רביעי 21 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: גבריאל בהרליה
    7 לילות • 03.01.2017
    אש חיה
    רגע אחרי שמשרד החינוך הודיע על הוצאת 'גדר חיה' מתוכנית הלימודים, בטענה שהוא מעודד התבוללות, הוצפה הסופרת דורית רביניאן בהודעות תמיכה, והספר נחטף מהמדפים. אבל מהר מאוד היא מצאה את עצמה תחת מתקפה קשה מצד שר החינוך בנט, אנשיו ותומכיו: הטלפון שלה הופץ לפעילי ימין, והיא ספגה מאות הודעות נאצה, אנשים קיללו אותה ברחוב וירקו עליה. שנה אחרי, רביניאן חוזרת אל הסערה ומספרת לראשונה מה עבר עליה באותם ימים
    דורית רביניאן | צילום: גבריאל בהרליה

    ה־31 בדצמבר,

    היום האחרון של 2015, היה יום חמישי. בתחזית מזג האוויר נצפתה סערה גדולה מתקרבת: גשמים ורוחות עזות ושלג בהרים. שנת 2016 עמדה לפרוץ בחצות בסימן מטחי רעמים, בגל קור קיצוני.

     

    קראו את הפרק הראשון מהספר "גדר חיה"

     

    מכל השיגעון הגדול, מכל קדחת האירועים והתחושות שניחתו עליי בסחרחורת באותו יום, זכור לי בבהירות רגע אחד מסוים. זה היה בשעה שמונה בבוקר, באולפן תוכנית הבוקר של ערוץ 2. עד לאותו רגע, על אף כל האדרנלין, וכל הקפה ששתיתי, והשידור החי, עוד הרגשתי טיפה מנומנמת, כאילו אדישה. רבע כדור השינה שנזקקתי לו בשתיים בלילה כדי להפסיק לחשוב ולהירגע ולו לשעה־שעתיים, השפעתו עדיין לא פגה לגמרי.

     

    מחדר האיפור הובילו אותי לתוך האולפן, ובזמן שאיש הסאונד חיבר אותי לחוטי המיקרופון, נפלו עיניי על השולחן. ראיתי את עמודי השער של שלושת העיתונים היומיים הגדולים, פרושים במניפה על שולחן האולפן, בין ספלי הקפה הצבעוניים. התמונה שלי, היא נראתה שם בכולם, לצד דיוקנו החמור של שר החינוך, והכותרות הראשיות הכריזו: "סיפור על אהבה וחושך"; "הספר האסור - רב מכר"; "משרד החינוך פסל ספר המתאר רומן בין יהודייה וערבי מחשש שיעודד התבוללות".

     

     
    הכפשות שקריות. נפתלי בנט | צילום: אוהד צויגנברג
    הכפשות שקריות. נפתלי בנט | צילום: אוהד צויגנברג

     

     

    חלקים רבים מאותו סוף שבוע, וגם מהימים והלילות שבאו אחריו, נמחקו מזיכרוני, אבל את הרגע הזה אני זוכרת היטב. הרגע שהבנתי בו את היקף הסערה שקמה ומתחוללת ובמרכזה אני עומדת - כולי נבוכה, ממצמצת בתימהון: כאילו למציאות נוסף בן־לילה הד של שאגה.

     

    אני זוכרת את רגע הדמדומים הזה, על סף ההכרה, את המעבר החד מקהות חושים לרגישות יתר, לתחושת דְחק, ואז התחיל משהו בי להיאטם. כאילו הנפש נדרכה מאליה לקראת מצב פעולה חירומי, התנתקה מעצמה, ועכשיו מתפקד במקומה חלק אחר, מנוכר, לא בהכרח לא אותנטי, אבל כזה שלא יוצא מן הכוח אל הפועל ביום־יום: רגש נדיר ומלוטש במיוחד שמתגייס רק בשעת סכנה, בטריטוריה אלימה.

