"אבא הוא מה שבפנים"

אורך כל השיחה עימה, שולמית הורביץ נחמן מלטפת את בטנה. זו בטן גדולה, עגולה, כזו של סוף היריון. "אני כבר שבוע לאחר מועד הלידה המתוכנן", היא מחייכת, ומוסיפה ללטף את הבטן. "עוד מעט זה מגיע".

זו תהיה בתה הרביעית של הורביץ, בת נוספת שתגדל מבלי שתזכה להכיר את סבא וסבתא. הוריה של הורביץ, הרב אלנתן ורעייתו דינה הורביץ, נרצחו בשנת 2003 בפיגוע בקריית־ארבע. מאחוריהם הותירו חלל גדול, כזה שלא ניתן למלא. "לקראת הלידה, הגעגועים אליהם מתגברים עוד יותר", אומרת הורביץ. "אני מרגישה שעוד לא גמרתי להבין את זה שהם לא פה".

הגעגועים מורגשים גם בכל דף ודף בספר הילדים הראשון שלה, "איפה אבא?" (הוצאת "כתר"), שיצא השבוע לחנויות. אולי בנותיה של הורביץ לא תזכינה להכיר את סבא וסבתא, אבל לפחות הן תוכלנה לקבל טעימה מהם באמצעות הספר הנהדר הזה, שמלבד צבעוניות ויופי יש בו גם הרבה עדינות ותבונה — כל התכונות שמאפיינות את משפחת הורביץ.

הספר מבוסס על משחק שנהג האב אלנתן לשחק עם כל אחד מילדיו, כשאלה הגיעו לגיל שלוש. "הוא היה מושיב אותנו על הברכיים ומתחיל לשגע אותנו עם השאלה 'איפה אבא?'" מספרת הורביץ. "כל ילד היה מסתבך ובסוף עונה תשובה אחרת, כזו שמאפיינת אותו". הספר משתעשע עם התשובות שהנפיקו בני משפחתה של הורביץ. כך למשל, האח הגדול מכריז בקול גדול כי "מכף רגל ועד ראש, אבא הוא הכל". האם משיבה לו בקול מהרהֵר: "אבא הוא המילים שאותן הוא אומר". ואילו מיכל הקטנה חושבת וחושבת, ולבסוף אומרת בקול נעים: "אבא הוא מה שבפנים".

שולמית עם הוריה אלנתן ודינה ז"ל

תשובותיהם התמימות והמחורזות של הילדים הקטנים לא רק משעשעות, הן גם מעוררות מחשבה. כמו בכל ספר ילדים טוב, מאחורי השפה הפשוטה והאיורים החביבים מסתתר רובד נוסף, כזה שמעז לעסוק אפילו בשאלות פילוסופיות קיומיות. "כן", מסכימה הורביץ. "הספר שואל מי אני, מה אני, ומה ומי האדם שלידי. התשובה שלי לאבא למשל, הייתה כמו זו של מיכל בסוף הספר — אבא הוא מה שבפנים. זו באמת התשובה שהכי מתאימה לי, גם היום. אני מרגישה שיש עולם פנימי לכל אדם. במקרה שלי, העולם הפנימי שלי נשאר שלי. אני אדם מסוגר, אני לא אחת ששופכת בקלות".

הזמן נעצר מלכת

גם במהלך הראיון איתה נותרת הורביץ מסוגרת. את המילים, גם האינטימיות ביותר, היא אומרת בקור רוח ובלחישה, כמו מדברת אל עצמה. אפילו כשהיא משחזרת את הלילה שבו נרצחו הוריה, ממשיכה הורביץ לחייך וללטף את בטנה בתנועות עגולות, כאילו הסיפור קרה למישהו אחר.

זה היה ערב שבת כששני המחבלים פרצו לדירה של משפחת הורביץ בקריית־ארבע, וזוג ההורים בדיוק התיישב לסעודת שבת. על השולחן הונחו בקבוק היין, החלה והתבשילים. כשהחלו היריות, הם נמלטו לתוך חדר העבודה של דינה. הכדורים תפסו אותם שם.

צילום : ידיעות אחרונות

שולמית, אז בת 20, עדיין התגוררה בבית הוריה אבל בליל הרצח נמצאה רחוק משם. "דווקא באותה תקופה הייתי בגיל ההתבגרות והייתי קצת מנותקת מהם. לא דיברתי איתם הרבה. היה לי איזה חבר שהם לא כל כך אהבו, אבל גם על זה הם ניסו לגשר בדרכים הייחודיות שלהם. הם מתו די באמצע, וחבל. כשהיינו מרוחקים ידעתי שזה עניין של זמן עד שנתקרב, ובגלל זה לא פחדתי ולא מיהרתי. אבל אז הזמן נעצר מלכת ונתקעתי בלעדיהם".

