ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    Stern Matty
    המוסף לשבת • 29.12.2016
    עלייתה ונפילתה של הבושה
    נחום ברנע
    אחד הנושאים המרתקים ביותר בתהליכים שעוברים על החברה הישראלית הוא עלייתה ונפילתה של הבושה. ב־1999 חוקקה הכנסת חוק חברות חדש, שכפה על החברות שנסחרות בבורסה לפרסם את שכר המנכ"לים שלהן. המנכ"לים מחו, בכו, שידלו, אבל הלחץ הציבורי היה חזק מהם. החוק עבר, גם התקנות, וסכומי השכר פורסמו. ואז קרה ההפך ממה שכולם צפו: במקום להתבייש בשכר הגבוה שהם מקבלים, המנכ"לים למדו להתגאות בו. מנכ"לים התחרו זה בזה מי מקבל יותר. התוצאה הייתה עלייה מטורפת בשכרם, עלייה שהעלתה גל חדש של ביקורת ציבורית וחקיקה נוספת.

     

    שוב יתייצבו הפוליטיקאים: אזריה
    שוב יתייצבו הפוליטיקאים: אזריה

     

    ערב ההצבעות על תקציב המדינה לשנתיים הבאות ישב צוות באגף התקציבים באוצר ודן בשאלה איך מתמודדים עם הדרישות של חברי כנסת מהקואליציה להזרים כסף לגורמים מקורבים. חלק מחברי הכנסת האלה ממלאים תפקידי מפתח בקואליציה ובוועדת הכספים; אחרים משיגים את שלהם באיומים. כשהתביעות האישיות שלהם לא נענות, הם שוכחים להגיע להצבעות.

     

    הדיון התקיים על רקע פרשת ישראל ביתנו ועל רקע עתירה שח"כ סתיו שפיר (מחנ"צ) הגישה לבג"ץ, ושעדיין תלויה ועומדת, בסוגיית העברות תקציביות.

     

    ראש אגף התקציבים אמיר לוי והמשנה ליועץ המשפטי לממשלה אבי ליכט הגיעו להחלטה: מעתה ואילך יתפרסם לצד שם הגורם שייהנה מההעברה התקציבית, שמו של חבר הכנסת שפעל למענו. חברי הכנסת יתביישו להיחשף כמי שהזרימו כסף ציבורי למטרות לא ראויות, או חמור מזה, כנגועים בשחיתות. או שחברי הכנסת יקפידו לבקש כספים למטרות ראויות, ורק להן, או שיבקשו פחות.

     

    עשר שנים של שקט. צילום: יוניפי"ל
    עשר שנים של שקט. צילום: יוניפי"ל

     

    הם עשו טעות קשה, אותה טעות שנעשתה במאבק על פרסום שכר המנכ"לים. חברי הכנסת לא רק שלא נבהלו מפרסום שמותיהם כלוביסטים של עמותות מפוקפקות, הם התגאו בכך. נוצרה תחרות, מי יסחט את תקציב המדינה יותר למען מטרה מפוקפקת יותר. ח"כ אורן חזן נופף בעשרה מיליון שקל שהשיג, תוצאה יפה לפוליטיקאי שעד היום התפרסם בעיקר בהקשרים מביכים, אבל לא הרבה בהשוואה לעשרות המיליונים שגרפו יו"ר הקואליציה דוד ביטן ועמיתו מיקי זוהר, או בהשוואה למוכשר מכולם, יו"ר ועדת הכספים משה גפני, שגרף 80 מיליון שקל.

    למעשה, הסידור שנקרא "כספים קואליציוניים", סידור קלוקל מראשיתו, הופרט במהלך אישור התקציב הנוכחי. במקום מפלגות שמקבלות כספים ומקצות אותם לגורמים שקרובים לליבן, כל חבר קואליציה יקצה את הכספים אישית, על שמו. מפלגות הנהיגו את הסידור הזה בתקווה לקבל יותר קולות בבחירות; חברי כנסת ספורים עושים את זה בתקווה לקבל יותר קולות במרכז הליכוד או במוסדות הבית היהודי. אין להם בושה.