     

    ואולי הכל מתערבב לי והתיאור הזה בעצם מקדים את המאוחר. התחושה הקשה שנקלעתי לג'ונגל קר וכוחני של פוליטיקאים ויועצים, של אנשי שררה ומאבקי אגו, אג'נדות ואינטרסים - התיאור הזה הולם יותר את התדהמה העצורה שתכה בי רק כעבור 12 שעות, כשאצפה בסופו של אותו יום במהדורת החדשות המרכזית של השעה שמונה בערב. כשאשב בבית מול המסך ואצפה בפוליטיקאי הבכיר הזה, שר בממשלה, משמיץ אותי ואת הספר שלי בשורה של האשמות נבזיות, מופרכות, מסלף את הכתוב בו לבלי הכר. ואז, על הספה בבית, אחרי רגעי ההלם והזעזוע, תשושה ומרוטה מכל היום הזה, סוף־סוף הצלחתי לבכות.

     

     

    צילום: גבריאל בהרליה
    צילום: גבריאל בהרליה

     

     

     

    שש שנים

     קודם לכן, בקיץ 2009, נסעתי לבקר את חברתי יעל בביתה ברמת־גן. יעל הייתה אז בעיצומם של טיפולים כימותרפיים. על סף הדלת היא נראתה לי חיוורת, אולם עד מהרה חיזק את רוחה הקפה השחור שמזגה לנו, ואל קולה חזר ניגונו העירני והבטוח, תאב השיחה. יעל הייתה אוצר של ידע עצום ושל להט סקרני שאין לו שובע. לא פעם שיעשע אותי חילוף התפקידים בינינו: היא, בת ה־74, הייתה בעלת המחשבה הרדיקלית, הנפש העזה והחתרנית, ואילו אני, הצעירה ממנה בארבעה עשורים, הייתי הפשרנית, המתונה, מי שמבליעה חיוך סלחני לעומת הדעות הקיצוניות ונבואות הזעם של חברתה.

     

    מתישהו עצרה מדיבורה ואמרה: "מספיק. ספרי לי מה שלום חילמי וליאת שלך".

     

    הייתי אז בטיוטה השלישית של הרומן. יעל קראה אותה זמן קצר לפני שחלתה, ובצד הערותיה הייתה תגובתה לכתב היד חמה ומעודדת, נוסכת כוח.

      

    אמרתי לה שבזמן האחרון אני מבינה שיותר משזה סיפור אהבה, אני כותבת בעצם על תהליך ארוך של התנגדות לסיפור אהבה. אמרתי שהבנתי שהפחד של ליאת מהיבלעות בחילמי - הוא הנושא כאן, הפחד מכוחה של האהבה על העצמיות. הפחד של הזהות היהודית מהתמזגות, הפחד מהיטמעות בזהות הערבית, הוא שמפעיל את ליאת: "החינוך הציוני לנפרדות", המשכתי, אבל ראיתי שפניה של יעל מאבדות ריכוז.

     

    "זה לא יעבור בשקט, אני אומרת לך", היא פסקה, "יהודייה וערבי, יחסים אינטימיים, אפילו בניו־יורק - זה עדיין טאבו חזק".

     

    "מה לא יעבור בשקט?" גיחכתי, "כולה ספר".

     

    "הפנאטים המשוגעים האלה, לכי תדעי. הם עוד יגידו שאת מעודדת התבוללות".

     

    "אוי־אוי־אוי, מי ישמע? געוואלד".

     

    "את צוחקת? זה נשמע לך אבסורד, נכון? את יודעת שבדיוק בגלל זה פסלו במשרד החינוך ספר ילדים של אפרים סידון לפני כמה שנים?"

     

    "מה קשור?" לא הבנתי על מה היא מדברת, "איזה ספר?"

     

    "ספר ילדים על תוכי וקוקייה שבסופו הם מתחתנים!"

     

    אני עוד צחקתי בקול, אבל היא המשיכה בזעזוע: "במשרד החינוך אמרו שזה אסור! אמרו שנישואי תוכי וקוקייה זה 'מין בשאינו מינו'! אילצו את סידון לשנות את הסוף".

