בימים ההם, בזמן הזה

בסוף השבוע שעבר, רגע לפני חנוכה, הופעתי בבית גבריאל ונשארתי לעשות את השבת ברמת הגולן. כשעברתי על הדואר בבית אמי, גיליתי שבקרוב יחגוג היישוב שבו גדלתי 50 שנה, ונזכרתי שבטקס ה־20 עוד עליתי על הבמה עם מקהלת ילדים וזייפתי בפראות איזה סולו שקיבלתי. לקראת אותו טקס פנו למוישיק כדי שיישא דברים. הוא היה איש טוב ומשעשע, ממקימי היישוב, ממנהיגי הקהילה, ולבקש ממנו לדבר היה טבעי. מוישיק לא השתוקק לעניין, אבל נאלץ להסכים. לא היה נעים לו לסרב. בשנת ה־30 פנו אליו שוב. גם הפעם ביקשו שידבר. "נו מה", הוא אמר לפונים, "עכשיו תפנו אליי כל עשר שנים?"

מי שאוהב לנתח הומור, ראו שיעמיק בסיפור הזה. יש בו ניצול הזדמנות קומית נדירה. הפאר של הבדיחה הזו קשור בכך שהיו צריכות לחלוף עשר שנים כדי שהיא תתקיים. בדיחות הן לפעמים בלתי נשכחות בשל הנסיבות שאיפשרו אותן.מסיבה זו, ביקשתי בכל ההפקות שהשתתפתי בהן עד היום בקשה שמעולם לא נענתה, שיביאו פיל. מה ששמעתם.