     

    אמרתי השבוע לאחד מראשי האוצר, שהאתגר הגדול של המערכת הממשלתית היום הוא ניהול מדינה בתנאים של חוסר בושה. חוסר הבושה מתחיל מלמעלה, מהמלון שראש הממשלה המסכן נאלץ להתגורר בו לאחר שהובס בבחירות, מהעיסוק האובססיבי שלו בעצמו, בהכנסות החריגות של המקורבים שלו, בכל פרשיותיו. וזה יורד למטה, עד לאורן חזן ודומיו. ניהול מדינה בתנאים של חוסר בושה הוא נושא טוב לשולחן עגול במכון לדמוקרטיה, או לאחת הוועידות שהעיתונים הכלכליים מכנסים בבתי מלון. אפשר להביא מומחים בינלאומיים לתחום הזה, שישוו בין מה שקורה באמריקה של טראמפ, ברוסיה של פוטין ומה שקורה היום בישראל.

     

    טעות בניווט: לוי
    טעות בניווט: לוי

     

    אין פירוט, אין מעקב

     

    האוצר מבחין בין "כספים פוליטיים" – כספים שהוקצו בעקבות הסכמים פוליטיים שהשיגו חברי כנסת, ל"כספים קואליציוניים" – כספים שהוקצו למפלגות. הכל נעשה בהתאם להנחיות היועץ המשפטי לממשלה. שני מסמכים שהעבירה לי סתיו שפיר מדגימים איך זה עובד בקופה. המדהים במסמכים האלה הוא שהם נוגעים לתקציב 2016. המסמכים הועברו לאישור השבוע, רגע לפני שמסתיימת שנת התקציב.

     

    מסמך אחד מודיע על שינוי בתקציב המשרד לנגב ולגליל. "בהתאם לנוהל המפורט, סוכם מול ח"כ דוד ביטן על העברת שמונה מיליון שקל עבור הקמת מוסדות ציבור, ומול ח"כ מיקי זוהר על העברת 8.9 מיליון שקל לאותו נושא". לא כתוב אילו מוסדות ומדוע. "אין פירוט", אומרת שפיר. "אין מעקב. אין דרך לדעת לפני ההצבעה לאן הלך הכסף".

     

    המסמך השני מטריד במיוחד. הוא מדבר על העברה של 16.3 מיליון שקל מהתקציב של משרד הפנים לרשויות מקומיות ל"התיישבות צעירה ביהודה ושומרון" על פי הסכם פוליטי. כפי שיודע כל מי שבקי בנושא, במערכת הפוליטית ובמנגנון הממשלתי, "התיישבות צעירה ביהודה ושומרון" הוא שם קוד. מדובר במאחזים בלתי מורשים. הממשלה שהתחייבה לפנות אותם משקיעה בהם. 16 המיליון ניתנים למאחזים נוסף ל־15 מיליון שאושרו באוגוסט, וסכומים רבים נוספים. גם במקרה הזה חברי הכנסת המאשרים לא יודעים אילו מאחזים נהנו מהכסף ומדוע. בשולי המכתב נאמר שח"כ מיקי זוהר קיבל עוד סכום של 1.3 מיליון שקל עבור "מענקים מיוחדים לרשויות". מה זיכה את זוהר במתנה הזאת, לא נאמר. חברי הוועדה אישרו את ההקצבה, רטרואקטיבית.

     

    רשימת ההעברות הפוליטיות שיתווספו בשתי שנות התקציב הבאות מרתקת עוד יותר. כל שנה יועברו מיליארד שקלים למקורביהם של חברי כנסת. בראש הרשימה, 34 מיליון שקל שיילקחו כל שנה מתקציב משרד החקלאות ל"פעולות גרעיני משימה עירוניים". מדובר בתוספת למימון הגרעינים של השר אורי אריאל, שעיסוקם בין השאר בהשבת צעירים דתיים לדת, בהתנחלות בשכונות חילוניות או ערביות ובחיזוק כוחו של אריאל במפלגתו. היד שכתבה לא התביישה לשייך את כל זה למשרד החקלאות, בתקופה שבה החקלאות הישראלית גוועת.

