רביעי 21 באוגוסט 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    דניאל בלנקו. שני הוריו התאבדו | צילום: שאול גולן
    זמנים בריאים • 31.12.2016
    "איך עוזבים ילד?"
    להתמודד עם התאבדות של הורה זה קשה, להתמודד עם התאבדותם של שני ההורים זה נורא ואיום • לפניכם סיפור ההישרדות מעורר ההשראה של דניאל בלנקו • עמותת "בשביל החיים" מתכנסת לדון בשאלה: כיצד מספרים לילדים על התאבדות
    מירי בן־דוד ליוי

    התאומים בני ה־14 של דניאל בלנקו (49), איש מחשבים ממזכרת־בתיה, היו קטנטנים כשאביהם הסביר להם מדוע אין לו הורים. "כשהם שאלו לראשונה איפה סבא וסבתא שלהם מצד אבא, אמרתי להם בפשטות שכשהייתי קטן, אמא ואבא שלי התאבדו. דיברתי איתם בגובה העיניים, כי חשוב לדבר עם ילדים על כל דבר בחיים, עדיף שישמעו ויידעו את הדברים. יש הורים שמסתירים דברים או משקרים והנזק שנוצר מכך גדול עשרת מונים מנזק שיכול לחולל בנפש של ילד ששומע את הדברים".

     

    בלנקו נולד במונטווידיאו, אורוגוואי, עיר הולדתם של הוריו ביאטריס וגסטון, כשלוש שנים וחצי אחרי אחותו הבכורה אנה. כשהיה בן שנתיים וחצי התאבדה אמו, עובדת סוציאלית, בשאיפת גז לצד הכיריים במטבח, והיא בת 33 בלבד. "אבא שלי ואחותי, שהייתה אז בת שש, מצאו אותה מתה", הוא אומר. "מעולם אף אחד לא סיפר לי למה היא התאבדה, אבל אני מעלה השערות. יכול להיות שזה היה כתוצאה מדיכאון לאחר לידה שלא טופל, יכול להיות שזה בגלל שהיא הייתה מאוד בודדה - אחיה היחיד והוריה עלו לארץ. קראתי מכתבים שנכתבו בינה לבין בני משפחתה וראיתי את הבדידות והמצוקה שלה. סבתי נפטרה מסרטן כשאמי הייתה בהיריון הראשון שלה וזה השפיע עליה מאוד".

     

    האב, מרצה לקולנוע, התקשה להתמודד עם האובדן. "כמובן שעבורו זה היה שבר גדול. הוא נשאר עם שני ילדים קטנים ובלי משפחה, כי היה בן יחיד. כשבגרתי, פגשתי חברים של ההורים מהעבר והבנתי מהם שהיה שם הלם כשזה קרה".

     

    הרעה בתנאים

     

    האב ויתר על גידול בנו. "בחלק מהזמן הייתי בפנימייה ובשאר הזמן - אצל האחות של סבתא שלי, שפינקה אותי וגידלה אותי, וזו הייתה פריבילגיה לגור אצלה ללא אחותי, שגרה עם אבא. שנינו היינו מאוד עצמאיים ולא תלותיים".

     

    כעבור חמש שנים התאבד האב בתלייה, בגיל 49. "כשאני חושב על זה, ההתאבדות שלו הייתה יותר הגיונית", אומר בלנקו. "היה לו מאוד רע ולחוץ. רק שאי־אפשר להבין איך עוזבים ילדים והולכים. כנראה שהוא לא חשב הרבה. לי לא היו יחסים טובים איתו, אחרי הכל הוא עזב אותי ושלח אותי מחוץ לבית. מה שהטריד אותי יותר זו העובדה שאחותי נאלצה להצטרף לבית של אחותה של סבתי, מה שהיה מבחינתי הרעה בתנאים. אני נושא כל חיי עלבון. כשהורה עוזב את הילד שלו זה הדבר הכי מעליב בעולם. זה משהו שהולך איתי ותמיד ילך איתי. הרגשתי עזוב לגמרי, לחשוב שההורה שלך בוחר לא לחיות איתך. היתמות היא דבר שאני מתמודד איתו כל יום".

     

    אחרי מות האב חייו שוב התהפכו. "הדבר שאני זוכר הכי טוב זה את ההתארגנות המהירה של אחותה של סבתא שלי לקראת העלייה לארץ. היו לה יחסים מרירים עם אבי, וכשהוא התאבד היא ניצלה את ההזדמנות ולקחה אותנו לקיבוץ רמות מנשה, הפקידה אותנו בידי אח של אמא שלי, שכבר היה אב לשלושה, והעבירה אליו את האחריות".

