ראשון 18 באוגוסט 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    ג'ם לסטר
    7 לילות • 10.01.2017
    מבוא לתקשורת
    ג'ם לסטר לא הופתע כשבגיל שנתיים וחצי אובחן נח בנו כאוטיסט. את השנים הבאות העביר בין חיתולים מלוכלכים, עובדות סוציאליות ומאבקים משפטיים, שהפכו לספר מצחיק ועצוב שנח לא יוכל לקרוא אף פעם
    איה אליה

    הדבר האחרון שג'ם לסטר רצה היה לכתוב ספר על אוטיזם. הוא בדיוק סיים מאבק משפטי ממושך שהבטיח לנח, בנו האוטיסט בן ה־11, מקום בפנימייה כפרית; סגר "שנה איומה של ריצות בין עורכי דין למומחים להתפתחות". ואז הכל קרה בבת אחת. "ביום שני הסעתי את נח ליומו הראשון בבית החדש שלו, ובשלישי כבר הייתי באוניברסיטה, בלימודי תואר שני בכתיבה. כתבתי תמיד, אבל רק במהלך השנה ההיא, עם כל הדיונים המשפטיים, המאבקים, המתח, הבטחתי לעצמי שאם אנחנו מנצחים במלחמה הזאת אני יורד מהקרוסלה. עוזב את העבודה שלי כמורה ונותן צ'אנס אמיתי לכתיבה".

     

    ג'ם ונח לסטר
    ג'ם ונח לסטר

     

    כך נולדה הטיוטה הראשונה של 'שטום' (הוצאת תמיר//סנדיק), רומן הביכורים של לסטר שהתפרסם באנגליה בשנה שעברה וגרף מחמאות. עלילת הספר מלווה את בן, אב לילד אוטיסט, בדרך החתחתים שהוא עובר כדי להכניס את בנו למסגרת שמתאימה לצרכיו. שלא כמו גיבור הספר, לסטר עצמו לא הפך לאלכוהוליסט, אבל הרבה מהחוויות ב'שטום' מבוססות, באופן טבעי, על סיפורו המשפחתי. "המנחה שלי בלימודים כל הזמן אמר לי לכתוב על אוטיזם", הוא מספר, "אבל זה הרגיש טראומטי מדי, קרוב מדי".

     

    ובכל זאת כתבת ספר על אבא לילד אוטיסט.

     

    "הקדשתי הרבה מחשבה להחלטה. אם הייתי חושב שיש סיכוי קלוש שיום אחד הבן שלי יוכל להבין אפילו חלק קטן מזה, הספר לא היה קורה. אני לא אעשה שום דבר שעלול להכעיס או לצער אותו. אבל נח לא קורא, הוא אפילו לא מדבר, ולספר אין שום נגיעה בעולם שלו. הכנתי טבלת בעד ונגד, ובסופו של דבר השאלה שהכריעה את הכף הייתה - איך אני ארגיש אם מישהו אחר יכתוב את הסיפור הזה. היה לי ברור שזה ירגיז אותי. מאוד. ידעתי שספר כזה מוכרח להיות כן ומוכרח להיות מצחיק - לא רק כי אני לא יודע לכתוב בלי הומור, אלא כי תמיד יש ותמיד היה הומור עם הבן שלי - והתחלתי לכתוב".

     

    כזה הוא 'שטום'. ספר שנון וישיר. כזה שנזהר מסנטימנטליות. תביעות התשלום מצד עורכי הדין נפרטות ברומן עד לרמת הפֶּני השני אחרי הנקודה. סצנות מדכדכות של החלפת חיתולים משמשות גם כאפיזודות קומיות. בריחת שתן של שעת צהריים מסתיימת ב"מאתיים האפים המזדקפים" של יושבי השולחנות הסובבים במסעדה. שיטוט לילי של הגיבור בבית מגלה "מסדרון מלא בעוגיות אוריאו מעוכות, בגושי לחם לעוסים... למרגלות המדרגות מונח חיתול ספוג ומוכתם בקקי".

