"אבא שלה התנגד לנסיעה לטורקיה ולא רצה לומר לה שלום. בסוף הוא אמר. זה היה השלום האחרון"

"ליאן הייתה מדברת תמיד בשקט, כמעט בלחש", מספרת אמה, לוסי. "היא לא אהבה רעש. כשהייתי כועסת וצועקת עליה לפעמים, היא הייתה מחבקת אותי עם חיוך ומבקשת ממני לדבר בשקט. לפני שהביאו את הגופה שלה הביתה, ביקשתי מכל בני המשפחה, וגם מעצמי, לכבד אותה ולא לצעוק מולה. כשהגופה הגיעה, בכיתי, אבל החזקתי את עצמי ולא צעקתי. ליטפתי לה את הלחיים, נישקתי אותה. רק אחרי שהוציאו את הגופה, התפרקתי והתחלתי לצעוק".

נסיעתה של ליאן זאהר נאסר (19) לאיסטנבול הייתה הראשונה שלה לחו"ל. לא בקלות איפשרו לה הוריה להמריא עם חברותיה. "לא רצינו לתת לה לטוס", מספרת לוסי, "אבל ליאן הפעילה את כל העולם כדי לשכנע אותנו. אני הסכמתי קודם, למרות שבלב לא רציתי. אבא שלה לא הסכים. הוא חשש מהמצב הביטחוני בטורקיה. אמרתי לו, 'תן לה. זה חשוב לה. היא עובדת כל כך קשה. מגיע לה חופש'. ליאן רצתה להתחיל ללמוד שיננות, אז באמת היה חשוב שהיא תתאוורר קצת לפני הלימודים. בסוף אבא שלה הסכים, אבל לא רצה לומר לה שלום כשהלכה. כשהיא יצאה מהבית, היה לה קשה להרים את המזוודה לרכב, אז היא קראה לו. הוא בא לעזור לה, והיא אמרה לו שלום, ואז הוא אמר לה שלום. השלום האחרון".

מוזיקה עצובה מסתלסלת בסוכת האבלים בחצר משפחת נאסר בטירה. עשרות נשים מקיפות את האם לוסי, מקוננות איתה, שותקות איתה. כשנכנסת רואא מנסור, אחת החברות שהייתה עם המנוחה בטורקיה, הבכי מביס את השקט. זו הפעם הראשונה שמנסור מוצאת כוחות נפש לפגוש את ההורים של חברתה מאז ליל הסילבסטר הארור שבו אירע הפיגוע. עקב בצד אגודל היא פוסעת פנימה, ידה האחת מקובעת לצווארה, ידה האחרת נעזרת במקל. שני כדורים פילחו את גופה בפיגוע באיסטנבול, בזרוע ובירך. האם האבלה מקבלת אותה בזרועות פתוחות, מחבקת אותה בעדינות, חוששת להכאיב לפצעיה. ובתוך החיבוק הן בוכות על ליאן, שלא שבה הביתה.

חברה נוספת שהייתה איתן באיסטנבול היא רופאת השיניים ד"ר אלאא עבד אלחי, שבמרפאתה שבמרכז טירה עבדה ליאן כסייעת בחודשים האחרונים, מאז שסיימה את לימודי התיכון. "עבדנו מאוד קשה", מספרת ד"ר אלחי, "מהבוקר עד אחת בלילה. ליאן הייתה צמודה אליי: בחורה שקטה, נעימה, יעילה מאוד. מאז שהחלה לעבוד במרפאה, הייתה כמו האחות הקטנה שלי. שתינו רצינו לשנות אווירה ולנוח קצת מהעבודה הקשה, אז החלטנו לנסוע לחו"ל. בהתחלה חשבנו לצאת לירדן, אבל בסוף בחרנו באיסטנבול. לטיול הצטרפו רואא, שהיא חברה של ליאן וגם מטופלת שלי, ואיה, שגם היא מטופלת שלי".