     

    "אבל זה מגוחך!"

     

    "אז אל תחשבי שחילמי שלך יעבור בשקט. הספר הזה מסוכן להם כי את מציירת את הערבי כדמות מלאה, שלמה. מישהו שאפשר לסמוך עליו, לאהוב אותו, להזדהות איתו. אלה, הם עושים כל שביכולתם לשטוף את המוחות שהערבים כולם נלעגים, מפחידים, כולם אלימים - ואת באה ומספרת שהם אנושיים? שהם דומים לנו? השתגעת?"

      

    זה היה היום

    הארוך בחיי, היום המוזר ביותר בחיי, היום הכי מופרע אי פעם. רגע אחד זרמו החיים כסדרם, העולם נע שקט וחסר מודעות על צירו, ופתאום איזו יד נעלמה הכתה מאי שם, ועכשיו הכול טס, נטרף, מסתחרר.

     

    אמפליפייר אדיר. המולה כאוטית של המוני קולות ופרצופים זרים, צלצולים וצפצופים, מסרונים וטלפונים, הודעות ווטסאפ ושיחות שלא נענו, אזכורים ותיוגים, עוד ועוד התראות, פוסטים, שיתופים, ציוצים. נראה שברשתות החברתיות, בכל אתרי החדשות ובתכניות האקטואליה - מדברים רק על דבר אחד: הספר שלי.

     

    אני זוכרת את עצמי אחרי שיצאתי מאולפני הרצליה, במושב האחורי של המונית. מנסה לקרוא את הכתבות ולא מצליחה להבין, הלומה מכדי לעכל את מה שאני קוראת. הכל היה אבסורדי כל כך ומשונה, כאילו זה בכלל איזה חלום מגלומני שאני חולמת. כי הרי סופרים, אמנים, אולי רק כשהם מתים מתפרסמת הידיעה על מותם בעמודי החדשות. וספרים, ספרות יפה - מה לה ולסקנדלים בכותרות? מה לקול האינטימי, הסובייקטיבי, המופנם והמסוגנן של הספרות, ולשפת העובדות, החשיפות, הציטוטים? מה לאורך הרוח, לדקויות הנפש, לאלגנטיות של מעשה הסיפור, ולשגרת החיים המיוזעת של שחיתויות בצמרת ומשברים קואליציוניים? זאת הייתה עטיפת הספר שלי, אלה היו הפנים שלי, זה היה השם שלי בכותרות - אלא שלא היה כל קשר ביני ובין מה שנכתב שם: הידיים שבחשו בתוך 'גדר חיה' היו ידיים גסות, כבדות, מפקיעות.

     

    עד הצהריים הכתה הידיעה גלים גם מעבר לים, והנימוקים לפסילת הספר דווחו בכלי תקשורת באירופה ובסוכנויות העולמיות. כשהגעתי בשתיים הביתה חיכו לי ליד הדלת צוותי טלוויזיה מיפן, מאל־ג'זירה, מרשת NBC. הרגשתי כאילו מי שכותב את הדרמה הפוליטית המוגזמת הזאת, התסריטאי הגרוע שיושב עכשיו עם לפטופ באיזה בית קפה ומגולל בדמיונו את הפארסה הזאת, הלך רחוק מדי והוא מאבד שליטה על העלילה.

     

    ובתוך כל זה, ככל שהצלחתי לקלוט מתוך מהומת הצפצופים והשיחות הממתינות, התחילו להגיע גם קולות עידוד: שמועות על תורים בחנויות הספרים, על עותקים אחרונים שאוזלים מן המדפים, על שיאי מכירות שנשברים בכל הארץ. סיפרו לי על עוד ועוד ישראלים שיוצאים לחנויות ומביעים את מחאתם על הפסילה, מפגינים נגדה בקניית הספר. שמעתי שהם מתראיינים ברדיו, שמעתי על פוסטים נרגשים ותצלומים שהעלו לפייסבוק ולטוויטר. משעה לשעה נהפך 'גדר חיה' מיצירת ספרות לאובייקט פוליטי שמסמל את הסכנה לחופש הביטוי בישראל. מישהו קרא בפאתוס, בגרון ניחר, "צעדת תמיכה מחודשת בדמוקרטיה!"

