ברגע מסוים בסרט, לילא - עורכת דין ביום וחיית מסיבות תל־אביבית מסובבת ראשים בלילה, חובבת מחשופים וסמים - מגיעה לדירת בן זוגה כשאחותו נמצאת. לילא תורמת לה עצה משפטית ועל הדרך מדליקה סיגריה. בן זוגה - הרגיש, האוהב והליברלי - יכעס עליה מאוחר יותר: "אולי תפסיקי לעשן? את יודעת בדיוק איך מסתכלים אצלנו על הדברים האלה". מונא חוה שמשחקת את לילא בסרט, כמו גם חברותיה לסט של 'לא פה, לא שם', סנא ג'מאליה ושאדן קנבורה, מכירות את הסצנה הזו מהחיים. אישה לא אמורה לעשן. "אני יושבת במרפסת עם אבא שלי ומעשנת סיגריה בסבבה", אומרת מונא, "אבל כשאני באיזו חתונה ליד המשפחה זה לא בסדר שאדליק סיגריה כי כולם יסתכלו עליי אחרת".
באדיבות קולנוע לב
"הלוק של אישה מעשנת נחשב לא הולם", מוסיפה סנא. "זה מתאים לגבר. זה דפוק אבל זה מה שאומרים".
מונא: "אותו דבר על בקבוק בירה. אני, מונא, שותה ומעשנת, אבל הרגע הזה שאני יושבת ליד אבא שלי ורוצה להדליק סיגריה והוא אומר לי, 'עדיף שלא, כי את יודעת איך מדברים', זה מפריע. מנסים כזה כל הזמן ללטף ולהשתיק".
ואת מדליקה סיגריה בכל זאת?
"כן. כי די, באיזה שלב התחלתי לזרוק זין. אבל אז יש מבטים, ואני בטוחה שיש גם דיבורים".
וכך, זה לא מקרי שהסיגריות - ביטוי גבריות מובהק בחברה הערבית - הן שחקניות כמעט ראשיות בסרט שמציג מציאות ישראלית־פלסטינית שטרם נראתה על המסך. חונקות, משחררות, מסריחות כמו החיים, מייצרות מסך עשן. 'לא פה, לא שם', סרט הבכורה שכתבה וביימה מייסלון חמוד ועלה אתמול לאקרנים (ביקורת מתמוגגת בעמ' 18) הוא יצירה מעולה, חכמה וקצבית, מהטובות שיצאו כאן בשנים האחרונות. הוא דן בדיכוי אבל תשכחו מהכיבוש, פיגועים וחנין זועבי ותיהנו מהצוהר שנפתח אל האנדרגראונד הפלסטיני של תל־אביב: שלוש צעירות ערביות־ישראליות שעזבו את בית המשפחה חולקות דירה בעיר הגדולה ובולעות מנות גדושות של חופש. מסיבות, סמים, מוזיקה, דייטים, נטייה מינית משוחררת. אבל כמובן שלמעשה הן אינן חופשיות, אלא נדחסות בין אבני ריחיים: מכאן, על ידי המשפחות השמרניות שמנסות לכפות עליהן את הכללים החברתיים הנוקשים. ומשם על ידי היהודים, שתמיד רואים בהן סוג ב' ולא משנה כמה הם נאורים בעיני עצמם.
השלוש נותרות בלימבו אינסופי. האם זו גזירת גורל או שיש דרך לצאת מהלופ? גם השחקניות חושבות פעמיים לפני שהן עונות.
"לפני צילומי הסרט היו לי התקפי פאניקה", מגלה סנא. "התפקיד מאוד הפחיד אותי. פחדתי מההורים, שיבואו ויגידו להם, 'הבת שלכם משחקת לסבית, מתנשקת, מעשנת ג'וינטים', לא רציתי שהם יתמודדו עם הדברים האלה. כמו בסרט, גם אני די־ג'יי וגרתי בתל־אביב - חשבתי שיעשו אחד ועוד אחד ויתחילו סיפורים".
ואיך הם הגיבו כשסיפרת על התפקיד?
"אמא שלי הייתה בסדר אבל לא התלהבה בגלל אבא שלי. כשסיפרתי לו אמרתי, 'יש דבר אחד קטן בדמות שאולי לא תאהב - היא לסבית'. הוא חייך חיוך של ייאוש. הדמות הייתה מאד חשובה לי, אף פעם לא היה ייצוג של פלסטינית לסבית בקולנוע. בחברה הערבית שמו את זה מתחת לשטיח - אין לנו לסביות. וכמובן שיש המון, אבל לא מדברים על זה".
הסרט מציג עולם פלסטיני צעיר ומאוד ליברלי.
מונא: "פלסטינים בתל־אביב חיים חיים כפולים. הרבה חבר'ה צעירים שרוקדים ועושים סמים כדי לברוח ולשכוח, לאהוב. זה לא משהו חדש או מוזר, אבל אסור לדבר על זה עם המשפחה".
כי אז מה?
