סיפורה הכואב של משפחת קלמן אינו היחיד. ל"ידיעות אחרונות" הגיעו לאחרונה עדויות של ארבע משפחות שונות, אשר ילדיהן נעלמו לאחר שהגיעו לפגייה שפעלה בסניף ויצו בתל־אביב בסוף שנות השישים ובראשית שנות השבעים (משפחה אחת בחרה שלא להיחשף. שמה שמור במערכת). כל אחד מהסיפורים הללו בעל דפוס זהה: פג שנולד בבית חולים במרכז הארץ, הובהל לפגייה של ויצו ומאז נעלמו עקבותיו. בכל אחד מהמקרים טענו בוויצו כי התינוק מת, אך לא איפשרו למשפחות לראות את גופתו.

במשך שנים ניסו בני המשפחות לאתר מידע הנוגע לתינוק שנעלם, אך ללא הועיל. למרות שארגון ויצו ידוע בחיבתו לתיעוד, ועל אף שחלק ניכר מהמסמכים הרלוונטיים עדיין נמצא בארכיון, סירבו בארגון לאפשר למשפחות לעיין בהם. גם יחסן של רשויות המדינה לא היה טוב בהרבה, להפך: נדמה כי כולם עשו כמיטב יכולתם להסתיר כל מידע הנוגע לתינוקות.

"כולם אמרו לי שהשתגעתי, אבל כאמא הייתה לי תחושה שעבדו עליי. זה נורא להסתובב עם התחושה שהוא עדיין חי", אומרת מלי אפרתי, שבנה נעלם לאחר שהיה אמור להגיע לפגייה של ויצו ב־1969. "הרגשתי שבכל מקום שאליו הלכתי שיקרו לי", מצטרפת תמר גדסי, שבתה נעלמה מהפגייה של ויצו במרץ 1968. "השיטה של חטיפת ילדים הייתה קיימת כל הזמן. נעשו פשעים. לא ראינו גופות, זה אומר דרשני! זו לא רק משפחה אחת, אלא כמה משפחות".

התיק שהלך לאיבוד

זו לא הפעם הראשונה שבה החשד לחטיפת ילדים בישראל נקשר בשמו של ארגון ויצו. מסמכי ועדת החקירה בפרשת חטופי תימן, שנחשפו לציבור רק לאחרונה, יאפשרו למאות משפחות להתחקות אחר גורלם של הילדים שנמסרו על פי החשד לאימוץ, חלקם ממעונות של ויצו (ראו מסגרת). אלא שכאן אין מדובר בפרשייה משנות החמישים, שם כביכול שרר אי־סדר במסמכים. האירועים התרחשו במרכז הארץ, בבתי החולים הגדולים, בין השנים 1973־1968.

השנה היא 1968. תחום הנאונטולוגיה (רפואת פגים וילודים) נמצא עדיין בחיתוליו, האינקובטורים עושים את צעדיהם הראשונים בארץ, ופגיות הן דבר נדיר. למעשה, אחת הפגיות הבודדות שהיו קיימות באזור המרכז באותם ימים לא פעלה בבית חולים אלא בתוך מוסד פרטי — סניף ויצו בתל־אביב.

"ההורים שלי, ברטו ואתי קלמן, הביאו במארס 1968 בן זכר בבית החולים אסף הרופא", מספרת גילה קלמן, בתם של בני הזוג. "הם היו בחתונה כשאמי הייתה בחודש השביעי, ולפתע היא החלה לדמם. לאחר שהגיעה לבית החולים וילדה, נאמר לה שמכיוון שהפגייה באסף הרופא מאוד ראשונית, מומלץ מאוד שהתינוק יועבר לבית החולים איכילוב. זה הסיפור ששמעתי כל החיים שלי. אחרי כמה ימים הודיעו להם במברק שהילד נפטר. רק אז גילו שהוא בכלל הגיע לוויצו ולא לאיכילוב".