     

    אני זוכרת איך שמעתי על קו הטלפון את א"ב יהושע - וזה לא משהו שקורה לעיתים קרובות, גם לא לסופרים - את קולו הנסער כשאמר לי, "אל תפחדי, דורית, אנחנו איתך. את לא לבד בעניין הזה. גרוסמן דיבר, ועמוס כותב, ואני דיברתי. סמי מיכאל, מאיר שלו, כולנו איתך נגד האיוולת הזאת. היום זה את ומחר זה ספר שלי או של מישהו אחר. אם לפחד, אז כולנו צריכים לפחד".

      

    אם אפפה אותי

     איזו תחושת אופוריה באותן שעות אחר הצהריים, היא התפוגגה מהר מדי. כי בעלילה הבדיונית המגוחכת שנכפה עליי לגלם בה דמות ראשית, היו עוד שלוש דמויות מפתח. היה מי שגילם את שר החינוך, והיו עוד שתי דמויות משנה, גבר ואישה, שעליהן ועל תפקידן בסיפור למדתי רק כעבור זמן.

     

    הראשונה, יו"ר הוועדה הפדגוגית, הגברת במשרד החינוך שכתבה את הדו"ח. אותה עובדת מדינה ותיקה, אשת חינוך מהוגנת, שבעקבות הערעור של הצוות המקצועי המייעץ - שחזר והמליץ על 'גדר חיה' להוראת חובה בתיכונים, אחרי שנדחתה המלצתו בפעם הראשונה - ישבה לה יום קודם באיזה חדר ניאוני וניסחה את הנימוקים להחלטה להוציא את הספר מתוכנית הלימודים. באותו בוקר היא הייתה בוודאי מופתעת ומבוהלת כמעט כמוני מהצונאמי שפרץ במדינה, מקיתונות הביקורת הציבורית שנשפכו עליה ועל הבוס שלה. והכל בגלל דו"ח פנימי, משרדי, מכתב רשמי שהיא כתבה ועכשיו מצוטט בכל מקום, בפתח כל מהדורה.

     

    על דמות המשנה הגברית - נקרא לו "היועץ האסטרטגי" - נודע לי רק שבועות אחר כך. נודע לי כי באותו יום קר וגשום, בשעות שהתרוצצתי בקול נצרד ממיקרופון למיקרופון והגנתי על היצירה שלי, גם בלשכת שר החינוך בירושלים לא היה שקט. מדי שעה צוטטו עוד ועוד הצהרות גינוי מהאופוזיציה, דברי ביקורת מהקהל הרחב - שערוריית הפסילה השתלטה על סדר היום וסירבה לרדת מהכותרות. כאן, ככל הנראה, נכנס לתמונה "היועץ האסטרטגי", הוא הוזעק בדחיפות אל השר. הפגישה נקבעה לשעה ארבע ונמשכת עד השעה שש. בשבע יצא השר לאולפן החדשות של ערוץ 2 בנווה אילן, ובשמונה, בפתח המהדורה, הגיב בהופעה פומבית ראשונה.