     

    כמו קזינו: שפיר
    כמו קזינו: שפיר

     

    הסכום הגדול השני – 49 מיליון בשנה הקרובה ו־36 מיליון אחריה – יועבר מתקציב החקלאות ל"התיישבות כפרית", שם קוד להתנחלויות חוקיות. שאר הרשימה מתחלק בין דורשי טובתה של מפלגת הבית היהודי לדורשי טובתה של ש"ס. רק היושב במרומים יודע מדוע צריכה מדינת ישראל לממן "פוריות על פי ההלכה", "מיזמים לטיפול בנוער דתי מנותק על רקע אידיאולוגי" או "תוכניות לנוער בסיכון ציוני־דתי". מאות מיליונים, בכל מיני כותרות יצירתיות, מושקעים ב"זהות יהודית" – שם קוד למוסדות דת שמקורבים לבית היהודי ולש"ס. כמו שדי היה לראות בעיניים את פרויקט הולילנד כדי להבין שמישהו לקח שלמונים, די לראות את הרשימה הזאת כדי להבין שמישהו גוזר קופונים.

     

    "אם המגמה המסוכנת הזאת לא תיעצר", אומרת שפיר, "השחיתות שראינו בפרשת ישראל ביתנו תיראה כמו משחק ילדים. הכסף שאזרחי ישראל עבדו קשה בשבילו מתגלגל לקומבינות של הבית היהודי והליכוד והמקורבים שלהם, במקום שיושקע ברווחה ובבריאות.

     

    "הממשלה קנתה את הח"כים בכסף כדי להשתיק אותם ולמנוע בקרה. אני רואה במו עיניי איך ועדת הכספים הופכת ממפקחת על התקציב לאחת שמחלקת כספים לפוליטיקאים כמו בקזינו. אין פלא שאורן חזן ומיקי זוהר נהנים שם".

    שפיר מודאגת מהבריחה של התקציב ממנגנוני הפיקוח. לי נדמה שהבעיה חמורה עוד יותר. לפיקוח אין שום משמעות כאשר הממשלה, והרוב בכנסת, לא משלמים ציבורית על מעשיהם. "ערומים ולא יתבוששו", נאמר על אדם וחווה, וזה גם מה שאפשר לומר על השרים והח"כים בירושלים.

     

     

     

    נפרדים אבל לא שווים

     

    לרגעים זה נראה כמו אחד העימותים בין הילארי קלינטון לדונלד טראמפ. ג'ון קרי, בן דמותה של קלינטון, נושא הרצאה מנומקת, מגובה בעובדות, על מורכבות המצב, ובנימין נתניהו, בן דמותו של טראמפ, משיב בהתקפה אישית מוחצת, עתירת עלבונות. מבין השניים, המעניין יותר, והחשוב יותר לעתידנו, הוא נתניהו. הדברים שאמר בעברית היו רק הקדמה קצרה לנאום שנשא באנגלית. הוא דיבר אל אדם אחד, אל דונלד טראמפ.

     

    בתולדות הסכסוך, חילופי הדברים ביניהם לא היו אלא הערת שוליים. קרי אמר את שלו והלך לארוז; הבית הלבן שרוי באווירת סיום קורס: הנשיא בהוואי, חלק גדול מהצוות יצא לחופשת חג המולד, והאחרים עסוקים בחיפוש עבודה. אם יקרה משהו בעקבות שני הנאומים, הוא יקרה באחד הגופים הבינלאומיים, ביוזמתה של ממשלה אחרת. הסיכוי לכך לא גדול.

     

    לא נותר לישראלים אלא לתהות: מדוע קרי טורח כל כך בענייננו, האם אין לו נושאים יותר משמחים להתעסק בהם ערב השנה החדשה; ומדוע חשוב כל כך לנתניהו לנשוך את היד שהאכילה אותו בנאמנות, בנדיבות, בשמונה השנים האחרונות. מה זה נותן לו; מה זה נותן למדינה שבראשה הוא עומד.

     

    רוב הישראלים והפלסטינים חדלו להאמין שפתרון שתי המדינות יתגשם אי פעם. קרי עדיין מאמין. השלום כאן היה אמור להיות הפנינה בכתר כהונתו, פרס נובל שלו. המאמץ שהשקיע במשא ומתן היה עצום; הכישלון צורב. כמו רבים לפניו, הוא חי בתחושה שההסכם הוא במרחק נגיעה: כל מה שהצדדים זקוקים לו הוא מתווה מתאים, עקרונות, פרמטרים, והשלום יבוא.