     

    האוטיזם של 'שטום' מאתגר, מכמיר לב ומעלה חיוך - ובעיקר רחוק שנות אור מהגאונים האוטיסטים האקסצנטרים של יצירות כמו 'איש הגשם', 'פרויקט רוזי', 'המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה' ועוד שורה ארוכה של ספרים שהתפרסמו בעשור האחרון. "במהלך השנים ראיתי איך אוטיזם - ובעיקר אספרגר - הופך כמעט לטרנד. הנושא נהיה פופולרי. פטנט. כותבים משתמשים באוטיזם כמנוע עלילתי, כאמצעי שיווק שיוצר עניין מראש".

     

    ניק הורנבי, בעצמו אבא לילד אוטיסט, אמר פה בראיון שלא יכתוב לעולם על אוטיזם. בעיקר כי "אין שני ילדים אוטיסטים זהים".

     

    "מצד אחד, אי־אפשר להתעלם מהעובדה שהיצירות על אוטיזם התחילו דיון, חשוב מאוד, שהיה חסר והכרחי. אבל צריך לזכור שהכישרונות המיוחדים האלה - הזיכרון הפנומנלי, השמיעה האבסולוטית, השליטה במספרים ראשוניים - אפילו בקרב ילדי האספרגר, מופיעים באחוז זניח בלבד של המקרים. הבעיה היא שזו התפיסה הרווחת על אוטיזם. יש המון בורות וחוסר הבנה בקרב רוב האוכלוסייה".

     

    אני מניחה שאתה מכיר את הבורות הזו מיד ראשונה.

     

    "ברור. אנשים כל הזמן שואלים אותי מה הכישרון של הבן שלי. פעם זה היה מרגיז אותי. והתשובה שלי היא שהוא ברוך כישרונות שהם לא יידעו לזהות. 'שטום' מתעסק עם סוג של אוטיזם שרוב האנשים אפילו לא יודעים שהוא קיים. ואני מאוד גאה בזה. זה לא שהתכוונתי להיות לוביסט של אוטיזם, אני לא אדם מתגייס במיוחד, ואוטיזם מבחינתי הוא לא 'נושא', זה לא עניין אקדמי. הנושא שלי הוא הבן שלי".

     

    נח, שבהשראתו עיצב לסטר את ג'ונה - הגיבור האוטיסט, המלאכי והפרחחי של 'שטום' - נולד בשנת 2000. את הדיאגנוזה הסופית שקבעה אוטיזם חמור קיבל בגיל שנתיים וחצי. "הדאגה הייתה שם כל הזמן. כל ציוני הדרך הרגילים הגיעו אצל נח באיחור ניכר. הוא לא התהפך. זחל רק בגיל שנה וחצי. הוא היה כמעט בן שנתיים כשעשה, סוף־סוף, את הצעד הראשון. אבל החלק הכי קשה היו המילים. כשמילה כבר הופיעה, היא נעלמה פתאום. נאמרה כמה פעמים - וזהו, לא שמעת אותה יותר. ואז גם המילים הבודדות הפסיקו להופיע. בקיצור, הדיאגנוזה לא באה בהפתעה".

     

    והקלה? היה משהו מרגיע בעובדה שיש לזה שם?

     

    "אני לא בטוח שבכלל הייתי צריך שיגידו לי. היה משהו שעבר בתקשורת הבלתי מילולית בינינו, משהו בעצלות ובשביעות הרצון שלו, שפשוט אמר לי שזה זה. אשתי לשעבר, לעומת זאת, נאחזה במשך הרבה זמן ברעיון שמשהו עוד ישתנה".

