פינג פונג עם סאבלימינל

קובי שמעוני, סאבלימינל, נשוי ואב לשניים, נולד בשנת 1979 ברמת־גן וגדל ברמת החייל. את השיר הראשון כתב והקליט בגיל 14. קיבל את הכינוי ב־1996 מהאמן שי 360 על שם המסרים החבויים בשירים שלו. למד בתיכון עירוני י"ד בת"א במגמה ביולוגית. שירת בצבא כקב"ט לשכת הרמטכ"ל שאול מופז. אלבומו הראשון, 'האור מציון' יצא בשנת 2000 ומאז יצאו עוד חמישה. זכה בתארים כמו תגלית השנה, זמר השנה וזמר השנה של הילדים. שירו 'שרוטים' עם עדן גבאי היה השיר המושמע ביותר ב־2016 אחרי ש'חלום של כל גבר' היה המושמע ב־2015. אלבומו החדש ייצא בתחילת פברואר במקביל לסיבוב הופעות חדש, 'הקונצרט'.

 מהו הזיכרון הכי מוקדם שלך?

"בסביבות גיל ארבע, עברנו עם המשפחה מרמת־גן לרמת החייל בתל־אביב. הייתה בבית ירידה תלולה כזו ולאחי היו אופני מרוץ. הוא נסע בירידה, אני אחריו עם האופניים והתרסקתי בחומה שהייתה מימין. פתחתי בערך את כל הפנים".

מתי היית הכי קרוב למוות?

"כשחייתי את חיי הלילה עד הסוף, והיו לי כמה ברים ומועדונים בתל־אביב. בגיל 17 כבר הייתי שותף בכמה ברים. הייתי מרים כל הזמן לחיים עם כל האורחים ובערב ספציפי, בלי לשים לב, שתיתי הרבה יותר מכמויות אנושיות נורמליות. דקה לפני שהתעלפתי התקשרתי הביתה ואמרתי, אני לא מרגיש טוב, תבואו לקחת אותי עכשיו. נכנסתי לרכב שלי ונזרקתי שם. אבא שלי ואחי הגיעו, לקחו אותי לבית חולים עם הרעלת אלכוהול קשה. אושפזתי ליום. זו חוויה שנחרתה אצלי טוב־טוב ואני מקפיד מאז. אגב, לא ניסיתי שום סוג של סם, אלכוהול זה החטא היחיד שאני עושה, והיום אני יודע מינונים".

מתי היית הכי מאושר?

"כשהופעתי מול מאה אלף איש בכיכר רבין אחרי שמכבי ת"א זכו בגביע אירופה ב־2001. זה היה ממש בתחילת הדרך שלי ולא הייתי רגיל. עליתי להופיע עם 'חי מיום ליום', צעקתי לקהל, 'תעשו רעש' וקיבלתי תגובה כזו שעפתי אחורה. אלה היו רגעים מרגשים בטירוף עם הרבה אדרנלין. אני חושב ששם התמכרתי לראשונה לעוצמות האלה ולווליום של ההצלחה".

מאיזה הרגל היית רוצה להיפטר?

"אני רגיל לאכול חיות בשעות הקטנות של הלילה. אני עובד מסביב לשעון, באולפן או בהופעות. פתאום תוקף אותך רעב של ארוחת צהריים בשתיים לפנות בוקר ואני מוצא את עצמי עושה מעשה מגונה באיזה לאפה. בשעות האלה בא טוב שווארמה, המבורגר, כל מה שהכי לא טוב בקיצור. תאוות בשרים".

מה מפחיד אותך?

"באופי שלי, אם משהו מפחיד אותי, אני קופץ לתוכו. אני פשוט עושה זום־אין ונכנס ברבאק. אני זוכר התמודדות ראשונה עם פחד בילדות שלי. הייתי מחליק על סקייטבורד כל הזמן. בנו מגלשת חצי עיגול לסקייטבורדים, די גבוהה, עמדתי למעלה ופחדתי לרדת. אז קפצתי למטה, בלי הסקייטבורד, התגלגלתי ואמרתי, 'זה לא כזה נורא'. יצאתי בלי פציעה אבל כל מי שהיה שם לא הבין מה הילד המטומטם קופץ מלמעלה ומתגלגל. אז זה נשמע הזוי, אבל אין בי פחד".

מה הריח האהוב עליך?

"פרגיות על האש".

מה היה ממוצע הגלידות שלך אחרי פרידות?

"מה לי ולגלידות. אוכל כבש".

מהי ההחמצה הגדולה של חייך?