     

    שימו לב: לא אנשי רוח, לא אנשי חינוך, לא רבנים ולא אנשי ערכים. השר נפתלי בנט היה יכול להיוועץ בכל אלה (ואולי היה נמצא בתוכם גם קול חכם שהיה מציע לנצל את המהומה כדי לעורר פולמוס ציבורי אמיתי, מהותי?) ומכולם בחר הפוליטיקאי נפתלי בנט לפנות אל איש התעמולה שלו, אל מנהל קמפיין הבחירות של מפלגת 'הבית היהודי' - אשף התחבולות והסרטונים הוויראליים, הסיסמאות המתלהמות, המוח מאחורי קמפיין 'השתולים' ונגד הקרן החדשה, ראש צבא הטוקבקיסטים בתשלום, האיש שמיוחסת לו האמרה הפיוטית: "שמאלנים, כשאתה זורק עליהם חרא, משהו מזה נדבק" - אל האיש הזה, ששיסוי והסתה הם לחם חוקו, פנה שר החינוך וביקש פתרון למשבר.

     

    "לא לחינם הלך הזרזיר אצל העורב, אלא מפני שהוא מינו", נכתב בתלמוד הבבלי. ואת מה שנרקח שם באותה פגישה אחר הצהריים, את מסכת הציטוטים המעוותים מהספר, את ההכפשות השקריות, את כל אלה דיקלם עכשיו השר על מסך הטלוויזיה, בשעת צפיית שיא:

     

    - שר החינוך, תודה שאתה איתנו. למה לפי החלטתך הספר הזה נפסל?

     

    - ההחלטה היא של המזכירות הפדגוגית. אני לא קראתי את הספר -

     

    - יש מי שאמרו היום שהפסילה נעשתה בהשראתך -

     

    - ההחלטה שלי היא לגבות באופן מלא את החלטת המזכירות הפדגוגית, ואני אסביר למה. רק היום קיבלתי לידיי את החומרים וניסיתי להבין על מה כל התבהלה הזאת שאחזה בזהבה גלאון ובעיתון 'הארץ', הרי הם שפתחו בקמפיין הזה -

     

    - את הספר עצמו קראת?

     

    - את הספר לא קראתי. אבל קראתי חלקים, וזה מה שמצאתי. בספר הזה מציגים את חיילי צה"ל כפושעי מלחמה סדיסטים. בספר הזה משווים את חיילי צה"ל למחבלי החמאס. מתארים בו רומן של אסיר ביטחוני פלסטיני עם אישה ישראלית -

     

    - אז זה כבר לא הנימוק של סכנת התבוללות?

     

    - הכל, הכל. אני אצטט לך מתוך הספר: "החיילים תופסים אותו ככה מהצווארון", את הערבי, כן? "ומנערים אותו. או שהחיילים היו באים מאחורה ונותנים לו אחת בגב. מכות בעורף, בועטים ברגליים." עוד? "היה שם אחד, קירח עם משקפיים, שהכי הפחיד אותי. הוא והחבר שלו, החארות האלה, זה היה בידור בשבילם".

     

    - אז מה שאתה אומר שזאת פסילה פוליטית כי הספר נתפס כשמאלני -

     

    - לא, ממש לא. אני אגיד לך, זה פשוט לא קורה הדברים האלה. אני הייתי חייל צה"ל באינתיפאדה הראשונה והשנייה, וכל הסיפורים האלה של 'שוברים שתיקה', זה לא קורה. אפשר להמציא את זה -

     

    - אדוני -

     

    - תחשוב על נער או נערה שעומדים היום להתגייס לצה"ל, שמתארים להם בצורה שהראיתי לך, ויש פה עוד עמודים על עמודים נגד חיילי צה"ל - האם זה מה שמשרד החינוך צריך להעביר לתלמידים?

     

    - ואני שואל אותך שוב: עד כדי כך אנחנו חוששים? הטיעון המרכזי לפסילה היה החשש מהתבוללות, חשש לזהותנו, ליהדותנו - האם עד כדי כך אנחנו לא בטוחים בעצמנו?

     

    - אנחנו בטוחים בעצמנו, אבל מערכת החינוך לא צריכה לקדם ערכים שנוגדים את ערכי המדינה.

     

    - ואם מורה לספרות בכל זאת ירצה ללמד את הספר, הוא יוכל?