לדברי קלמן, בקשתם של הוריה לראות את גופת התינוק בימים שלאחר מותו נתקלה במערכת אטומה. "שלחו אותם ממשרד למשרד, אבל גופה לא הראו להם", היא אומרת. גם בחמישים השנים שחלפו מאז, למרות פניות חוזרות ונשנות, אף אחת מרשויות המדינה לא טרחה לנסות ולמוסס את החשדות הסמיכים של משפחת קלמן. בעיקר התקשתה המשפחה לקבל מידע מוויצו, אותו גוף שחתום על המברק שבישר להם על מות התינוק. הדלתות נסגרו בפניהם שוב ושוב.

ואז, לפני כחודש, היא קיבלה טלפון. על הקו הייתה תמר גדסי.

סיפורה של גדסי זהה כמעט לחלוטין. בסוף 1968 ילדה תינוקת במשקל קילו וחצי באסף הרופא. "אמרו לי שמעבירים אותה לוויצו בתל־אביב", היא משחזרת השבוע. "ראיתי אותה בתוך אינקובטור והיא נראתה בריאה. זה היה ביום שישי, ואני הייתי מאוד חלשה אחרי הלידה. ביום ראשון הגעתי הביתה וקיבלנו מברק מוויצו שהילדה מתה. בעלי הלך לשם וביקש לראות את הגופה, אבל אמרו לו 'לא כדאי לך'. לא נתנו לו לראות אותה".

גם גדסי הסתובבה במשך שנים עם תחושת בטן לא נעימה. לאחר שהתפוצצה פרשת ילדי תימן היא החלה לנסות ולהתחקות אחר גורל התינוקת שלה, רק כדי להיתקל בדלתות אטומות. בוויצו אמרו לה שהתיק לא נמצא, ובחברה קדישא שלחו אותה מבית עלמין לבית עלמין בחיפוש עקר אחר קבר. בשלב מסוים גייסה את יעל דיין ומרינה סולודקין, שהיו אז חברות כנסת, ופנתה בעזרתן ליועץ המשפטי לממשלה ב־2002. תשובתו הייתה כי "עם כל הרצון הטוב וההבנה לצער המשפחה, לא ניתן להעביר את הנושא לחקירת משטרה, שכן אף אם הייתה תשתית לעבירה — ונדגיש כי מהחומר לפנינו לא עולה תשתית כזו — הרי שלאחר שנים רבות כל כך העבירה התיישנה".

"מישהו צריך לתת הסבר"

התפנית בעלילה הגיעה בנובמבר 2015, אז הקים עו"ד יוסי גמליאל את פורום "אחים וקיימים", בו חברים אחים של ילדי תימן החטופים. במהלך העבודה על חטופי תימן התחילו להגיע אל עו"ד גמליאל גם סיפורים אחרים, מאוחרים הרבה יותר. כשהחל לטפל בפניות הללו, הוא שם לב שכמה מהן דומות למדי. "הגיעו אלי ארבע משפחות שעברו תהליך דומה", אומר גמליאל השבוע. "מדובר בתינוקות שהגיעו לפגייה של ויצו ואז נעלמו. אני לא יודע אם בשנות השישים והשבעים עשו את מה שעשו בשנות החמישים, אבל מישהו צריך לתת הסבר. יושבות אמהות שלא יודעות מה קרה לילדים שלהן, מישהו צריך להסביר להן". גם מכתב ששלח גמליאל למאירה דרורי, יו"ר ויצו תל־אביב הנוכחית, לא זכה למענה.

גמליאל הוא זה שהכיר לגדסי ולקלמן את המקרים הנוספים. מלי אפרתי, למשל, ילדה את בנה ב־1969. "הייתי בת 19, היריון ראשון", היא מספרת. "בחודש שביעי, בערב, התחיל דימום ומאוד נבהלתי. תפסתי מונית עם בעלי ונסענו לבילינסון. איבדתי המון דם והייתי מטושטשת, אבל בכל פעם שהתעוררתי ראיתי חבורת רופאים מסביבי. לבסוף נולד תינוק בריא ויפה ששקל 1.650 ק"ג. נרגעתי שהילד בריא. הוא יצא אדום ומלא שיער. רציתי רק לנוח".

