ושם, מצאה את עצמה בן ארויה יושבת מול המצלמה ומקריאה את הטקסט של הגיבורה. "כשהסתכלתי על עצמי זה הרגיש פתאום נכון. החלטתי ללהק את עצמי. זה היה שבועיים לפני הצילומים וזה היה מפחיד נורא. בדיעבד זה מרגיש לי פסיכי שעשיתי את זה, אבל לא יכולתי להתעלם ממה שהרגשתי".

שמת את עצמך בצד ואז גילית שחשפת את עצמך לחלוטין, מבפנים ומבחוץ. מלחיץ?

"אני חושבת עכשיו אך ורק בתור מפיקה. צריך לעשות פרומו טוב, צריך לקדם את הסרט, צריך שאנשים יבואו. איפשהו מאחורה יש את הדס. אנחנו לא כל כך מתקשרות בימים האחרונים, אולי היא תחזור מתישהו".

למרות הכותרת, הסרט מתאר במידה רבה את סיפורה האישי של בן ארויה, הילדה מהפריפריה שהגיעה לעיר הגדולה וגילתה שהיא אפורה וגסה. "העיר נורא מלמדת אותך שככל שאת מנותקת רגשית, ככה את חזקה יותר", היא אומרת. "גם אני התחלתי להרגיש הרבה יותר מוגנת כשהייתי במקום הזה. כשבחור לא רצה אותי אמרתי 'טוב, גם אני לא רוצה. הכל סבבה'".

במידה רבה, תל־אביב של בן ארויה הייתה ואיננה. צעירים רבים כבר לא יכולים להרשות לעצמם לשכור דירה במרכז העיר, שהולכת ומתרוקנת מהרוח היוצרת שתמיד אפיינה אותה. מה הפלא, אם כן, שהסרט הבא שלה מתרחש בברלין. "מה שיפה בברלין, מלבד הנופים של אירופה הקלאסית, זה הבנים", היא משתפת. "הם קודם כל נורא חתיכים. תסתכל על הטינדר בברלין לעומת הטינדר פה, זה ממש בופה של חתיכים. אבל חוץ מזה, הם פשוט נחמדים יותר מהגברים בישראל, מכבדים יותר, פחות פאסיב־אגרסיב".

את חזק בטינדר?

"בארץ כבר לא. זה רק מפחי נפש. אני מדפדפת כשמשעמם, רק להעביר את הזמן". •

הסרט "אנשים שהם לא אני" עולה היום בבתי הקולנוע בישראל