     

    ברקע ההורות לנער אוטיסט, הערכאות המשפטיות, הביקורים של עובדות סוציאליות, עוקב 'שטום' גם אחרי תהליך הפרידה, ההדרגתי והכואב, בין בן ואמה, אבא ואמא של ג'ונה. במקרה של לסטר, היום בן 50, הפרידה הגיעה בשלב מוקדם בהרבה. "לאוטיזם של נח אין קשר לגירושים שלנו. כשקיבלנו את האבחנה כבר היינו פרודים. מן הסתם היו לא מעט עניינים לא פתורים בינינו אז, אבל זאת הייתה סיטואציה שהיינו חייבים לגרום לזה לעבוד. אמנם לא גרתי איתם כבר בשלב הזה, אבל ביליתי בבית, שפעם היה הבית שלי, שלושה־ארבעה ימים בשבוע".

     

    איך היה נראה היומיום עם נח?

     

    "בקרים שבהם אתה מגיע והחיתול עדיין עליו הם בקרים נפלאים. אם הוא הוריד את החיתול במהלך השינה, מדובר באסון רב־נפגעים. בזמן ארוחת הבוקר אתה חייב בכל רגע לשים עליו עין ולהרחיק אותו מהמקרר ומהארונות - אחרת כל הבית מקושט באוכל. במשך שנים, אוכל היה הדבר הגדול בחייו. אם הוא רצה לאכול משהו ספציפי - והוא תמיד רצה לאכול משהו ספציפי - וזה נגמר, הייתה השתוללות, בריחות לחצר, מרדפים. אחר כך יוצאים למיניבוס שלוקח אותו לבית הספר. כשהוא חזר מהלימודים, צריך היה כמובן שוב להחליף חיתול, ואם איחרת בשתי דקות הוא כבר עשה את הצרכים שלו איפה שהוא לא היה - במטבח, בסלון, על המדרגות. והוא אהב תפוחים. איפה שלא החבאנו אותם הוא היה מוצא ומחסל אותם, ואז זורק אותם, לא כל כך משנה לאן".

     

    היו בתוך כל הבלגן גם רגעים של חסד?

     

    "זו הייתה תקופה מאוד מתישה, אבל אחד הדברים שאני מודה עליהם עד היום, ושעכשיו, כשהוא רחוק, הכי חסרים לי, זה האמבטיות. לא משנה כמה מלוכלך הוא היה, מרוח בשתן ובצואה, תמיד אהבתי לרחוץ אותו. הייתי מותח מגבת והוא היה נופל לתוכי, כולו חם, והייתי עוטף אותו בחיבוק. גם הוא אהב את מקלחות הערב שלו, ואת הפיג'מות שלו, ואת המיטה שלו. הוא ילד מופלא. ילד נהדר ומצחיק".

     

    כשלסטר אומר רחוק הוא מתכוון ל־75 המיילים שמפרידים בין ביתו בלונדון, שם הוא מתגורר עם בת הזוג שלו ושני ילדיה, ובין בית הספר המיוחד שבו גר נח בחמש השנים האחרונות. את הקשיים, העלויות, אינסוף הפקידים ובעלי התפקידים, כוחות הנפש וההתמדה וכל מה שמרכיב את חייהם של הורים לילדים אוטיסטים במרוץ להשגת מסגרת מתאימה - לסטר פורט לפרוטות בספר. כמעט כל פרק נפתח במסמך ביורוקרטי רשמי - תביעה לתשלום, הזמנה לדיון, מכתב משירותי הרווחה. אבל ברגע השיא של העלילה, במהלך המשפט המכריע לגבי עתידו של ג'ונה, הגיבור סוגר חשבונות גם עם עצמו. בין טענות התביעה להגנה, בבית הדין הפנימי, יושב האב, בו בזמן, על כיסא הנאשם והתובע. "כל מה שיכולתי לעשות זה לשתות כדי להקהות את תחושותיי לחלוטין", אומר הגיבור. "זה רק החמיר והחמיר - הזעם על כך שאני לא יכול לעזור, ההחלטה האיומה שעמדה בפנינו".

     

    לצד הנחישות וההתמדה שדורש המאבק המשפטי, יש בספר הרבה רגשות אשמה וספקות סביב ההחלטה להוציא את ג'ונה מהבית.