"זה משפיע למשל על הסיכויים שלך להתחתן. יכול להיות שאני כבר שרופה אבל לא אכפת לי, זה שטויות. הכרתי גברים כביכול פתוחים שמקבלים את סוג החיים שאני חיה, ואחר כך הייתי שומעת מחברים שהם אמרו עליי ככה וככה. הם רוצים ליהנות מכל העולמות".
שאדן: "גם הגבר השמרן הוא קורבן. מצפים ממנו להביא מישהי בת 18־19 שעוד לא ראתה כלום מהחיים. ואני מכירה בחורים שהביאו מישהי כמו לילא, שחולקת איתו אותה הסתכלות על החיים, אבל ההורים שלו לא קיבלו אותה".
מה המחיר שנשים פלסטיניות משלמות על הדיכוי הזה?
סנא: "הן לא חיות את החיים שלהן. לא לומדות את המקצוע שהן רוצות, לא עושות מה שבא להן. תמיד חושבות כל הזמן מה אנשים יגידו. ומי שכן — לא מקבלים אותה. אני הבת הבעייתית, אנשים אומרים, 'זאת הבת שמשגעת אותם'. כי אני בת 30 ולא נשואה, ולא גרה בבית, תמיד מסתכלים עליי בעין עקומה. אנשים באו להורים שלי ואמרו, 'אתם יודעים שהבת שלכם די־ג'יי? איך אתם מרשים לה לחזור מאוחר בלילה?' המחיר שמשלמים הוא לפעמים שלא יידעו עליך כלום וזה מחיר לא קל".
* * *
מונא חוה, בת 27, חיפאית, טבעונית, מתולתלת, גרה לבד בפלורנטין במשך שש שנים. למדה בבית צבי, זמרת ושחקנית, עובדת המון בתיאטרון, בעיקר הצגות ילדים. החליפה לאחרונה את חן אמסלם בהצגה 'חצוצרה בוואדי' של תיאטרון חיפה, ובערוץ 1 יש לה תוכנית לילדים בשם 'דוניא ודן־דן'.
"כשסיימתי בית צבי אבא שלי אמר, 'טוב חביבתי, יאללה, סיימת ללמוד, הביתה!' אמרתי לו, אבא, אתה חולם!" התפקיד המוכר ביותר שלה - אמאל, מחבלת מתאבדת ב'פאודה'.
"אני לא אוהבת תפקידים של מחבלת. ישר הסטיגמה של הערבים שמשתמשים בהם כמחבלים או גופות, כמו ישראלים בהוליווד. אין מצב שאשחק גופה בהוליווד. זה היה תפקיד קטן, שלושה פרקים, אבל בתל־אביב צועקים לי 'פאודה!' או 'אמאל'! הרגשתי שזו לא עוד דמות שקופה, שניסו להראות את הטוב והחרא של שני הצדדים ובאמת אנשים אומרים לי, 'את הולכת להרוג אותנו, כביכול, ואנחנו מאוד מזדהים ומבינים אותך'. זה מגניב".
אז יש לך בעיה להיכנס למועדונים בעיר?
"למועדונים לא, אבל לשדה תעופה כן. בלי קשר לדמות".
שאדן קנבורה, תכף 29, נולדה, גדלה וגרה בחיפה. למדה תיאטרון באוניברסיטת חיפה, עבדה במגוון תיאטראות ולאחרונה נתנה תפקיד יפה ככלה הטרייה והאישה השנייה בסרט 'סופת חול', גם שם עם חיג'אב מסורתי. "אם עוד פעם מביאים לי תפקיד של מישהי עם חיג'אב אני מתאבדת", היא שולחת מסר למלהקים. שיחקה בהצגה שעלתה לכותרות שלא מסיבות אמנותיות - 'הזמן המקביל' - בתיאטרון אלמידאן, אותו עזבה. ההצגה מתארת את חוויותיו בכלא של האסיר הביטחוני וליד דקה, המרצה מאסר עולם בגין חלקו בחטיפה, עינויו ורצח החייל משה תמם.
"כתב אותה בשאר, ילד בן 20 שחיפש סיפורים של אסירים. מדובר בסיפור על מכתבי אהבה שהאסיר - ששמו לא מוזכר בהצגה, אגב - כתב לעיתונאית ובסוף הם מתחתנים בכלא. שנה שלמה הופענו, הכול היה סבבה, חשבנו שכבר נגמר. הבלגן התחיל מהמשפחה של החייל, אני יכולה להבין אותה. אבל אז הימין תפס גל. תכלס עצרו את הכסף כי הם 'חוקרים את העניין'. שנה. בינתיים התיאטרון לא יכול להתקיים כי הם סגרו את הברז. ככה אתה עושה צנזורה באופן דמוקרטי. זו הצגה מאוד רגישה וממש לא כל מה שאמרו. אם כל המתנגדים היו רואים אותה הם היו משנים את דעתם כי זה סיפור אהבה".