     

    בספר שקרי יכתוב על תקופת כהונתו הוא יאמר, קרוב לוודאי, מה שלא אמר בנאומו שלשום. לא רק נתניהו ואבו־מאזן איכזבו אותו; גם, ואולי בעיקר, אובמה. ג'יימס בייקר, שהיה מזכיר המדינה תחת הנשיא בוש הראשון, הוכיח שכוחו של מזכיר המדינה נגזר מהגיבוי שנותן לו הנשיא. אם אין גיבוי, אין כוח ואין תוצאות. כאשר קרי ניסה לגבש הסדר ישראלי־פלסטיני, אובמה היה בקדנציה השנייה שלו. הלקח שהפיק מהכישלון שנחל בקדנציה הראשונה הוא שמוטב לו לשמור מרחק. קרי הגיע אלינו בידיים ריקות. הוא נכשל בגלל כמה סיבות. אולי החשובה שבהן היא שלא הצליח להוכיח להנהגות בשני הצדדים שהתמורה הפוליטית שיקבלו גדולה מהמחיר הפוליטי שייאלצו לשלם אם יחתמו על הסכם.

     

    קרי הציץ ונפגע. את נאום הקינה שלו על פתרון שתי המדינות הוא נשא בכמה הזדמנויות, שתיים מהן בפורום סבן בוושינגטון. הנאום היה זהה: אותו תיאור עגום, אותם פצעי אוהב, אותו טון מטיף מוסר, כהורה שמדבר אל ילד, אותן אזהרות מהידרדרותה של ישראל למציאות שבה תחדל להיות מה שיועדה להיות – או שלא תהיה יהודית, או שלא תהיה דמוקרטית. היה משהו מקומם בחוסר האונים שלו. זה לא אומר שהוא לא דייק.

     

    "קרי", אמר לי פעם אחד מעוזריו, "נוטה לראות בעיות מנקודת המבט של הצד השני. הוא מנסה להיכנס לנעליו של הזולת".

    אצלנו במזרח התיכון, אמרתי לו, אנשים לא מעריכים התחשבות כזאת. הם מצפים שמזכיר מדינה אמריקאי ייצג קודם כל את האינטרסים של אמריקה. "יכול להיות", אמר האיש, "אבל אין מה לעשות: כזה הוא קרי".

     

    בנאום שלשום קרי ייחד דברים גם לחשיבות הפתרון לאינטרסים ולערכים האמריקאיים. אלא שבינתיים תמונת האינטרסים האמריקאיים, וכנראה גם תמונת הערכים, השתנתה כליל עם ניצחונו של טראמפ. איש איננו יודע מה תהיה מדיניות טראמפ במזרח התיכון, איך יגדיר את האינטרסים של אמריקה, על אילו ערכים ייאבק.

     

    טראמפ בינתיים הוא בעיקר סגנון, ואל הסגנון הזה דיבר נתניהו. ההשתלחות האישית שלו באובמה ובקרי נועדה להחניף לציוצים של טראמפ: כך ייעשה לאנשים שהמלך החדש לא רוצה ביקרם.

     

    בין שני הנאומים לא הייתה נקודת מפגש: קרי דיבר על התנחלויות בלב האוכלוסייה הפלסטינית; נתניהו דיבר על הכותל המערבי; קרי דיבר על ההידרדרות של ישראל למדינה דו־לאומית ועל משטר של "נפרדים אבל לא שווים", רמז עבה למשטר האפרטהייד; נתניהו דיבר (פעמיים) על כך שהוא, אישית, קורבן הטרור.

     

    על פתרון שתי המדינות נתניהו לא דיבר מילה. זאת הייתה הדרך שלו להבהיר שאין על מה לדבר: לא עקרונות, לא פרמטרים, לא הסכם. נתניהו הישן הקפיד על פסאדה של שתי מדינות. נאום בר־אילן ביטא את עומק החרדה שלו מפני אובמה. התגובה שלו לנאום קרי הייתה הצהרת השחרור הסופית שלו מהחרדה ההיא. אובמה הולך, ונאום בר־אילן הולך איתו.

     

    ואכן, פתרון שתי המדינות מת, או לפחות נכנס להקפאה עמוקה, שרק נסיבות חריגות, טראומטיות, או אסון נורא יחזירו אותו לחיים. לנתניהו מגיע קרדיט על תהליך החיסול, ולא פחות מזה מגיע קרדיט לפלסטינים. לא רק ההסכם מת – האמונה שאי פעם יושג הסכם מתה.

