מי כאן ילד
אם אלאור אזריה הוא ילד (שצריך להגן עליו) ולא חייל (שמגן עלינו) - מי יילחם במלחמה הבאה?
ראש הממשלה שאמר שהחייל כשל ואז ראה סקר והתחרט (השבוע אפילו לא טרח לגבות את הרמטכ"ל). יעלון והרמטכ"ל שמצאו עצמם תחת מתקפה. בנט שמבין לא פחות טוב ממני את מה שנכתב כאן אבל בחר לדבר על "זיהום" המשפט תוך כדי שהוא עושה זאת בעצמו (לזכותו ייאמר שלפחות הוא גיבה השבוע את הרמטכ"ל). וליברמן שעשה סיבוב ציני כשלא דמיין שיהיה אחראי למערכת הביטחון. רובם הושפעו מהעם בסקרים. הם שכחו שתפקיד מנהיגים הוא להשפיע על העם למרות ה סקרים.
הקמפיין שרובו הובל על ידי אנשים שלא החזיקו נשק בחייהם, הזיק לאזריה ומשפחתו. היחצ"נים ליבו את עורכי הדין ולהפך. איש לא הסביר למשפחת אזריה שהבן שלהם לא גיבור, אלא חייל ששגה ועכשיו צריך לצמצם את הנזקים.
ההשוואה המתבקשת לגלעד שליט עומדת בעינה, שליט, חייל כושל נפל בשבי בלי שנלחם ושוחרר כתוצאה מקמפיין ציבורי אגרסיבי. מחיר העסקה היה קשה מנשוא: אלף מחבלים ודם שנשפך מאז. זה היה עוול לאומי. הקמפיין סביב אזריה, חייל כושל, ששופך את דם הפרה הקדושה היחידה בישראל — צה"ל. שניהם כונו "ילדים". מילת תיאור רופסת שהפכה את היוצרות בישראל. חיילים צריכים להילחם ויש להם ערכים ופקודות. חתירה למגע וטוהר הנשק. על ילדים צריך לגונן. אם כולם ילדים - אז מי יילחם במלחמה הבאה?
נכון לעכשיו, הקריאות של בנט ורגב לחנינה הן בדיחה. חנינה מגיעה בסיום הליך משפטי, לא באמצע. אני מקווה שאזריה ייצא בסופו של דבר עם עונש מופחת. אם לא — חנינה בבוא הזמן היא אפשרות סבירה. שישכח וימשיך בחייו. הוא לא הסיפור. מה שחשוב הוא האחריות של מי שמוביל את המדינה. יש קבוצות שמשחררות קיטור, אני לא נבהל מהן אבל מודאג ממנהיגים שמפחדים מהצל של עצמם. מפחדים להגיד את מה שכתוב כאן בקול. צה"ל הוא אי של שפיות ישראלית ומנוע צמיחה אנושי. הוא הופך לחובת המיעוט. בלי לשמור עליו ישראל תהיה מקום לא בטוח. ביטחונית וחברתית.
הטור המלא של יועז הנדל - מחר במוסף לשבת