החברות, ד"ר אלאא עבד אלחי (מימין) ורואא מנסור. "דאעש זה לא איסלאם, זו חבורה של פושעים"

ד"ר אלחי (30) למדה רפואת שיניים בגרמניה ונסעה לחופשות בחו"ל פעמים רבות, עם חברות ולבד. "מאוד התרגשתי בשביל ליאן, שנסעה לחו"ל בפעם הראשונה, למרות התנגדות ההורים. לכל האחרות ההורים דווקא הרשו לנסוע מיד. ביום שלישי, לפני ההלוויה, באתי לבית שלה כדי להיפרד ממנה. אחר כך הייתי בהלוויה, אבל לא נשארתי הרבה. היה לי קשה לראות את הצער של הוריה".

ההלם מדבר מעיניהן של שתי החברות. החברה הרביעית, איה אחסאן עבד אלחי, לא מסוגלת לדבר, מסתגרת בביתה. ד"ר אלחי ומנסור נפגשות ביום רביעי בבוקר בבית אמה של הרופאה, מנסות יחד לעכל את הזוועה שעברה עליהן. הן תיכננו לנפוש, לבלות, ונקלעו לטרגדיה.

במחבוא, מעל המקרר

זה קרה במוצאי שבת שעברה, קצת אחרי אחת בלילה, בשיאן של חגיגות השנה החדשה באיסטנבול. מחבל נכנס למועדון ריינה המשקיף על מיצרי הבוספורוס ופתח בירי חסר הבחנה. רואא מנסור (19) הייתה הראשונה מבין ארבע הישראליות ששמעה קולות ירי, ופקדה על חברותיה להתכופף.

ליאן עם אלאא. "למה לא לטייל בחו"ל, כמה בנות יחד?"

"נשכבתי על הרצפה והתחלתי לזחול", מספרת אלחי. "אחרי כמה רגעים שמתי לב שהטלפון הנייד לא עליי, אז רציתי לחזור לשולחן שלנו כדי לקחת אותו. זחלתי בין הגופות שהיו על הרצפה ומצאתי את הנייד. היה לי חשוב להגיע אליו כדי שאוכל להתקשר לאמא ולספר לה שאני בסדר. אני מכירה אותה ויודעת כמה היא דואגת לילדים.

"המשכתי בזחילה. הגעתי למחסן, התחננתי שיפתחו את הדלת, אבל האנשים שהסתגרו שם חששו לפתוח. המשכתי לזחול והגעתי למטבח. היו שם עוד תשעה אנשים - כמה טורקים, שני גרמנים וסורי אחד - שטיפסו גבוה מעל המקרר. היה שם מין פתח מוסתר ממש גבוה. הסורי סייע לי ולעוד בחורה לטפס. התחבאנו שם, צמודים, על הבטן, במשך קרוב לשעה".

במהלך השעה הזו הגיע המחבל למטבח וחיפש אנשים חיים. המסתתרים הציצו בו מלמעלה באימה. "הוא אחז בידיו צעירה והצמיד לראשה אקדח כשהוא לא מפסיק לצרוח: 'אללה אכבר'. הוא החזיק בה כבת ערובה, ואחר כך יצא איתה. אין לי מושג מה קרה לה. אנחנו השתדלנו לא לנשום. אם הוא היה מגלה אותנו, תוך רגע היה מחסל את כולם", נאנחת ד"ר אלחי.

לחברתה רואא מנסור לא קל לשחזר את הזוועות. מדי פעם היא משתתקת, ומבטה בוהה בחלל, מתקשה להתמקד. מנסור נפצעה מיד כשנשכבו החברות על הרצפה. "השולחן שלנו היה קרוב לים, אז החלטתי לקפוץ למים כדי לברוח, אבל היה שם בחור טורקי שתפס אותי ולא נתן לי לקפוץ. מזל שלא קפצתי. היו כמה אנשים שקפצו, ואחד מהם, לבנוני, טבע. עם פציעה כמו שלי לא הייתי שורדת במים.

"זחלתי למחסן. הייתי הפצועה היחידה שם. אני מתנדבת במד"א כבר חמש שנים, החלום שלי הוא ללמוד רפואה; אני יודעת לתפקד באירועים כאלה, וגם כאן תיפקדתי. הסברתי לאנשים סביבי איך לעצור את הדימום מהרגל שלי. הייתה שם אישה שנכנסה להלם והתעלפה. הצלחתי להעיר אותה ועשיתי לה בדיקות כדי לוודא שהיא בסדר. חיכינו הרבה זמן למשטרה, וכל הזמן הזה נאבקתי כדי לעצור את הדימום".

