הקול שלהן

כשייכתב ספר ההיסטוריה של "The Voice" (ימי רביעי ושבת ב־21:00 ב"רשת"), הן יוצגו בו כפורצות דרך, בלי שום קשר לקריירה שתהיה להן בהמשך חייהן. שלומי שבת בחר בריטה הבלונדינית (17), שעלתה מבלארוס בגפה; ואילו מירי מסיקה חיבקה את אווה (18) השחרחורת, המתמודדת הדרוזית הראשונה בתוכנית.

רק אל תדברו איתן על יריבות. "מה פתאום", הן עונות פה אחד. אווה שולפת מהתיק בקבוק מים ומציעה לריטה, שעיניה דומעות כשהיא מספרת על אביה שנפטר, ואילו ריטה טופחת על כתפה של אווה המתארת את המגבלות המוטלות עליה בכפר שממנו באה.

"את תתגברי, את תצליחי", הן אומרות זו לזו. קבלו אותן.

מוזיקה בדם

ריטה סולודוחינה ("עדיף בלי שם משפחה, הוא ארוך מדי") התחילה לשיר בגיל שלוש, במקהלה של הסוכנות היהודית בעיר מינסק בבלארוס, בעקבות אחיה הגדולים טימור ואלונה. "באחד מימי ראשון הלכתי לשם עם אמא, ישבתי בצד, וכשהמנצח שמע אותי מזמזמת הוא סימן לי 'בואי'. אז המשכתי לבוא. במקהלה שרנו את 'ירושלים של זהב' בלי שידענו אף מילה בעברית", היא מצחקקת. "הסבירו לנו באופן כללי על מה השיר מספר. אחרי שנתיים שני אחיי פרשו מהמקהלה. נמאס להם. אני נשארתי בגלל שהמוזיקה כבר נכנסה לי עמוק־עמוק לדם".

ההורים החליטו להשקיע בבת המוכשרת. "בגיל ארבע התחלתי ללמוד בקונסרבטוריון - הרמוניה, סולפג' ופסנתר, ומשם עברתי לבית ספר למוזיקה שבו לומדים עד סוף התיכון. המצב הכלכלי שלנו היה ככה־ככה, אמא טיפלה בתינוקות ואבא היה נהג משאית, אבל הוריי לא חסכו ממני בכל מה שקשור למוזיקה".

זה לא היה בית ציוני במיוחד. "ישראל תמיד הייתה ברקע, אבל אף פעם לא הגענו לתכנון מעשי של עלייה, גם בגלל העובדה שרק אמא שלי יהודייה. בבית לא שמרנו מסורת ולא ציינו את החגים. לא הרגשתי שזה חסר לי, מפני שבסוכנות חגגנו את ראש השנה, פסח וחנוכה, ובל"ג בעומר אפילו עשינו מדורה. אמא שלחה לישראל את אחי - בנה מנישואיה הראשונים - כדי שלא יגייסו אותו לצבא בלארוס. מדי פעם חלמתי שאני הופכת את החיים שלי ומתחילה אותם מחדש במקום שונה לחלוטין, שבו אוכל לשיר לא רק מוזיקה קלאסית, אלא גם פופ ורוק וג'אז, אבל חשבתי שאלה חלומות ילדותיים".

כשהייתה בת 13 נפטר אביה, איגור, מסרטן הכבד והוא בן 48 בלבד. "אני זוכרת שהיו לו כאבי בטן חזקים, הוא הלך להיבדק, ואמרו לו שרק חמישה אחוזים מהכבד שלו נקיים", גרונה נחנק. "הוא המשיך לעבוד עוד חודשיים־שלושה, עד שהמחלה ריתקה אותו למיטה. אמא ישבה לידו בכל שעות היממה ונשארנו בלי שום מקור פרנסה. אחותי הלכה למלא את מקומה של אמא בטיפול בתינוקות, כדי שיהיה לנו כסף לאוכל".

בסוף שנת האבל, במהלך ארוחת ערב, אמה שאלה אותה: "מה דעתך שנעלה לישראל?" וריטה קפצה לארוז מזוודה. "חשבתי שאם אמא שואלת זה סימן שנטוס בקרוב, והופתעתי מאוד כשהיא הלכה לאחור. אמא אמרה, 'אני צריכה לשקול את היתרונות והחסרונות, לבדוק ממה נחיה, להתכונן', ולא הסכמתי לוותר. רציתי לעלות לישראל. לפני שנתיים מישהו מהסוכנות סיפר לאמא על תוכנית 'נעלה' שאוספת בני נוער בגיל 13־14, מטיסה אותם לארבע שנות לימודים בישראל, ומי שרוצה נשאר בה, מתגייס, לומד באוניברסיטה ומקים משפחה".