     

    "איזה ילד עוזב את הבית בגיל 11? אני בכלל לא רציתי שזה יקרה. נכון שכל הילדים עוזבים באיזשהו שלב, אבל הם יכולים לתקשר - ההורים שלהם מדברים איתם בטלפון, מתכתבים איתם במייל. לי אין את זה. אם אני לא נוסע לשם, אני לא יכול לתקשר עם הילד שלי. אני צריך את הקשר הפיזי איתו כדי להצליח להבין מה קורה. הרי מתחת לקליפה של האוטיזם יש מסה של אישיות. הבן שלי אולי לא מדבר איתי, אבל במבט שלו ובהתנהגות שלו אני רואה מה בעצם קורה איתו עכשיו. אני עדיין מתעורר לפעמים עם בחילה וסחרחורת ולוקח לי רגע להבין שמה שמציק לי זה שנח לא כאן".

     

    מה בכל זאת היטה את הכף?

     

    "מתישהו לקראת סוף בית הספר היסודי היה ברור שצריך לחשוב הלאה, לקחת יוזמה. הוא הגיע לגיל ההתבגרות, ההורמונים עשו אותו אלים, הוא היה שקט, לפעמים מאיים. פתאום הוא היה תוקף, בדרך כלל אותי. לפעמים הוא היה נטפל לזרים. העולם שלו בלונדון היה מאוד מצומצם. הוא היה מכונס, והוא לא היה נקי, במובן שהוא עדיין היה תלוי בחיתולים - וזה נושא קריטי. לא רק עניין הכבוד העצמי, אלא שאלה של תנועה. רצינו שתהיה לו האפשרות להיות בחוץ, חופשי. גם עכשיו, אחרי חמש שנים במסגרת תומכת ומדהימה, הוא ישן עם חיתול. הוא לא לגמרי עצמאי. בשביל רוב ההורים חיתולים זה עניין פעוט ושולי. הם לוקחים כמובן מאליו את זה שמתישהו בין גיל שנתיים לשלוש הסיפור הזה יהיה מאחוריהם".

     

    אתה מקנא לפעמים בהורים לילדים אחרים?

     

    "כשאנחנו היינו בהיריון עם נח, אחותי ואשתו של החבר הכי טוב שלי היו גם בהיריון. כולן באותו חודש. אז יש עצב על זה שנח לא מכיר באמת את בת הדודה שלו, ולא הפך לחבר הכי טוב של הבן של החבר הכי טוב שלי, אבל אין קנאה. אני חושב שאנשים ממעיטים במה שאתה מקבל מלטפל בילד כמו נח ולאהוב אותו. עד כמה שזה עול, עד כמה שזה מעייף, כמות החמלה והסבלנות שאני גידלתי מאז שנח נולד היא עצומה. במובן הזה, הוא העניק לי המון. עם ילד רגיל אתה אף פעם לא יודע מה תקבל; אם ייצא לך סוחר סמים, אנטיפת. אין לדעת. מה שאני יודע על הבן שלי זה שהוא טהור, חסר טינה, חמדנות או קנאה. אני לא מקנא באף אחד. תראי לי עוד אבא שהנער המתבגר בן ה־16 וחצי שלו הולך איתו ברחוב יד ביד".

     

     

    שם הספר מגיע מיידיש. בתרגום לעברית: אילם, מי שאין לו יכולת דיבור, חסר קול; כותרת שרומזת לא רק לאוטיזם של ג'ונה, אלא גם לדרמה נוספת שאופפת את הגברים למשפחת ג'ול, לשעבר פרידמן - גיבורי ספרו של לסטר היהודי בעצמו.