"הרבה פעמים נפתחו לי דלתות בארה"ב ופעם הייתה פנייה מגורם מאוד בכיר בחברת תקליטים גדולה עם תכנון לקחת חצי שנה יחד, לעבור ללוס־אנג'לס ולייצר לי שם קריירה. זה נראה כמו משהו שיכול לצאת לפועל ב־99 אחוז ולשנות את החיים שלי. התמהמהתי עם ההחלטה כי מאוד קשה לי לעזוב את הארץ ברמה האידיאולוגית ואני קשור מאוד למשפחה שלי. בסופו של דבר לא עניתי מהר והבחור בינתיים חלה בסרטן ומת חודש אחרי. יש לי טעם של החמצה מהסיפור הזה וגם לקח שהפנמתי - אנחנו חיים כאן ועכשיו אז תעשה היום מה שאפשר כי אולי לא יהיה מחר. זה קיטשי, אבל כל כך נכון".

מהי השמועה הכי מטורפת שהייתה סביבך?

"איזה שטויות לא אמרו עליי. יש איזה טיפש שסיפר שהבת של רוני בראון הייתה בת זוג שלי ולכן הוא החתים אותי בהליקון. אז אני מכיר את הילה בראון והייתה לי חברה בשם הילה, אבל לא בראון. יש גם ראפר שהלך וסיפר לכולם שהוא כתב את השירים שלי והפך אותי לראפר. לא נעשה לו פרסום. כל אחד ומחלת הנפש שלו, ושהרופא ירשום מה שעוזר לו".

מהי התספורת הכי גרועה שהייתה לך אי פעם?

"פוני בגיל בר־מצווה שהייתי מסרק לאחור. היה מזעזע".

איזו סדרה כולם צריכים לראות כרגע?

"הסדרה האחרונה שראיתי היא 'נמלטים'. זה אומר הכל. שמעתי על 'נרקוס' אבל לצערי לא יצא לי".

אם הייתה לך מכונת זמן, לאן היית חוזר?

"לילדות שלי, לבית הספר היסודי ברמת החייל בתל־אביב, כדי להרגיע את הילד קובי. לא היה לי פשוט שם. הייתי יוצא דופן מהרבה סיבות, המעמד הכלכלי שהיה קצת פחות טוב מכל החבר'ה בשכונה, עם הורים שהגיעו ממעברה. גם העניין העדתי, באתי ממשפחה מזרחית, צחקו על ההורים שלי ועל איך שהם נראים וכשאבא שלי קרא לי 'עומרי', חשבו שיש לי שם שני. הרגשתי מחוץ ללופ ובתקופה הזו גם לא עלו על הדיסלקציה שלי, אז גם היה קשה בלימודים. כשעלו על זה, הצלחתי בלימודים וחשבו שאני מחונן. אז הייתי רוצה לומר לילד קובי שבאמת יהיה טוב".

מה אתה לא אוהב במראה החיצוני שלך?

"את הבטן שצריכה לחזור להיראות כמו בטן".

מה חסר לך כדי לשפר את איכות חייך?

"חופשה. כבר שנתיים בערך שלא הייתי בחופש, אבל ממש בקרוב אני בתאילנד ומאוד מחכה לזה".

ומהי החופשה הכי גרועה שהייתה לך?

"ביוון, לפני עשר שנים. טסנו כל המשפחה ואבא שלי, שיהיה בריא, לא הרגיש טוב על המטוס. ישר משם נסענו לבית החולים, היינו בלחץ וכולנו רבנו. היה סיוט אמיתי שנגמר ברגע שחזרנו הביתה. פשוט חופשה מקוללת. אבא היה כל הזמן בבית החולים והייתה סכנה לחייו, וכל הזמן היינו סביבו. סרט".

מהו הג'וב הכי גרוע שהיה לך?

"הייתי שוטף מכוניות בגיל צעיר. עבדתי בפרך ולא היו אז טיפים. עשירים כנראה לא משאירים טיפים".

את מי היית מזמין לארוחת החלומות שלך? 

"זוהר ארגוב, אריאל שרון והראפר ביגי. מארגוב ומביגי הייתי רוצה שיר ביחד ועם שרון הייתי פשוט רוצה לדבר על התוכניות שלא הספיק להוציא לפועל".

מה נשים לא מבינות לגבי גברים?

"שיש לנו שני מוחות שלא תמיד חושבים אותו דבר".

מה ההורים שלך אף פעם לא הבינו לגביך?