גם כשהורביץ מדברת על ההזדמנות המפוספסת להתפייס עם הוריה ואולי אפילו להציל אותם, היא ממשיכה לחייך את חיוכה העדין. "בזמן שלא הייתי בקשר עם ההורים, אבא שלי רצה שניסע יחד לשבת, רק אני והוא, כדי שנוכל לדבר. אמא שלי הייתה אמורה לעשות את השבת אצל אחותי. לא ממש התחשק לי, אז נסעתי לאילת והם נשארו בקריית־ארבע".

החדשות על הרצח תפסו אותך באילת. לא היו לך רגשות אשמה שלא הסכמת לבלות את השבת עם אביך?

"יכולתי לפתח רגשות כאלה, אבל החלטתי שלא כדאי לי".

אילו רגשות כן העסיקו אותך?

"הייתי עסוקה נורא בלשרוד. התעסקתי בלקלוט שאין לי הורים, שאין לי בית, שאני לבד בעולם. את כל הכעס שהיה לי על ההורים השלכתי על אחים שלי, אז גם אותם לא היה לי. הייתי בבית של ההורים שלי, אותו בית שבו היה הפיגוע, והייתי פתאום לבד. במשך חודשיים ישנתי אצל חברים והבגאז' של האוטו הפך לארון הבגדים שלי".

לחפש את המאחד

היא בת 34, מתגוררת בהתנחלות עלי, עובדת כגננת וכספרית, ואת ראשה מכסה מטפחת שחורה קטנה. את ילדותה בילתה בקריית־ארבע, בת זקונים לזוג הורים מיוחד במינו. "הם היו הורים מדהימים", היא מספרת. "שניהם היו חוזרים בתשובה. מצד אחד מאוד רציניים בכל מה שקשור לדת, אבל מצד שני פתוחים, נעימים וליברלים. זה היה מן שילוב שלא ראיתי הרבה, לפחות לא במקום שבו גדלתי. וכמובן שהם היו הכל בשבילי, אבא ואמא".

אלנתן, ששימש כרב בישיבת חברון, התבלט במתינותו הפוליטית, דווקא במקום שנחשב לנצי ביותר. "בקריית־ארבע יש המון תושבים קיצונים יחסית, וההורים שלי לא היו כאלה", אומרת הורביץ. "כשהיה את הפיגוע של ברוך גולדשטיין למשל, אני זוכרת איך כל החברות שלי היללו אותו. אני הייתי היחידה שאמרה 'מה פתאום, הוא רוצח'. על זה גדלתי, וזה היה שונה מהסביבה. גם לאחר רצח רבין אבא שלי אמר בצורה מאוד ברורה שזה דבר מזעזע ונורא. לא לכולם מסביבנו זה היה ברור".

ככזה, אלנתן הפך לדמות בולטת בתנועת "דור שלם", שהוקמה לאחר רצח רבין ונועדה לגשר בין קצוות החברה הישראלית. "המטרה הייתה להפגיש בין דתיים וחילוניים, בין שמאלנים למתנחלים, רק כדי להכיר את הצד השני", אומרת הורביץ. "אבא שלי דיבר הרבה על עם ישראל אחד, שנרגיש את המשפחתיות ולא רק את הפילוג".

העובדה שהוריה של הורביץ נרצחו בהתנחלות, שהיא עצמה מתגוררת בהתנחלות ושהיא נמצאת כעת בחודשים האחרונים להריונה, לא מונעת ממנה להסתובב בדרכים של הגדה המערבית גם לאחר רדת החשיכה. "ההורים תמיד אמרו לנו שהם לא מתכוונים להישאר לגור בקריית־ארבע ברגע שזה יהיה מסוכן מדי, שהם לא מוכנים להתאבד. אבל הם פיספסו".

ועכשיו את גרה במקום שרוב האנשים יגידו שהוא מסוכן.

"אין לי פחד. אני יכולה גם לא לנעול את הבית ולנסוע לכל מקום בכל שעה. אני לא יודעת למה, כנראה איזושהי הדחקה שלי זה לא יקרה, למרות שזה קרה. אני משוחררת לגמרי מפחד. מדי פעם אני חולמת חלומות לא נעימים, אבל זה לא ימנע ממני כלום. טיפשות שכזאת".

היית רוצה שאבא שלך יושיב את הילדות על הברכיים וישאל איפה סבא?

"כן. הם היו יכולים להיות סבא וסבתא מעולים".

מה את מספרת לילדות שלך על סבא וסבתא שלהן?

"הן מכירות אותם, זה מאוד חי אצלן. כל הזמן אני מספרת עליהם והן כל הזמן שואלות. הקטנה שלי בת ארבע וחצי, והיא כל הזמן מתעסקת בשאלה האם ערבים הם טובים או רעים, כל הזמן שואלת שוב למה הרגו את סבא וסבתא ואיך הרגו אותם. היא קוראת לזה השואה. 'אמא תספרי לי על השואה'".

ומה את עונה לה – הערבים טובים או רעים?

"אני עונה שמחבלים הם רעים, ושערבים הם כמו כל בני האדם — או שהם טובים או שהם רעים". •