     

    כבר בפרק השני נוחתים ג'ונה ובן אצל גייל, אביו של בן, ניצול השואה, שחולק עם ג'ונה את סיפורי המלחמה שלו ואת חיבתו לדגים מעושנים. מערכת היחסים בין בן וגייל, לעומת זאת, חמה פחות. כשגייל מצחיק את ג'ונה במהלך ארוחת הבוקר, כשהוא מגולל באוזניו את זיכרונות ילדותו - בן מצותת מאחורי הדלת, "מתמלא קנאה, לא כלפי אבא שלי אלא כלפי ג'ונה".

     

    אבל אם תשאלו את לסטר - חסיד מושבע של ישראל שבגיל 15 החזיק בארון מעיל דובון, טי־שירטים עם כיתוב בעברית ומרצ'נדייז של מכבי תל־אביב - היהדות היא לא הנושא. גם העיסוק בשואה הוא רק דרך נוספת לדבר על קצרים בתקשורת, על "הנזק שגורמים דברים לא מדוברים".

     

    אתה מציג בספר שלושה דורות של גברים לא מתקשרים. תקשורת גברית היא תקשורת לקויה?

     

    "לא תיכננתי לכתוב על תקשורת גברית, אבל קשה להכחיש שזה מה שיצא. כילד הערצתי את אבא שלי. ומה שנכנס לספר זה תחושת הייאוש על חוסר האפשרות לרצות אותו. לא חייתי כמו שאבא שלי חשב שאני צריך לחיות. הוא רצה שאני אבטיח את עתידי ואני לא הייתי אף פעם טוב במיוחד בסוג הדברים שמייצרים עתיד בטוח. לא הייתי טוב עם כסף, הרבה שנים לא הצלחתי להחליט במה אני רוצה לעסוק. תמיד היה המתח הזה, והיו תקופות שהרגשתי שהוא נוהג בי כבתינוק. לפעמים הוא אילץ אותי להתפתל, כמעט להתחנן לעזרה ממנו. שלא כמו הסבא בספר, שיש לו עם ג'ונה קשר בלתי אמצעי, אבא שלי גם לא קיבל ולא הצליח להבין את האוטיזם. הוא נזף בי לא פעם: 'אתה מוותר לו יותר מדי', 'אתה צריך להרביץ בו יותר משמעת'. לא כעסתי עליו - אלו טענות שאי־אפשר להתייחס אליהן ברצינות".

     

    יש דברים שבהם נח דומה לך?

     

    "יש לו חוש הומור. נח יודע מתי הוא מצחיק, והוא יודע להצחיק אותי. ויש בו גם את הנינוחות העצלנית שאני מזהה בעצמי".

     

    ומה עם העתיד שלו, מה יקרה עוד שנתיים כשנח יסיים את בית הספר?

     

    "זה הדבר הגדול הבא. אני לא יודע מה יהיה, כי מבחינת הרשויות הוא הופך למבוגר, למרות שהוא לעולם לא יתבגר. אין ספק שנכון לנו קרב נוסף".

     

    מה היית מאחל לו?

     

    "שתמיד יהיה בסיטואציה כמו זו שעוטפת אותו עכשיו, שבה הוא מטופל ואנשים מחייכים אליו כל היום, שבה נמנעים ממנו המתח והחרדה שהיו מנת חלקו כשהוא חי בסביבה שלא התאימה לו. הוא עשה דרך כל כך ארוכה. הוא בדיוק בשלב שהוא מאבד משקל וצומח לגובה; הוא כבר יותר גבוה ממני - עכשיו זה הוא שמתכופף כדי לנשק אותי על המצח".

     

    עוד כמה ספרים על הספקטרום

     

    פרויקט רוזי > גרהם סימסיון

     

    המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה > מארק האדון

     

    אובך > יורם עבר הדני

     

    לגרש את ורונה > מרגוט ליווסי

     

    קשר עין > קאמי מקגאוורן

     

    ההשערה של מיסטר אספרגר > עמי דביר

     

    מהירות החושך > אליזבת מון

     

    דוד טוויזר אזרח למופת > אודי אבן

     


    פרסום ראשון: 10.01.17 , 18:05