למחרת בבוקר דיווחה לה אחת האחיות כי התינוק נלקח באינקובטור לפגייה בוויצו בתל־אביב, בגלל שבבית החולים בילינסון לא הייתה מחלקת פגים באותה תקופה. "אמא שלי ובעלי רצו לוויצו, ובינתיים הגיע אלי צוות של רופאים ובישר לי שהתינוק מת, כי הריאות שלו לא התפתחו כמו שצריך. התחלתי לבכות, איך זה יכול להיות? הלא הוא בכה! לא יכולתי להאמין. אחר הצהריים אמא שלי ובעלי חזרו לבילינסון בבהלה ואמרו שבוויצו אמרו להם שהיה אמור להגיע פג בלילה, אבל הוא לא הגיע. אמרו להם שבדרך, באמבולנס, ניתק החוט באינקובטור והתינוק מת".

אפרתי דרשה לראות את הגופה מיד. "אז בא אליי הרופא ואמר שאין טעם שנדרוש לראות אותו כי הוא נמצא במכון הפתולוגי. אמרו לי שכבר חתכו אותו והם לומדים עליו שם. הם לקחו אותו על דעת עצמם בלי לבקש רשות. בעלי ביקש לראות את התינוק, אבל אמרו לו: 'מה תראה? זה חתיכת בשר'".

אתי, אמה של גילה קלמן, נפטרה לפני כעשר שנים, וזמן קצר אחר כך לקה אביה בליבו וכוחו תש. על ערש דווי קראה אתי לבתה והשביעה אותה: "המשיכי לחפש את אחיך". ב־2009 הצליחה קלמן להסתנן לארכיון ויצו, תוך שהיא מנצלת טעות של פקידה שלא הכירה את הנהלים ואיפשרה לה לעיין בתיק הרפואי, שנשמר מאז היטב. לראשונה הייתה יכולה לדפדף במסמכים, כמעט לגעת באחיה המת. היא הספיקה לצלם את הדפים בתיק, אבל מיד אחר כך התייצבה לפתע הפקידה מעליה בפנים חיוורות ואמרה: "מצטערת, עשיתי טעות, היה אסור לי לתת לך להיכנס לכאן. אני מבקשת שתצאי".

אין במסמכים שצילמה קלמן ראיה חותכת המעידה על כך שהאח הועלם ביד מכוונת, ואף להפך. התיק מכיל את דוח נתיחת גופתו של התינוק, את השעה המדויקת בה נפטר, את משקלו בעת המוות. אבל קלמן, נאמנה לצוואת האם, המשיכה להאמין ולחפש את אחיה.

"תניחו לזה"

כמו תמר גדסי והזוג קלמן, גם אצל מלי אפרתי קינן כל השנים ספק גדול. "חייתי בתחושה שסידרו אותי. למה לא רצו להראות לנו את התינוק וסיפרו גרסאות שונות?". היא פנתה לוויצו, אך נדחתה פעם אחר פעם. "באיזשהו שלב אמרתי לעצמי שאולי כדאי שהבן לא יכיר אותי, כי הוא חי עם משפחה אחרת וזה יגרום לו לשברון לב. זה מה ששיכנע אותי לוותר ולחשוב שאולי זה הגורל שלו".

ניסיון להגיע לגורם שעבד בפגייה בוויצו באותה תקופה העלה חרס. גם בארגון ויצו לא הצליחו, לטענתם, למצוא אדם כזה שעדיין בחיים. מי שכן יכול לשפוך אור על הנעשה בפגייה באותה תקופה הוא פרופ' אליהו כספי, שהיה רופא במחלקת היולדות באסף הרופא בשנות ה־60 ובהמשך ניהל אותה. לדבריו, הפגים שנולדו באסף הרופא באותה תקופה היו נשלחים לוויצו, שכן שם הייתה מחלקה שטיפלה בפגים מכל אזור המרכז. "הטיפול בפגים לקה אז בחסר", הוא אומר, "לא רק באסף הרופא ולא רק בוויצו, אלא בכל העולם. התמותה של פגים הייתה גבוהה מאוד".

ישנן טענות של הורים שילדיהם הגיעו לפגייה ונפטרו, אך לא נתנו להם לראות את הגופות שלהם.