סנא ג'מאליה, בת 30, קעקועים ופירסינג באף, מעצבת גרפית בוגרת שנקר שהתאימה לתפקיד. בגיל 19 עזבה את נצרת, היום גרה בחיפה, ובאמצע עברה בתל־אביב. "נשארתי בתל־אביב תשע שנים. הייתי הדי־ג'יי הערבייה הראשונה בארץ והיה בלגן סביב זה. אטרקציה, היו מביאים אותי לכל המסיבות והייתי מבקשת כמה כסף שאני רוצה. בהתחלה הרגשתי גימיק וזה היה די מעליב. ואז התחילו עוד בנות לתקלט ועדיין הביאו אותי, אמרתי, טוב, עכשיו מביאים אותי בגלל המוזיקה". יש לה סטודיו לעיצוב שלאחרונה עלה לכותרות בגלל תיק שיצרה. "היינו בברלין ומכרנו את התיק שכתוב עליו בערבית, 'אין שום מטרה לטקסט הזה חוץ מלהפחיד אנשים שלא מבינים את השפה הערבית'. צילם אותו איזה עיתונאי, זה נהיה ויראלי". היא לא שחקנית, "אני שונאת את המצלמה, שונאת איך שאני מצטלמת".
איך היו החיים בתל־אביב?
סנא: "בהתחלה ממש אהבתי. רציתי להיות אנונימית, לשתות משהו בלי שאף אחד יסתכל עליי מוזר. בסוף נחנקתי, כי הבנתי שכל זה אשליה אחת גדולה. לא הרגשתי שייכת באמת, הרגשתי שאני נטמעת ומאבדת את הזהות שלי מכל הבחינות, ראיתי את המשפחה שלי פעם בחודשיים, בקושי דיברתי איתם ועם החברים שלי, בקושי דיברתי ערבית, שילמתי את החיים שלי על דירות חור. ואז גיליתי את חיפה. עכשיו אני שוב נחנקת. שם זה בועה ממש, כולם יודעים עליי הכל, אני לא יכולה לזוז. אני כל הזמן מנסה למצוא את המקום שלי".
שאדן: "פעם עבדתי בתמיכה טכנית באינטרנט ולא זיהו שאני ערבייה. היו אומרים, 'סוף־סוף נפלתי על מישהי לא ערבייה', או 'מה זה פה, המוקד שלכם כולם ערבים?' הייתי שותקת, ואז הייתי אומרת, 'חכה שנייה' כדי לעקוץ ולהגיד משהו בערבית למישהו לידי, ואז הם מגמגמים כמה דקות. המסר עבר".
* * *
מתבקש למקם את 'לא פה, לא שם' בתוך גל סרטים דוברי ערבית ששוטף - בקנה מידה ישראלי - את הקולנוע המקומי. לצדו אפשר למנות את 'ג'נקשן 48' של אודי אלוני עם תאמר נפאר, 'סופת חול' של עילית זקצר ו'עניינים אישיים' של מהא חאג' שייצא בקרוב.
לצד היצירות הללו, ממלא 'לא פה, לא שם', שכבש את פסטיבל חיפה האחרון וזכה בפרס סרט הביכורים המצטיין, תפקיד חשוב של השמעת קולות מושתקים של האנשים הכי שקופים בישראל, עם כל הכבוד לאריה דרעי. אבל האם תהיה לו השפעה של ממש, האם הוא יעניק השראה לנשים וגברים שאת מציאות חייהם הוא מתאר?
מונא: "הסרט הזה מייצג בעיניי את הדור שלנו, הצעירים הפלסטינים שחיים פה. אתה יכול לקרוא להם ישראלים או פלסטינים, כל אחד קורא לעצמו מה שמתאים לו".
סנא: "ב'סקס אנד דה סיטי' הן כל הזמן היו יפות וחמודות ורק דיברו גסויות, ואז באה לנה דנהאם ופתאום הן לא היו יפות, פתאום הן דיברו על כל הבעיות הנשיות האמיתיות. היו שם יצורים לוזרים בהגדרה, אבל פתאום אנחנו הנשים הרגשנו שראינו דמויות שמוכרות לנו מהחיים שלנו. גם בסרט הזה יש ייצוג להמון דילמות חברתיות, זוגיות, אישיות, משפחתיות, פתאום יש דור צעיר שמוצא את עצמו ומרגיש שאשכרה נעשה סרט בשבילו".
בחברה היהודית מלבים פחד מהתבוללות. איך אתן רואות ערביות שיוצאות עם יהודים?
שאדן: "תלוי מאיפה היא, ומאיזו משפחה היא באה. את לא חייבת לצאת עם יהודי כדי שיקראו לך Slut. לפעמים מספיק שתעשני בביטחון בבית קפה של ערבים. יש בחורות שיכולות לדבר עם החבר שלהן רק מהשירותים. החופש הוא תלוי מקום, תלוי משפחה, איזה סוג של אבא יש לך".
מונא: "זה וואחד טאבו. לי זה לא אכפת, אין לי בעיה לצאת עם יהודים. אגב, רוב הדתות מקפחות את האישה, ובעיות של אישה הן בעיות של אישה גם אם היא יהודייה. את יכולה להיות מוטרדת בכל דת".
