סיוט משפחתי
"החדר האחורי", מאת עדנה מזי"א ובבימויה, התיאטרון הקאמרי ותיאטרון בית ליסין.
המחזה החדש של עדנה מזי"א, "החדר האחורי", חוזר לטריטוריה המוכרת של המשפחה רוויית הסודות האפלים והטירוף המשפחתי הבין־דורי שבה עסקה מזי"א ברבים ממחזותיה הקודמים.
הדרמה מתמקדת בסיפורו של סטנדאפיסט צעיר שהפך את החומרים מהעבר המשפחתי שלו לחומר גלם מקצועי לבדיחות שמהם הוא חי. ההומור, מתברר, הוא סוג של מגננה מפני הכאבים הבלתי נסבלים של הילדות בתוך התא המשפחתי המשגע, ובמקרה של אלי, הגיבור הסטנדאפיסט של מזי"א, הכאבים הללו הם בהחלט קשים מנשוא, כפי שמתגלה בחצי השני של המחזה שבו מתבררת גם המשמעות המרומזת של השם הסוגסטיבי - החדר האחורי.
הדרמה בנויה כשרשרת של מעברים בין זמנים שונים, כשאלי מגולל בפנינו את הסיפור שלו כחלק ממה שנראה בתחילה כמופע סטנד־אפ אך מתברר כשחזור של תהליך פסיכולוגי. כבמאית הצליחה מזי"א לתזמר היטב את שינויי הזמנים הללו בסיוע של מחלקת האיפור והפאות של הקאמרי, אם כי מבחינת התפאורה הבמה נותרה קצת בלתי מאוזנת בין הצד האחד המעוצב כסלון עשיר ומהודר, לבין הצד השני הריק, שבו יתרחשו העימותים שמחוץ לבית.
מוני מושונוב הוא האב הפלמ"חניק, שאינו מצליח לכפות את רצונו על הבית ולהגן על בנו. מולו סנדרה שדה, כאשתו המניפולטיבית, ודודו ניב, כאחיה היהיר, מגלמים בצורה משכנעת ביותר את הזוג החולני המשתלט על השטח וגם על נפשו של הילד. הילה פלדמן, בתפקיד האחיינית הנסחבת לתוך התא המשפחתי הקטן והופכת לסוג של מתווכת שלא מרצונה, גם היא בונה דמות רגישה ויפה. בתפקיד הראשי, ידידיה ויטל, בתור הבן ההופך לקורבן מגיש ביצוע חי, אנושי, מאופק ואירוני, אבל גם סוער ומעורר חמלה. בזכותו מצליח הסיפור המשפחתי הזה של מזי"א להפוך לאחת ההצגות האנושיות ביותר, הנוגעות ביותר, שראיתי על הבמה שלנו בזמן האחרון.
ציון: 5 מתוך 5
לפנייה לכתב/ת 
