yed300250
הכי מטוקבקות
    ממון • 29.12.2016
    אנחנו רוצות שוויון, עד שזה מגיע לכיס שלנו
    גאיה קורן

    כשהתגרשתי לפני שבע שנים לא היו הורים גרושים בכיתה של הבת שלי. היום מי שלא גרוש, מפנטז על זה. מה שהיה כבר לא רלוונטי, נשים לא צריכות גבר שיפרנס אותן, חלקנו מרוויחות כמו גברים (אם לא יותר), ואין לנו שום סיבה בעולם לחיות על חשבונו של מישהו אחר – גם אם הוא ישן לצידנו במשך שנים ארוכות.

     

    כמעט בכל פעם שאני כותבת "אל תהיי במקום שלא טוב לך", יש גרוש פגוע שמטקבק "עוד אחת שקונה לעצמה נעליים על חשבון המזונות". פעם הייתי נעלבת – מה הוא חושב לעצמו, שהכסף של הילדים מספיק לנעליים? אולי בסוף עונה, וגם לא בטוח.

     

    כלומר, ברור שאני צוחקת – אבל זה צחוק עצוב כזה, שלא מסתיר את קמטי המרירות סביב השפתיים. דמי המזונות – יותר מרכוש ומשמורת – הם הבטן הרכה של מוסד הגירושים, הסדר כספי שלא מובן לאף אחד עד הסוף, שרב הנסתר בו על הגלוי.

     

    אני לא מכירה גבר אחד שחושב שהוא משלם מעט מדי מזונות, ואני לא מכירה אף אחת שחושבת שהיא מקבלת יותר מדי מזונות. אני כן מכירה אבות שמתעקשים על משמורת משותפת כדי להפחית משמעותית את התשלום, למרות שהיכולת האבהית היחידה שלהם היא להגיד לילד "תשאל את אמא".

     

    אותם אבות, שלא רוצים שהילדים יישנו אצלם, שלא מסדרים להם חדר בדירה החדשה, שמסתפקים בכמה שעות הורות בשבוע – גורמים נזק עצום לכל האבות האחרים, שמוכנים להילחם עד טיפת זיעתם האחרונה על כל דקה פנויה עם הילד.

     

    במקום לכלות את זעמם על האבות הגרושים שמוציאים להם שם רע, האבות המסורים מתארגנים בקבוצות מחאה נגד נשים שמסרבות למשמורת משותפת, בטענה שהסרבניות פשוט מנסות לעשוק אותם. וכך הגלגל מסתובב כמו לונה פארק של עכברים שרודפים אחרי עצמם.

     

    גם אני סירבתי למשמורת משותפת, אך דמי המזונות לא היו שיקול בשום שלב – האמנתי שאם אני ובעלי לא מצליחים להסתדר בנישואינו, בטוח לא נתחיל להסתדר דווקא בגירושינו. המחשבה שנצטרך להתייעץ לגבי כל דבר ולגור כל כך קרוב זה אל זו, הייתה מטרידה מאוד. אחרי מלחמת רוז ברוז, קרמר נגד קרמר, מר וגברת סמית, נקבע שאני המשמורנית הראשית ונפסקו מזונות בהתאם לחוק. כיוון שהגרוש שלי לא התגרש מילדיו, הוא בחר להתגורר בשכונה. הם ישנים אצלו פעמיים בשבוע ובכל סופ"ש שני (וכשמתחשק להם באופן כללי), ואנחנו משתדלים להתייעץ עד היום בנושאים חשובים שקשורים אליהם.

     

    איך שלא נסתכל על זה, גירושים הם מכה כלכלית. ידיד שלי כמעט הגיע לפת לחם כשביקש להתגרש מאשתו שדרשה מזונות גבוהים, למרות שהרוויחה כפול ממנו. "אני משלם שכר דירה, מזונות, נמצא עם הילדים בכל רגע פנוי וקונה להם כל מה שהם צריכים", אמר לי, ולגם מהיין בשלוקים קטנים, "מגבר בעל אמצעים נעשיתי מסכן שלא יכול לצאת עם אף אחת כי אין לי כסף אפילו להזמין אותה לדרינק".

     

    העובדה שמישהי מרוויחה יותר מבעלה והוא זה שצריך לשלם מזונות, ושניהם רואים את הילדים בצורה כמעט שוויונית – הזויה בעיניי. יותר הגיוני שכל אחד יוציא על הילדים כמה שצריך כשהם נמצאים ברשותו, ולא מעבר לכך. אם בני זוג מרוויחים משכורת דומה, רצוי לעשות חישוב בהתאם למספר השעות שהילד שוהה אצל כל אחד, ובטח לא לכפות מזונות סטנדרטיים כנהוג.

     

    על פי סטטיסטיקה לא מחייבת, את רוב מקרי הגירושים יוזמות נשים שנמאס להן, אבל הנה מגיע הפרדוקס – אנחנו רוצות שהוא ייצא מחיינו, אבל באותה נשימה לשמור על רמת החיים שהתרגלנו אליה: להמשיך לעשות שופינג, לטוס לחו"ל, לגור בדירה נאה, להתלבש יפה. אנחנו לא רוצות אותו, אבל רוצות את הכסף שלו. אנחנו רוצות שוויון, אבל עד שזה מגיע לכיס שלנו.

     

    היוזמה לחקיקה החדשה מבורכת ממש, כי מרוב דיבורים על "טובת הילד" שכחנו שהכסף הוא לטובת הילד – לא אבא ולא אמא ולא בני הזוג החדשים שלהם. ברור שזה מורכב, וברור שיש עוד משתנים שצריך לקחת בחשבון, כמו מה עושים עם חזקת הגיל הרך, שלפיה ילדים גרים עם אמא כברירת מחדל (שגם זה אידיוטי בעיניי), אבל סוף־סוף יש מחשבה חדשה ומרעננת.

     

    היום שבו ילדים יפסיקו להיות כלי ניגוח בין הורים גרושים יהיה היום המאושר ביותר בעולם כולו. היום שבו לא יהיה אף ילד שיגיד לאמא "אבא אמר שתקני לי כי הוא משלם לך מספיק מזונות" יהיה יום נפלא, היום שבו לא תהיה אף ילדה שתגיד לאבא "אמא אמרה שאתה קמצן" יהיה יום מושלם. כרגע זה נראה לי בעיקר כמו היום שבו המשיח יגיע – עוד מעט, תיכף, כשהוא ימצא חמור לבן – אבל האמונה שמשהו חייב להשתנות מחזקת אותי.

     

    "מי מוכן להתערב ששיעור הגירושים יקטן ביום שזה יפסיק להיות כדאי כלכלית?" שאל טוקבקיסט אנונימי. אני מוכנה. שיעור הגירושים לא יקטן, כי לא מתגרשים מתוך בצע כסף. מתגרשים כשיותר רע מטוב. מתגרשים כשמבינים שאנחנו פה על זמן שאול וחייבים למצות כל רגע בחיים שנקצבו לנו. מי שיישאר נשוי רק מתוך פחד כלכלי – ישלם את המחיר הכי גבוה.

     


    פרסום ראשון: 29.12.16 , 16:48
    yed660100