"בילדות, כשישבתי ועשיתי היפ־הופ, ההורים שלי לא הבינו למה אני משקר לעצמי וחושב שאני עושה מוזיקה, ובכלל למה אני מפריע לשכנים. נפל להם האסימון כשהכל הצליח ברדיו והחברים באו לדבר איתם על מה שהבן שלהם עושה ועל המסרים הטובים שהוא מעביר. ב־2002 כשיצא השיר 'אני יכול' עם רון שובל, אמא שלי כפרה עליה באה אליי ואמרה לי, 'תראה איזה יפה רון שובל שר ואז אתה נכנס, הב הבה הב הב הב. למה אתה לא שר כמו רון שובל'".

מיילי סיירוס או ג'סטין ביבר?

"באיזו פוזיציה כפרה?"

מה הדבר הכי גרוע שכתבו עליך או אמרו לך?

"לפני בערך חמש שנים החלטתי שאני מסיים את הפרק עם משפחת תאקט, הבנתי שהכל חארטה, שיש משפחה ויש עסק. יש לי את משפחת שמעוני בבית ולא כל שיר הוא כמו ילד. חלק מהאמנים נפגעו ויצרו הרגשה שהרסתי את המשפחה בשביל כסף, שמכרתי אותם או שאני חייב למישהו כסף. האמת הפוכה. כולם היו בחובות גדולים כלפי חברת התקליטים תאקט, ואנחנו שיחררנו אותם מהסכמים מבלי שיצטרכו להחזיר את הכסף. תקופה מסוימת היו ניגשים אליי אנשים ברחוב ואומרים, 'קובי, נשמה, אני אוהב אותך, אבל כסף זה לא הדבר הכי חשוב בחיים'. זה מאוד פגע בי ובמשך שנים לא הגבתי עד שהוצאתי את האמת החוצה ומאז אני לא שומע את השטויות האלה יותר".

מהו ההישג הכי גדול שלך לדעתך?

"בכל השירים שלי שזור כחוט השני מסר חיובי, מאחד, בשפה עממית, ואני רואה שיש לדבר הזה תוצאות. בכל שיר שאני מוציא, אני מקבל פידבקים מאנשים. על השיר 'ילד רחוב' אנשים אומרים לי, 'החזרת לי את הילד לחיים'. גם על שירים אחרים יש תגובות כאלה, וזו הסיבה שאני עושה מוזיקה".

מה מדאיג אותך לפני השינה?

"הבוקר, אם אצליח לקום".

מה היה האלבום הראשון שקנית?

"Turn Up The Bass, אוסף ראפ של כל אבות המזון של שנות ה־80 בתחום. שם גיליתי את מה שאני אוהב".

מתי התרגשת לראות מפורסם?

"זה קרה לי פעם אחת בכל החיים ותפס אותי בהפתעה גמורה כי עבדתי עם הרבה מפורסמים גם בארץ וגם בחו"ל. אבל כשראיתי את ג'יי־זי זו הייתה הפעם הראשונה שבאמת התרגשתי, לא ידעתי שיש בי בכלל את הדבר הזה. זה קרה בלאס־וגאס, באחד מסיבובי ההופעות שלי לפני כמה שנים, נפגשתי עם 50 סנט, אייקון, כל מיני ראפרים. הם היו שם בתערוכה של ביגוד. אנחנו בדיוק הופענו באחד המלונות והגעתי לשם בלי שום ידיעה שהוא יכול להיות שם. אני מסתובב שם ויש את הפוסטרים שלי בחנויות, קצת הזוי. אז הגענו לביתן של חברת הבגדים של ג'יי־זי, הייתי מאוד נבוך. אמרו לי, 'תעשה איתו תמונה' אבל התביישתי. הוא הלך לכיוון שלי ואז השותף שלו בחברה, בחור יהודי שמכיר אותי, אמר לו, 'דיס איז ג'יי־זי אוף ישראל' והוא לחץ לי את היד. אבל סלפי לא יצא. אולי בעזרת השם נעשה משהו פעם ביחד".

באיזה ריאליטי היית מסכים להשתתף?

"אקס פקטור, בתנאי שסאבלימינל שופט".

במי אתה מקנא?

"באמנים כמוני שגרים בארצות־הברית, כי יש לי כבר 50 ומשהו שירים שהיו במקום הראשון, הפקתי יותר מ־30 אלבומים לאמנים, ובמצב הזה בארה"ב הייתי הכי מסודר בעולם".

מי היה משחק בתפקיד סאבלימינל בסרט על חייך?

"וין דיזל, העיקר שלא משה איבגי".

איזה שיר ישמיעו בלוויה שלך?

"הגרסה שלי ל'לפעמים החגיגה נגמרת'".

מה יהיה כתוב על המצבה שלך?

"חוזר אל האור".