מיד כשחולצה מהמסעדה, ניסתה ליצור קשר עם יתר הבנות. ד"ר אלחי, עדיין במחבוא במטבח, צמודה לנייד, ענתה לה במסרון שהיא בסדר. ליאן נאסר לא ענתה ולא הגיבה להודעות. ההערכה היא שנהרגה מיד. את איה פגשה מנסור בבית החולים, שם המתינה במשך שלוש שעות לחוקרי המשטרה שבאו לגבות ממנה עדות. רק לאחר מכן הוכנסה לניתוח.

אלחי ויתר המסתתרים במטבח יצאו ממחבואם עם ידיים על הראש כפי שדרשה מהם המשטרה. הם נלקחו לאולם גדול במסעדה סמוכה ובהמשך לתחנת המשטרה. אלחי הצליחה ליצור קשר עם בני משפחתה בארץ כבר באמצע הלילה. כשהשהות במשטרה התארכה בלי שדאגו לניצולים לבגדים חמים, לאוכל ולשתייה, פנו בני משפחתה למשרד החוץ הישראלי, שהפעיל מיד את אנשי הקונסוליה הישראלית באיסטנבול. אלה נשלחו אל שלוש הניצולות והביאו להן מזון וביגוד.

פתאום שמעתי צרחות

למחרת בארבע אחר הצהריים, כ־15 שעות אחרי הפיגוע, הצליחו אנשי הקונסוליה לשחרר את הרופאה הישראלית מתחנת המשטרה ולהביאה לחברותיה בבית החולים. מיד אחר כך החלו בחיפושים אחרי ליאן. "כל הזמן אמרו לי שהיא בסדר", מספרת אלחי. "אמרו לי שמצאו אותה, שהיא בבית חולים אחר. זה גם מה שאמרתי כל הזמן בטלפון לאמא שלה".

הטעות נוצרה מכיוון שהדרכון של נאסר לא היה עליה, ובתחילה חשבו שהיא אחת הפצועות. אחרי שהתברר שהזיהוי שגוי, נמשכו החיפושים. כשגופתה נמצאה, נשלח להוריה צילום של תכשיטיה, וכך היא זוהתה. "אני בדיוק התקשרתי לאחד הרופאים שאני עובדת איתו במד"א", מספרת מנסור. "פתאום אני שומעת בטלפון את הצרחות של לוסי, אמא של ליאן. הרופא בדיוק הגיע להודיע לה. זה היה נורא. ככה הבנתי שליאן מתה. בכל הזמן הזה היו לידנו נציגי הקונסוליה ותמכו בנו. אני מאוד מעריכה את מה שמדינת ישראל עשתה בשבילנו. אין לנו שום תלונה".

ד"ר אלחי מהנהנת ומוסיפה: "טיפלו בנו יפה ובמקצועיות. ברגע שהבינו שאנחנו בעלות אזרחות ישראלית, קיבלנו יחס של כבוד גם מצד הטורקים. ביום ראשון בשמונה בערב כבר היינו על טיסה חזרה הביתה".

ישראל היא הבית? איך אתן מגדירות את עצמכן?

"יש לי דרכון ישראלי, ולכן אני ישראלית. אני ערבייה שגרה בישראל", מסבירה ד"ר אלחי. "אבל לא בכל מקום אגיד שאני ישראלית. יש מקומות שיותר נוח לי לומר שאני פלסטינית. אם אגיד שאני ישראלית, יהרגו אותי. אבל יש מקומות, אפילו במדינות ערביות כמו ירדן ומצרים, שיתייחסו יותר בכבוד למי שיש לו אזרחות ישראלית".

אצל רואא מנסור העסק מסובך יותר. תחילה היא אומרת שהיא "ערביית 48". כשאני מבקשת להבין את משמעות המושג, היא מסבירה בחיוך: "בלב בפנים אני פלסטינית. ככה זה אצל כל ערביי ישראל. יש לי אזרחות ישראלית, אבל בפנים אני פלסטינית".