     

    ההתנחלויות הן סיפור אחר. כל הממשלים, מ־1967 ואילך, גרסו שהן בלתי חוקיות. הנשיא בוש השני נחשב לאחד מגדולי הידידים שהיו לישראל בבית הלבן. בוש היה קרוב במיוחד לאהוד אולמרט כאשר כיהן כראש ממשלה. "רק אל תבקש ממני שאעזור לכם לממן פינוי של מתנחלים מהגדה", אמר לאולמרט באחת משיחותיהם. "ההתנחלויות בלתי חוקיות. ארצות־הברית לא תפצה אתכם על הקמתן".

     

    ששת העקרונות שפירט קרי הם, פחות או יותר, מה שיעמוד בבסיס כל הסכם, אם יושג הסכם אי פעם. אין בהם חידוש גדול. למרבה האירוניה, הם קשים יותר לפלסטינים מאשר לישראלים. בעבר נהגו הפלסטינים לדחות נאומים כאלה על הסף. עכשיו הפלסטינים מנמיכים טון, וישראל מצייצת ראשונה. דונלד מלך ישראל.

     

    הרשתות יגעשו

     

    ביום רביעי תקרא אל"מ מאיה הלר, נשיאת בית הדין הצבאי ביפו, את פסק דינו של החייל מחברון, אלאור אזריה. פסק דין ולא גזר דין. אם אזריה יורשע בדינו, תיפתח מהומת אלוהים סביב העונש. שוב יתייצבו הפוליטיקאים ויגבו איש־איש את ליטרת הבשר שלו. הרשתות החברתיות יגעשו. העם יתגייס להצלת הילד.

     

    ערב המהומה המיותרת הזאת חשוב לציין כמה נקודות שנעלמו בלהט הקרב. אחת, צבא לא צריך לעבוד על פי רייטינג. במהלך המשפט הועמדו בספק שלטון החוק בצבא וריבונותה של הסמכות הפיקודית. את שני אלה חייבים לשמר.

    שתיים, הטענה שחיילים לא יסכלו פיגועים בגלל הפחד שיעמידו אותם לדין הייתה אמורה להכריע במאבק הציבורי סביב המשפט. חיילים כאלה לא נמצאו – אפילו לא אחד. או שזיכרונם של החיילים קצר להפליא, או שהם יודעים להבחין בין מחבל בעיצומו של פיגוע למחבל ששוכב מנוטרל על הקרקע עשר דקות.

     

    שלוש, הסניגורים של אזריה בחרו בקו הגנה שלא בטוח שהועיל לנאשם. שלוש פעמים ישבתי בבית הדין. היה ברור לי מי הנאשם, מי הסניגורים, מי התובע ומי השופטים. אני לא בטוח שהבנתי מי הלקוח.

     

    סיפור הצלחה

     

    כשהקימו את יוניפי"ל, ב־1978, שאלתי את עזר ויצמן, שר הביטחון, מדוע הסכים להצבת כוח זר בגבול המדינה. המדיניות המסורתית של מערכת הביטחון גרסה שמוטב לנו להתעמת עם שכנינו ישירות, בלי זרים. "לא אכפת לי שיהיו כאן צבאות זרים, בתנאי אחד", הסביר ויצמן. "שיבואו ממדינות עוינות". למה עוינות, תהיתי. "כי אם יבואו ממדינות ידידותיות, אנחנו נהפוך אותן לעוינות", אמר. ויצמן הצביע על תחום אחד שהצטיינו בו, אז והיום – ניהול מריבות דמים עם הטובים שבידידינו. כל כך אהבתי את האמירה שלו, שאני חוזר עליה היום בשנית.

     

    אבל במקרה של יוניפי"ל הוא טעה. יוניפי"ל, "הכוח הזמני של האו"ם בלבנון", איננו זמני ואיננו עוין. בקיץ מלאו עשר שנים למלחמת לבנון השנייה. אלה היו עשר שנים של שקט. השקט, יאמרו הפרשנים, הושג בגלל ההרס שצה"ל הותיר אחריו, בגלל הלחימה הקשה, בגלל הסכם הפסקת האש, בגלל הלחץ של דעת הקהל בלבנון, בגלל ההתמקדות של חיזבאללה במלחמה בסוריה. כל זה נכון, אבל לא מפחית במאומה מהתרומה של חיילי יוניפי"ל. יוניפי"ל הוא קרן אור בחזית שרובה חושך.