     

    - תראה, אני לא מאמין במשטרת המחשבות של עיתון 'הארץ' וכל ה"גרבוזייה" -

     

    - מה משטרת המחשבות? הרי התאחדות המנהלים של בתי הספר יוצאת היום בהתנגדות להחלטת משרדך.

     

    - אני לא נלחץ מארגונים ולא מצטרף לתבהלה הכללית שאחזה היום בכולם. וברשותך, מילה אחרונה: היום יום חג ליוצאי חבר המדינות העולים מרוסיה. אני רוצה לאחל לכולכם נובי גוד ושנה אזרחית טובה.

     

    - אתה יודע, השר בנט, שלא רק עולי חבר המדינות חוגגים הערב את השנה החדשה -

     

    - אני יודע. ואני מקווה שנוריד קצת את הלהבות מכל הכיוונים. שנה אזרחית רגועה לעם ישראל.

     

    - זה תלוי כמובן גם בך. השר בנט, תודה רבה.

      

    ה־1 בינואר,

    היום הראשון לשנת 2016, היה יום שישי. סמוך לשעה שלוש בצהריים נכנס לפאב בצפון דיזנגוף בתל אביב צעיר פלסטיני חמוש בתת־מקלע וירה לכל עבר. שניים מיושבי הפאב נהרגו, שבעה פצועים הובלו לבתי החולים.

     

    "חלה, חלב, גבינה צהובה, זיתים".

     

    "תגידי, זאת את?"

     

    מוכר הפיצוצייה והאישה שעמדה לפניי בתור לקופה, שניהם הביטו בי. מעליהם, על מסך הטלוויזיה, נראתה זירת הפיגוע השוממת בדיזנגוף.

     

    "כן, חשבתי שזאת את", הוא אמר מעבר לדלפק, ופניו באחת הקשיחו, "תגידי, איך כתבת ככה על החיילים?"

     

    עיני האישה התקמטו בסלידה, "גועל נפש - "

     

    אתמול בערב, כשעה אחרי מופע האימים של בנט בטלוויזיה, הופץ מספר הטלפון שלי בין קבוצות ווטסאפ של אנשי ימין, וקולות זועמים, צועקים ומקללים, התקשרו בזה אחר זה עד שכיביתי מבועתת את המכשיר. נכנסתי לרגע לתיבת ההודעות בפייסבוק, וגם אותה סגרתי בזוועה, בידיים רועדות. מימיי לא הרגשתי פגיעה כל כך, מאוימת כל כך, יעד לשנאה. בכל פעם שעצמתי את העיניים ראיתי שוב ושוב את החיוך הזחוח הפונה למצלמה - "שנה אזרחית רגועה לכל עם ישראל" - נמתח ונמחק באותה אוטומטיות, כמו בובה מכנית, כמו בסיוט.

     

    "איך," התאוששתי מההלם, מבוהלת מהמבטים, "איך אתה יודע מה כתבתי?"

     

    "הולכת וכותבת דברים כאלה? על החיילים שלנו - "

     

    "חוצפה - "

     

    "אבל - " המתח והבכי, חוסר השינה, ביממה החולפת נעשה הקול שלי צרוד לבלי הכר, "אתה קראת את הספר?" התעקשתי, "מאיפה אתה יודע מה כתוב בו?"

     

    "נפתלי בנט אמר אתמול בטלוויזיה. הספיק לי מה ששמעתי".

     

    הגשם שטף כשיצאתי לרחוב. הנחתי את השקיות כדי לפתוח את המטרייה, אבל הרוח, כמו להכעיס, באה ומשכה והפכה אותה כלפי מעלה. באותו רגע באה מולי האישה מהפיצוצייה וסיננה חולפת על פניי במיאוס: "חתיכת זבל", וצלפה לעברי יריקה, "לא שווה את הסוליה של חיילי צה"ל".