מנסור, אלחי וגם חברותיהן שבאו לתמוך בהן בעקבות הפיגוע מספרות שהן לא משתתפות בבחירות לכנסת. זה לא מעניין אותן, הן אומרות. הקונסוליה הישראלית באיסטנבול אמנם טיפלה בהן במסירות ובמקצועיות, אבל אין באפשרותן להתעלם מהעובדה שראש הממשלה כלל לא התייחס אליהן. אחרי הפיגוע בברלין שבו נרצחה הישראלית דליה אליקים, העלה נתניהו פוסט שהביע תמיכה במשפחתה. על אזרחית ישראל ליאן זאהר נאסר, שנהרגה בנסיבות דומות, הוא לא כתב דבר.

"ביבי לא מעניין אותנו", מכריזה ד"ר אלחי, ועלבון בקולה. "שלא יפרסם עלינו שום דבר. הוא לא חשוב. אנחנו קיבלנו תמיכה מכל העולם. קיבלנו הרבה תמיכה פה בישראל והרבה תמיכה דרך הפייסבוק מכל העולם. מי זה ביבי?"

לא קריירה, לא ילדים

אבל לא רק תמיכה קיבלו הבנות. היו מי שבחרו לרכל עליהן ולהפיץ נגדן שמועות מבזות. "אנשים פה בטירה אמרו, 'מה פתאום בנות טסות לבד?'" מספרת אלחי בכעס. "טענו שהלכנו לחגוג במועדון לילה, רמזו שאנחנו בחורות זולות. זה שקר מוחלט. בחרנו ללכת למסעדה הכי יוקרתית ומוערכת בעיר. רק האנשים העשירים ביותר מגיעים אליה. הזמנו מקומות מראש. אבל אנשים אוהבים לדבר שטויות. זה ממש תת־רמה".

זה מקובל בחברה המוסלמית שבנות צעירות טסות לבד?

"בטח שזה מקובל. הרבה בנות פה בטירה נוסעות לבד. היום נשים הן עצמאיות. זה לא מה שהיה פעם. אישה יוצאת ללימודים, לעבודה, לבלות, אז למה לא לטייל בחו"ל, כמה בנות יחד? אני למדתי שנים רפואה בגרמניה, הייתי בהשתלמויות בכל העולם. אני לא ילדה קטנה".

אחרי שהשמועות המביכות נפוצו, שלחה משפחתה של המנוחה את דודתה ליאל אל ד"ר אלחי. כשהגיעה הדודה אל מפתן הדלת בבית משפחת אלחי, נשברה ופרצה בבכי. אלחי יצאה אליה, והשתיים החלו לבכות יחד. "באתי לומר לך בשם לוסי, אמא של ליאן, שאף אחד לא כועס עלייך", אמרה הדודה. "ליאן הייתה מאושרת לעבוד איתך. את נתת לה פרנסה, תמכת בה, והיא אהבה אותך. תשימי את כל השמועות בצד. באתי לכאן כדי לומר לך בשם המשפחה: אף אחד לא כועס עליך".

גם על הדודה ליאל לא כועסים, על אף שהיא זו ששיכנעה את הוריה של ליאן להרשות לה לנסוע לחו"ל. ליאן הייתה בקשר קרוב עם דודתה, וכשההורים סירבו לה להצטרף לטיול, ביקשה מדודתה שתדבר איתם. "דיברתי, אמרתי להם שאפשר לסמוך על ד"ר אלאא אלחי. זה מה שליאן אמרה לי. היא אמרה, 'הכי בטוח לנסוע עם רופאה צמודה'. אבל מה זה עזר לה? זה היה מכתוב מלמעלה שהילדה הזו, המלאך הזה, הילדה שתמיד חייכה ועזרה לכולם, תסיים ככה את החיים שלה. אני מרגישה אשמה ששיכנעתי אותה לנסוע, אבל ההורים שלה לא כועסים עליי. הכעס לא יעזור לאף אחד".