אחרי שורה של מבחני קבלה היא שובצה לתיכון בפנימיית "עתיד רזיאל" בהרצליה ("כמה שמחתי, סיפרו לי שאוכל לעשות 5 יחידות מתמטיקה ושאקבל עזרה במקצועות החובה") ובספטמבר לפני שנתיים נחתה בישראל. "רק אז קלטתי שבפעם הראשונה בחיי אני לגמרי לבד וההתרגשות התחלפה בבהלה. מי ידאג לי? מי יקשיב לי? הייתי בהלם מוחלט. אספו אותי ועוד שני תלמידים מבלארוס, ונסענו לפנימייה. ויטאלי, המדריך, הוביל אותי לחדר שבו אגור עם נערה מאוקראינה ושתי צבריות, ואמר: 'המילה הכי חשובה בעברית היא מזגן'. בהתחלה לא הבנתי על מה הוא מדבר. כשיצאתי מבלארוס ירד גשם חזק והאקלים הישראלי בספטמבר לא נראה לי מוגזם. למחרת בבוקר, כשפגשתי את השמש, הבנתי את חשיבות המזגן".

ארבעה חודשים לאחר מכן אמה הגיעה בעקבותיה ("ידעתי שהיא לא תעמוד בגעגועים, אבל לא האמנתי שהיא תסכים להיפרד מהנכד שלה") והתמקמה באילת, שם מצאה עבודה במכבסה. פעם בשבועיים, בחמישי בערב, אווה מגיעה אליה באוטובוס ("חמש שעות נסיעה, לא נורא") ובמוצאי שבת עולה על האוטובוס של אחת בלילה, שמביא אותה להרצליה בשש בבוקר. את הופעותיה הראשונות ערכה בטיילת של אילת. "בבלארוס אסור לשיר ברחוב, ובהתחלה התביישתי נורא", היא מודה ומצביעה על הסלולרי שלה. "קניתי אותו בכסף שלי. 3,400 שקל שעוברי אורח השאירו בכובע שעל המדרכה". לאודישן של "דה וויס" היא לבשה שמלה כחולה ("מתנה מאחותי"), שרה באנגלית ("למרות שאני כבר יכולה לשיר בעברית בלי מבטא") וחלמה ששלומי שבת יסתובב אליה, "בגלל שאני אוהבת את יובל דיין שהוא היה המנטור שלה. הלוואי שהוא ילמד אותי לסלסל".

הזמרת של הכפר

אווה חלחל ("אמא שלי החליטה לקרוא לי אווה בעקבות איזה סרט שראתה בטלוויזיה") נולדה בשפרעם ובגיל צעיר עברה עם משפחתה לכפר סמיע, "שהוא כמו משפחה אחת גדולה. הרבה לפני שהתקבלתי ל'דה וויס' הכירו אותי בתוך הזמרת של הכפר. יש דרוזים שלא מסתכלים בעין יפה על בחורה צעירה שאוהבת לשיר, אבל ההורים שלי לא דתיים וגם אני לא, אז לאף אחד אין בעיה עם הרצון שלי לשיר ולהתפרסם. בעצם, זה לא מדויק. יש דרוזים שמעדיפים לשמור את הבנות בבית ולא מרשים להן לצאת. למזלי, הוריי מודרניים. חשוב להם שאהיה מאושרת. כיום, כשאני שומעת שמישהו מהכפר מרכל עליי, שואל איך התקבלתי ל'דה וויס' וטוען שהקול שלי בכלל לא לא יפה, אני כבר לא נעלבת. רוב הסיכויים שהוא אומר את זה מקנאה".

הופעת הבכורה שלה התקיימה בגיל 11, כשהמורה למוזיקה בבית הספר שלח אותה לתחרות זמר בפקיעין. "שרתי את אום כולתום ולקחתי את המקום הראשון, 3,000 שקל. אין לי מושג מה הוריי עשו עם הכסף. אני סומכת עליהם". ביסודי התחילה ללמוד עברית, "וכנראה שיש לי אוזן טובה לשפות. אנגלית למדתי מיוטיוב ומהטלוויזיה. בכל פעם שאני מצליחה ללמוד משהו בכוחות עצמי, הביטחון שלי מתחזק".