     

    כך, ביריקה בפרצוף, נפתחה והחלה שנת 2016 שלי. גלי ההדף נמשכו עוד חודשים ארוכים, ובעוצמות משתנות נמשכים עד היום. את הכתם המכוער שהושחר בו שמי הטוב, את העלילות שחזר וטפל עליי שר החינוך מעל כל במה ציבורית - אותם אין לאל ידי למחות: לא מתוצאות החיפוש בגוגל ולא ממבטם של זרים. שנה חלפה, ובתודעתם של רבים, גם אם נשתכחו מהם הפרטים ונשטפו ברוחות סערה אחרות, נותר רושם עמום של בגידה, רתיעה של גינוי. "מה לא נכון? תסתכלי בעצמך", זרק לי מישהו רק בשבוע שעבר, "זה כתוב בוויקיפדיה".

     

    כתבתי את 'גדר חיה' במשך שש שנים. תך אל תך רקמתי בו את הרגשות הכי עדינים, ליטשתי אותם מילה במילה עד שיתנגנו, עד שיצטיירו בקווים הכי צלולים הדימויים, ותמונת העולם, ומהלכי הנפש של הגיבורים, עד שיזדהר לב הרעיון שפיתחתי בו באלף בבואות. לו ידעתי אז, לו יכולתי איכשהו לדעת, לקפוץ בזמן ולחזות מראש את השנאה, את האלימות, את מתקפת הבריונים הקנאים שיביא לפתחי הספר הזה שאני כותבת - ידיי לבטח היו קופאות על המקלדת. לו יכולתי לשער בנפשי את המהומה, את הרדיפה, את הבדידות, הייתי בוודאי משתתקת בפחד.

     

    יעל יקרה,

     צדקת בנבואתך המרה. 'גדר חיה' נגע בעצב רגיש במערכת העצבים הישראלית, ונפסל להוראת חובה בתיכונים בטענה כי "יחסים אינטימיים בין יהודים ושאינם יהודים מאיימים על הזהות הנפרדת". את כבר לא היית פה כדי לחזות בגודל האירוניה: עצם הניסיון הספרותי להתמודד עם האימה היהודית מפני אובדן הזהות במרחב המזרח־תיכוני, אותה אימה ממש דנה בסופו של דבר את הספר המספר על כך לפסילה. גם במלאת 67 שנים לריבונותה של מדינת ישראל, נוּסח הדו"ח בלשון גלותית של מיעוט דתי נרדף. "לנוער בגיל ההתבגרות", קבע משרד החינוך, "אין את הראייה המערכתית הכוללת שיקולים של שמירת הזהות של העם ומשמעות ההתבוללות".

     

    צדקת גם כשצפית שהם יראו ב'גדר חיה' יצירה מסוכנת. כי בניגוד למאמציהם הבלתי נלאים לתאר את האחר כדמון או כקריקטורה, כנבער או כבלתי קיים, בניגוד לכל ניסיונותיהם לשכנע את הציבור בישראל ש"אין פרטנר" ושהפלסטינים הם רק "רסיס בישבן שצריך ללמוד לחיות איתו" - בניגוד לקיפאון המדיני שמנציח נתניהו בסירובו המתמשך לכל שיג ושיח עם הצד השני - בא 'גדר חיה' ומאפשר דיאלוג. אמנם הרחק בניו־יורק, אמנם בין שני צעירים, אמן וסטודנטית, אבל השניים האלה, ליאת וחילמי, מגלים את הדמיון שביניהם ולומדים להכיר בשותפות הגורל שהם חולקים זה עם זה. זה סיפור אהבה מסובך, מייאש לפרקים ורחוק מכל הפי־אנד, אבל לכל אורכו עולה אחריות לראות את האחר, להכיר בקיומו ולזהות בו גם את עצמנו, לראות את המציאות במבט כפול. בין אם נרצה בכך ובין אם לא, נעצום עיניים ונאטום אזניים, נגרור רגליים או נרקע בהן עוד ועוד בכל הכוח, הם ואנחנו, לפני הכל ואחרי הכל, שטים באותה סירה.

     

    7nights@yedioth.co.il

     


    פרסום ראשון: 03.01.17 , 15:51