כמוסלמיות, איך התחושה להיפצע בפיגוע שמחבל מבצע בשם האיסלאם?

"דאעש זה לא איסלאם", קובעת רואא מנסור בנחרצות. "זו חבורה של פושעים שאין לה שום קשר לאיסלאם. האיסלאם היא דת מתונה, דת שמתנגדת לרצח של חפים מפשע. כל אחד יכול לצעוק 'אללה אכבר', אבל זה לא עושה אותו מוסלמי".

"מוחמד מעולם לא הרג את ההורים שלו או את האחים שלו", מוסיפה אלאא אלחי. "אז איך מחבל יכול להרוג בשם האיסלאם מוסלמים אחרים, אחים שלו? מבין 39 ההרוגים בפיגוע באיסטנבול היו 15 ערבים־מוסלמים. הנזק שדאעש גורם לאיסלאם הוא נורא. יש כלי תקשורת ופוליטיקאים שמנצלים את האירועים הללו כדי לטעון נגד האיסלאם, אבל טרור זה לא איסלאם. בשום אופן לא".

איך זה שכמוסלמיות נסעתן לחגוג את הסילבסטר, שהוא חג נוצרי?

"מבחינתנו זו חגיגה של תחילת השנה האזרחית. כולם רוצים להתחיל את השנה ברגל ימין. בטירה, שבה גרים רק מוסלמים, זה מאוד מקובל לחגוג את השנה החדשה. יש הרבה אנשים מטירה שיוצאים לחגוג בכל העולם. יש פה אנשים שטסו לדובאי, לירדן, לטורקיה. אף אחד לא מתייחס ליום הזה כאל חג נוצרי".

עכשיו, אחרי שהשנה שלהן ממש לא התחילה ברגל ימין, קשה להן להמשיך הלאה. מנסור רחוקה מלחזור לשגרה. לצד ההלם והכאב שניכרים על פניה, היא צריכה להתאושש פיזית מהפציעה. גם ד"ר אלחי עדיין לא שבה לעבודה. במבט ראשון היא נראית כמי שלא נפגעה כלל, אבל זרועותיה ורגליה מלאים בשטפי דם - תוצאה של הזחילה הקשה על הרצפה.

"מה שתוכנן להיות טיול של שבוע כיף ונופש, הפך ליום וחצי של סיוט", היא אומרת. "כל הגוף שלי כואב. אני זקוקה עוד לזמן התאוששות כדי לעכל את מה שהיה. אנחנו מדברות אחת עם השנייה וגם יצרנו קשר עם הניצולים האחרים שסייעו לי להסתתר במטבח. בינתיים לא פתחתי את המרפאה. אולי עוד שבוע אצליח לחזור לשם. זה יהיה מאוד קשה לעבוד בלי ליאן, שהייתה צמודה אליי. אני מאוד אוהבת קריירה; עבדתי עד אחת בלילה, המרפאה מאוד הצליחה, לקוחות היו מגיעים כל הזמן, אבל עכשיו אני צריכה לנוח כדי להתאושש פיזית ונפשית".

זה נחשב חריג בטירה, קרייריסטית רווקה בת 30?

"אפשר לומר. אני לא כמו כל הצעירות שמחפשות מהר חתן כדי שיהיה גבר שיפרנס אותן והן יספיקו להביא כמה שיותר ילדים. אני בן אדם של אקסטרים. השקעתי את כל כולי בעבודה, אני עצמאית כלכלית ומרוויחה יפה. אני רוצה ילדים, רוצה להתחתן, אבל אני צריכה להיות משוכנעת מבפנים שזה הבן אדם. אם יבוא האיש הנכון, אתחתן ואעשה קצת באלאנס כדי לגדל את הילדים".

המחשבות על המשך החיים ועל ילדים מוציאות ממנה אנחה כבדה. "איך אפשר בכלל לחשוב על ילדים, כשליאן מתה בגיל כל כך צעיר? שום דבר היא לא הספיקה. היא רק הייתה בתחילת הדרך. לא קריירה, לא ילדים. היא בעצמה עוד הייתה ילדה. ילדה יפה שגזלו לה את החיים".