בתום לימודיה בתיכון בכפר הסמוך נקלעה לפרשת דרכים. "הרבה דרוזיות מתחתנות בגיל 18 ומתחילות ללדת, אבל לי זה עוד לא בוער. למה למהר? אף פעם לא היה לי חבר, וגם כשיהיה לי לא ארוץ להתחתן. יכול להיות שהגישה הזו קצת מחקה את ההתנהגות של הבחורות היהודיות, אבל בניגוד אליהן אני לא יכולה להתגייס. אצל הדרוזים רק בנים מתגייסים לצבא. חיפשתי מסגרת שתעזור לי להפוך לעוד יותר עצמאית ובחרתי בשנתיים של שירות לאומי. בבקרים אני מתנדבת בגן ילדים בכפר שלנו ואחר הצהריים מתנדבת במרכז נוער, מארגנת פעילויות, וגם עוזרת לתלמידים בהכנת השיעורים".

בנוסף, היא מטפלת בסבתא שלה, שחלתה באלצהיימר. "בכל ערב אחרי העבודה אני הולכת לישון אצל סבתא, שגרה ליד הבית שלנו. לפעמים היא ממש מבולבלת וזה מסוכן להשאיר אותה לבד. אני עושה את זה באהבה בגלל שאני מתה על סבתא שלי, שממנה ירשתי את הקול שלי. עצוב לי לדעת שגם אם סבתא שלי תראה אותי בטלוויזיה, היא לא תזהה אותי".

בעבר היא העריצה את שרית חדד והדרבוקה שלה ("במיוחד את 'אינתה דאיימן', שיר אהבה בעברית עם פזמון בערבית"), אבל מאז הרפרטואר שלה התרחב. "אני אוהבת את שירי הדיכאון של עדן בן־זקן, ועל מירי מסיקה נדלקתי כשראיתי אותה בפסטיגל, במחרוזת עפרה חזה. חלמתי שמירי תבחר בי. לאביב גפן אני לא כל כך מתחברת".

ההזמנה לאודישן היוותה צעד חשוב בחייה, "לא רק בגלל שחלמתי להתקבל לתוכנית. זו הייתה הפעם הראשונה שלי בתל־אביב. הוריי רצו לנסוע איתי והתחננתי לפניהם שירשו לי לנסוע לבד. ככה למדתי לקחת אוטובוס מהכפר לכרמיאל ושם לעלות לרכבת. לפני חודשיים, בשריפה הגדולה, אספתי בכפר תרומות, כסף ובגדים, נסעתי לתחנת מכבי אש בכרמיאל ושרתי שם את 'שמע ישראל'. כשאני עומדת בתחנת האוטובוס ובחורות מהכפר מסתכלות עליי אני מתמלאת בגאווה. הנה, תראו, זה אפשרי. אתן מוזמנות ללכת בדרכי".

את המשכורת החודשית מהשירות הלאומי היא שורפת על בגדים. "כיוון שאני לא מחפשת מותגים אני נוסעת לקניון במעלות ולשוק בתרשיחא וקונה את מה שמוצא חן בעיניי, בתנאי שהוא צנוע. בארון שלי אין גופיות או מכנסיים קצרים וגם חולצות הקיץ שלי עם שרוולים. אני דרוזית ומייצגת את העדה, שכחת?" *

הפקה: מיטל ברונר, איפור: אילנה פיצ'חזה (במוצרי MAC), שיער: כנרת כהן, עוזרת סטיילינג: אנה פודרובינוק

אווה: חולצה, רנואר; מכנסיים, אמריקן איגל; שרשרת, ארטוור לבוטיק המעצבים (דיזנגוף סנטר, ת"א) ריטה: אוברול, רנואר; עגילים, אוסף פרטי

אווה: חולצה שחורה פס כסף, רנואר; חצאית, קסטרו ריטה: שמלה שחורה, קסטרו; כובע פונפון, סטודיו פורטיי (הירקון 4, ת"א; בתיאום מראש); תכשיטים, אוסף פרטי

אווה: ז'קט בומבר כוכבים וטופ, סטרדיווריוס; ג'ינס, אמריקן איגל ריטה: חולצה מבריקה בהירה, סטרדיווריוס; ג'ינס, אמריקן איגל; שרשרת, Tous; וסט, רנואר; עגילים, אוסף פרטי

smadarshirs@gmail.com