"אין דבר כזה. מודיעים להורים שהתינוק נפטר ומוסרים אותו לקבורה להורים. ההורים צריכים לדאוג לקבורה, זה ילוד שלהם. זה הנוהל שהיה באסף הרופא. יתכן שבוויצו השיטה הייתה לקבור מיד את הפג מתוך הנחה שלהורים אין עניין בו יותר. ייתכן שאמרו להם שהסיכויים שיחיה קטנים ואם ישרוד יהיה פגוע, ולכן ייתכן שסברו שההורים יאבדו עניין וכך נהגו. היה הבדל בין ילד לבין פג, אז בשנות ה־60, כשהתמותה הייתה פנטסטית".

זה מפתיע אותך שבוויצו התייחסו בזלזול להורים שילדיהם מתו?

"מה שמפתיע אותי זה הזמן. זה קרוב לשישים שנה מאז. תניחו לזה. אי אפשר לברר את זה כיום".

מוויצו נמסר בתגובה: "תנועת ויצו היתה בין החלוצות אשר הקימו עוד לפני קום המדינה מערך טיפול וסיוע לתינוקות ולילדים. במסגרת מערך זה הפעילה ויצו מספר מוסדות שהעניקו טיפול רפואי ומסגרת שיקומית לילדים שהופנו על ידי רשויות המדינה. הליך קבלתם ועזיבתם של הילדים ל/מהמוסדות טופל על ידי רשויות המדינה המוסמכות, וחלקה של ויצו היה בדאגה לשלומם ולבריאותם בלבד. המידע שהיה קיים בידי ויצו הועבר לרשויות ולוועדות החקירה שהוקמו על ידי המדינה, אשר לא מצאו כל דופי בהתנהלות ויצו.

"במענה לפנייה ספציפית של בני משפחות הקשורות במישרין לשהות במוסדות ויצו: ויצו פועלת כמיטב יכולתה להשיב לפונים ולסייע להם בקבלת מידע אם הוא נמצא בידי ויצו, בשים לב לעובדה שמוסדות אלה פעלו לפני עשרות רבות של שנים. יש לציין כי ויצו פועלת בהתאם לחוק ולכל דין, ובמקרים מסוימים ויצו נדרשת לקבל הסכמת רשויות המדינה הרלוונטיות למסירת מידע (למשל, בתיקי אימוץ) וכל מקרה נבדק לגופו".

ויצו ופרשיות הילדים הנעלמים 

ארגון ויצו הפעיל בשנות ה־50 כמה מעונות לילדים שהגיעו ממשפחות עניות וסבלו מבעיות בריאותיות. רבים מהם היו עולים חדשים מתימן, שהיו אמורים להבריא במעונות הללו ואז לשוב למשפחותיהם.

במהלך שנות ה־90 החלו לצוץ עוד ועוד עדויות על ילדים שאומצו בעת ששהו במוסדות ויצו בשנות ה־50, בניגוד לנהלים ומבלי שמשפחותיהם היו מעורבות בכך. אחד מאותם מעונות ששמו צץ שוב ושוב במסגרת העדויות פעל ב"מוסד לאם ולילד" בסניף ויצו בתל־אביב. במעון היו כ־150 ילדים, כאשר במקביל פעלה במקום גם פגייה, אחת הראשונות במדינה, שטיפלה בכחמישים פגים.

לחלק מהמשפחות נאמר שהילד מת במעון. העדויות העלו טענות על כך שוויצו פעל בצורה ממוסדת כ"בנק" ילדים, שממנו נשלפו ילדים באותה תקופה, מתוך הנחה שמשפחותיהם לא ישימו לב לכך, ונמכרו למשפחות חשוכות ילדים. ואולם, יודגש כי ועדת החקירה הממלכתית שבחנה את פרשת ילדי תימן קבעה ב־2001 כי "אין אחיזה לטענה שמוסדות ויצו שימשו מחנה מעבר למסירת תינוקות של עולי תימן לאימוץ".

ויצו הוא ארגון נשים ציוני שהוקם בבריטניה ב־1920 ופועל עד היום בישראל וברחבי העולם. בתקופת היישוב פעל הארגון בתחומי הבריאות והרווחה, בעיקר בסיוע לנשים בהיריון ולאחר לידה. לאחר קום המדינה סייע הארגון רבות לממשלה הצעירה בכל הנוגע לקליטת עלייה ולפיתוח פעילות חינוכית וחברתית.