     

    לינה משותפת

     

    ברמות מנשה הוא מצא את מקומו בטבעיות. "הקיבוץ הכיל אותי נפלא ועזר לי מאוד. הייתה שם לינה משותפת, הילדים ישנו בבתי ילדים ולכן הייתי שווה בין שווים. לא היה לי פשוט עם הדודים שלי. הערכתי אותם מאוד ואת האימוץ, אבל זה עניין מורכב וזה לא כמו הורים. לי לא היה אף פעם הורה אמיתי מאז שהייתי ילד קטן. וזה אומר שלא קראתי לאף אחת 'אמא'. למשל, כל אבא רגיל אומר לבן שלו, 'אמא התקשרה'. אני אומר לילדים שלי, 'אמא שלך התקשרה'. אף פעם לא יהיה לי הדבר הזה של להרגיש שאני דומה לאבא שלי או לאמא שלי. כל הצעירים שפתאום הופכים לבוגרים או להורים, אומרים, 'יואו, אני מדבר מגרונו של אבא שלי' או 'אני אומרת משפטים שאמא שלי אמרה'. אין. זה פשוט לא היה לי אף פעם".

     

    היית בטיפול?

     

    "אני חושב שטופלתי טוב. בגיל 15 הייתה לי תקופה יפה בחיים ואמרתי לעצמי, 'אתה תוצר של החוויות שלך' ומאז אני חי עם זה בשלום. כנער נסעתי פעם בשבוע לתל־אביב, לטיפול פסיכולוגי שהקיבוץ מימן. אני לא חושב שהטיפול הוא שהביא אותי לביטחון העצמי והרוגע הנפשי, זה יותר הסביבה התומכת בקיבוץ. מאז חיי די נורמליים. עשיתי שירות מלא בשריון כמפקד טנק ואחרי זה עשיתי טיול של אחרי הצבא. כך הכרתי את אשתי רוני, מישהו שידך לי אותה לטיול כי לא היה לי עם מי לנסוע. כבר בטיול התקרבנו ואחרי כמה שנים התחתנו".

     

    באיזה שלב היא שמעה את הסיפור שלך?

     

    "זה היה הזוי. בתחילתו של הטיול לדרום אמריקה הלכתי לדירת הוריי כדי לראות מה קורה שם ולמכור אותה. כל השנים היא הוזנחה ואפילו לא הושכרה לאיש. את רוני פגשתי לראשונה בדיוק שם. בבית שבו התאבדו שני ההורים שלי. הדירה שכילד נראתה לי ענקית, הייתה בעצם ממש מיניאטורית. סיפרתי לרוני על הכל והיא הייתה בהלם. אין ספק שהיא קיבלה את הסיפור במינון הכי גבוה שיש".

     

    יש רגעים שבהם הזיכרונות והשאלות מציפים אותו. "כשהפכתי להיות בעצמי אבא זה חידד לי את האבסורד הזה - איך עוזבים ילד? ויש את נקודות הציון שמחזירות אותי למחשבות הקשות. למשל, כשהייתי בן 33, הגיל שבו אמא שלי התאבדה, כשהילדים היו בני שנתיים וחצי, הגיל שבו איבדתי אותה, ושוב עכשיו, כשאני בגיל שבו אבא שלי בחר במוות. זה לא משהו שעוזב אותך. אף פעם לא הייתה לי בושה במה שהם עשו או אשמה, אחרי הכל זה לא בגללי, אבל שוב ושוב עולה המחשבה לגבי האגואיזם הזה שלהם, כי זה האגואיזם במיטבו. אני גם נוטה לדיכאון ולמזלי יש לי מעגלים תומכים - אישה, משפחה, רופא משפחה - ויש לי מודעות גבוהה. אני מתאר לעצמי שזה או גנטי או פוסט־טראומטי או שניהם, אבל אני בר מזל שיש לי את המעגלים הללו, שהם המשענת והם האור שבחיי. זה משהו שלהוריי לא היה".

     

    mirilivi@gmail.com

     

     

    כנס עמותת "בשביל החיים"

     

    "בשביל החיים" היא עמותה התנדבותית שהוקמה בשנת 2000 על ידי ד"ר אבשלום אדרת, שבנו התאבד, במטרה להעלות את המודעות לתופעה ולהעניק סיוע ותמיכה לאנשים שקרוביהם התאבדו. העמותה מארגנת קבוצות תמיכה בכל הארץ ומקיימת כנסים, ימי עיון ופעילויות הסברה בנושא. לצד המשפחות השכולות מפעילים את העמותה אנשי מקצוע מתחומי הפסיכולוגיה והרפואה. הכנס הקרוב יתקיים ביום ראשון הבא, 8.1.17. הכנס מיועד למשפחות שכולות ופתוח גם לציבור הרחב, בהרשמה מראש וללא תשלום. הנושא: כיצד לדבר עם ילדים על התאבדות במשפחה.

     

    מי שחווה מקרה של התאבדות במשפחה או מכיר אדם הזקוק לסיוע יכול לפנות אל הגופים הבאים:

     

    עמותת בשביל החיים - 03־9640222 

     

    סהר, סיוע והקשבה ברשת - sahar.org.il

     

    ער"ן, אגודה ישראלית לעזרה נפשית - טל' 1201

     


    פרסום ראשון: 31.12.16 , 23:14