    השבוע פגשתי את מייג'ור־ג'נרל מייקל בירי, 60, מפקד יוניפי"ל. בירי משרת בצבא אירלנד, שמרבה להקצות קצינים וחיילים לכוחות משלוח בינלאומיים. הוא מונה למפקד יוניפי"ל רק לפני שישה חודשים, אבל בדרום לבנון הוא בן בית: זה הסבב השלישי שלו שם (הראשון היה כמפקד פלוגה, ב־1982). הוא שירת כקצין בכוחות בינלאומיים גם בכוויית, בעיראק, בבוסניה, באפגניסטן ובאוגנדה, שם אימן כוחות סומליים. בצה"ל מרבים לשבח את המקצוענות שלו.

    הוא גנרל כמו שגנרל צריך להיראות: גדול ורחב ומקרין סמכות גם בבגדים אזרחיים. הוא ממוקד משימה, מכיר כל כפר בין הקו הכחול לנהר הליטני, אבל נמנע מלהפגין נוכחות צפונה משם. "בביירות ביקרתי לראשונה לפני שלוש שנים", הוא אומר. "בבקעת הלבנון לא ביקרתי עד היום". הוא מתגורר בבסיס המרכזי של יוניפי"ל, בנקורה, מצפון לראש הנקרה. המשפחה נותרה באירלנד.

     

    "התפקיד שלי הוא להרחיק את הסיכוי שמלחמה תפרוץ מחדש בגבול ישראל־לבנון", הוא אומר. "אני לא שומע כרגע לא בלבנון ולא בישראל קולות שקוראים לחידוש האש. המצב הכלכלי בדרום לבנון השתפר. אנשים מבחוץ מוכנים להשקיע כסף בחקלאות, בתיירות, בבנייה. הלבנונים רואים מה קורה בסוריה. הם אסירי תודה על שהכאוס, החורבן, ההרג שם לא זולג אליהם. רוב האוכלוסייה לא רוצה במלחמה".

    חיזבאללה, אמרתי, לא ויתר על האופציה.

    "אני לא מקיים שום קשר עם חיזבאללה", אמר בירי. "השליחה של האו"ם בביירות מקיימת מגעים שוטפים עם ממשלת לבנון, שחיזבאללה הוא חלק ממנה. אנחנו פועלים מול צבא לבנון.

    "המצב האסטרטגי בדרום השתנה מאוד מאז מלחמת לבנון השנייה. צבא לבנון התפרס עד לקו הגבול, הקו הכחול, לאחר שנים שבהן נעדר משם. נכון שבגלל המלחמה בסוריה הועברו יחידות של צבא לבנון צפונה, אבל הנוכחות שלו בשטח נמשכת, בתיאום מלא איתנו. ישראל מעוניינת בנוכחות הזאת.

    "המטרה שלנו היא לבנות אמון בין הצדדים. יש לנו יחידת קישור לצה"ל ויחידת קישור לצבא לבנון. כל תקרית מטופלת בזמן אמת. אחת לכמה שבועות מתקיימים מפגשים בין קצינים משני הצבאות במעבר הגבול בראש הנקרה. כל צד מעלה לדיון את התלונות שלו, החל בתלונות על פגיעה של מטוסי חיל האוויר בריבונות האווירית של לבנון וכלה ברועה שחצה את הקו הכחול. המפגשים טובים מאוד. הקשר עובד".

    גנרל בירי מנהל את המפגשים בעצמו, ביד רמה.

     

    תוכניות המלחמה של חיזבאללה, אמרתי, כוללות כיבוש של יישוב ישראלי, או חלק מיישוב ישראלי, על הגבול. צה"ל פתח בתגובה בפרויקט בנייה גדול של מערך ההגנה סביב היישובים. האם אתם מעורבים במהלך הזה?

    "מה שחשוב לנו הוא שהבנייה נעשית תחת פיקוח שלנו", אמר. "אנחנו עוקבים אחר הבנייה גם מהצד הלבנוני וגם מהצד הישראלי. צריך לזכור שבנקודות מסוימות יש פחות מ־20 מטרים בין עמדת צה"ל לעמדת צבא לבנון. אף אחד לא רוצה לחזור אל התקריות האלימות שהיו לאורך הגבול ב־2010".

     

    האם מלחמת האזרחים בסוריה זולגת ללבנון, שאלתי. האם חיזבאללה מעביר נשק מסוריה ליחידות שלו בדרום לבנון.

     

    "המלחמה בסוריה מערערת את היציבות בלבנון", אמר. "אנחנו דואגים שיוניפי"ל לא יהיה מעורב בסיפור הקשה הזה. אשר לזליגת נשק, למיטב ידיעתי לא הייתה ב־2016 שום תנועה של נשק ותחמושת לתוך אזור הפעולה שלנו".

    אתם נמנעים מלהיכנס לכפרים, אמרתי.

     

    "אנחנו מסיירים ברוב השטח – לא בכולו", השיב. "אנחנו מפטרלים גם בתוך הכפרים, אבל יכולת הפעולה שלנו שם מוגבלת. אם נודע לנו על תקרית, אנחנו חוקרים".

    סיפרתי לו שלפני שלושה חודשים צפיתי מגדר הגבול במטולה באנשי חיזבאללה שמסיירים לאורך הקו הכחול, בצד השני של נחל עיון. ימים אחדים קודם לכן עלה איש חיזבאללה על מוקש ישראלי שהונח שם, ואיבד רגל. עד היום לא הועברו לישראל תוצאות החקירה.

     

    הגנרל חייך. "אני לא יודע מי הניח את המוקש, אני לא יודע מי איבד רגל – אולי אזרח מקומי. התפקיד שלנו הוא למנוע הידרדרות, וזה מה שעשינו. את החקירה מנהלות הרשויות הלבנוניות. לנו אין מה לחקור".

    אפשר להסיק מהדברים שלך שמלחמת לבנון השנייה, ב־2006, הייתה סיפור הצלחה, אמרתי.

     

    "כנראה", אמר. "החלטה 1701 של מועצת הביטחון, שסיימה את המלחמה, עבדה לא רע. עכשיו מוטל עלינו להתמקד בעשר השנים הבאות, להבטיח שגם בהן יישמר השקט. השאיפה שלי היא להגן על חייו של כל אזרח בצפון ישראל ובדרום לבנון. השאיפה שלי היא שאף חייל ישראלי לא ייהרג שוב בגבול לבנון, שאף חייל לבנוני לא ייהרג".

     

    יותר מ־13 אלף חיילים משרתים ביוניפי"ל. הם באים מ־40 מדינות שונות. אינדונזיה היא הספק הגדול ביותר של כוח אדם – 1,296 חיילים. איטליה שנייה, ואחריה נפאל ומלזיה. בחודש הבא יתחיל צוות מטעם מרכז האו"ם בניו־יורק בבדיקה מקיפה של יוניפי"ל, התפקיד שלו, הגודל, הביצועים. עם ממשל חדש בוושינגטון, שבז לאו"ם ומבקש להקטין את ההשתתפות של ארצות־הברית בתקציבו, מי יודע.

     

    בין אלחוט לאלחוט

     

    ח"כ בסאל רטאס (בל"ד) ביצע עבירה פלילית כאשר ניסה להבריח טלפונים וכרטיסי סים לכלא קציעות. כתב האישום נגדו יהיה חמור, אבל בכל הרעש סביב מעשהו לא ניתנה די תשומת לב לשאלה אחת: מדוע לא חוסמים את התקשורת הסלולרית בבתי הכלא בארץ. כפי שיודע כל חובב גאדג'טים, זה בהחלט אפשרי.

     

    ההסבר שקיבלתי כזה: מיסוך של בתי הכלא היה משבש את התקשורת הסלולרית בכבישים ובשכונות הסמוכים לבתי הכלא. הציבור לא היה מקבל בקלות את הגזירה. גם הסוהרים לא היו מקבלים אותה בקלות.

    אבל מה? ישראל, אומת ההייטק, מעצמת הסייבר, מצאה פתרונות גם לסוגיה הקשה הזאת. אפשר להפריד בין דיגיטלי לדיגיטלי, בין אלחוט לאלחוט. בשב"ס חשבו על פתרון. הבעיה היא שהפתרון עולה כסף – לדברי מקור מהימן, בסביבות 30 מיליון שקל.

    שב"ס ביקש תקציב למטרה הזאת. התשובה הייתה שלילית.