שרון קנטור ויעל גלר פותחות את דלתות התודעה עם אלדוס האקסלי

המסע המופלא

'דלתות התודעה' הוא חיבור מאיר עיניים במובן הכי עמוק של הביטוי

ימים, טרום ימי המסיבות - ביער או בבלוק - אפילו טרום ימי המהפכה ההיפית, שהטקסט הזה הוא אחד מהנרות שלרגליה. באביב 1953, סקרן ואוהב כילד על אף 59 שנותיו, הסכים, שלא לומר השתוקק, הסופר המכובד אלדוס האקסלי, לעמוד לרשות המדע ולבלוע "ארבע עשיריות הגרם של מסקלין מומס בחצי כוס מים". המסקלין, סם הזייתי שאינו ממכר ואינו מסב נזק מוחי, מופק מקקטוס הפיוטה ונמצא בשימוש בטקסים שמאניים מזה מאות שנים, ומאפשר למשתתפים בטקס גישה ישירה לאלוהות, לבריאה, ללא צורך בתיווך של איש דת.

"כמה פילוסופים, כמה תיאולוגים, כמה מחנכים מקצועיים הסתקרנו לפתוח את הדלת הזאת בקיר? התשובה הלכה למעשה היא: אף לא אחד", כותב האקסלי, ויוצא בעצמו למסע. מסע פנימי כמובן, שפיזית נערך בביתו ובסביבתו הקרובה. הקריאה החשובה הראשונה של האקסלי היא, אם כן, קריאה לאנשי הרוח לשתף את גופם: להתמסר להרחבת התודעה ולחדול מהסגידה למילה הכתובה והמדוברת ול"תרבות הקִטלוג".

60 שנה חיכו מעריציו העבריים של האקסלי לתרגום המסה המשפיעה 'דלתות התודעה', והנה הגיע הרגע, או בלשונו של העורך דוד מיכאלי - "הצ'י בשל". בהוצאה צירפו אליה את טקסט ההמשך 'עדן ושאול' ועוד מספר נספחים הנוגעים לנושא, שהוא, בראש ובראשונה, החיזיון, ההתבוננות הבלתי רגילה, המבט מעבר ליומיום.

קשה לסכם במילים מעטות את הרעיונות הרבים שמביא האקסלי אל תוך יריעה קצרה זו, בגוף ראשון, בשפתו הנהירה והאמפתית (אורי לוטן ז"ל, שהיה הראשון ששקד על התרגום, טען כי מדובר בספר שאינו קל לקריאה, אבל יחסית לטקסטים פילוסופיים אחרים, בעיקר כאלו מהמחצית השנייה של המאה ה־20, הוא נגיש כמו דבר העורך של 'ראש אחד'). האקסלי, שהחל להתעניין במיסטיקה כ־20 שנה קודם לכן, משלב רעיונות פילוסופיים מהמזרח הרחוק בואכה שפינוזה עם הצעות פרגמטיות בתחום הנרקוטיקה: "מה שנחוץ הוא סם חדש שישחרר וינחם את המין הסובל שלנו מבלי להרע לו..." דת כשלעצמה, טוען האקסלי, אינה מספיקה כאמצעי בריחה. האלכוהול והטבק המקובלים חברתית מזיקים בהרבה ממסקלין, אז למה שלא יזקק המדע ויתמכו השלטונות במשהו טוב? למה לא לאפשר לאדם "לראות במשך כמה שעות נטולות זמן את העולם החיצוני והפנימי, לא כפי שהוא מופיע לעיניו של בעל חיים העסוק באופן כפייתי בהישרדות, או לעיני אדם העוסק באופן כפייתי במילים וברעיונות, אלא כפי שתופסת אותו, באופן ישיר ובלתי מותנה, הדעת החופשית"?

למה לא? התשובה חבויה בחוויה: האקסלי מגלה שהמסקלין - כמו חומרים פסיכו־אקטיביים נוספים - פוגע אנושות בכוח הרצון, או ליתר דיוק ביוזמה. עקב צמצום תחושת הזמן, או ליתר דיוק, עקב הבנת מצב "ההווה הנצחי", מתחוור לאדם חוסר התועלת העמוק שבחתירה לשינוי מצבו, והוא מתחיל לשאול את עצמו שאלות רדיקליות ואנטי־כלכליות כמו "מהי הצלחה?" או "מדוע אנחנו רבים על האדמה הזו?" שאלות כאלו מנוגדות כמובן לרוב צורות השלטון, ולכן אין כל סיכוי לקבל נחמה או מפלט ממרוץ העכברים.

"האמנות, אני משער, מיועדת רק למתחילים או לסומים המושבעים, שהחליטו להסתפק בתחליף לככות, בסמלים ולא במה שהם מסמלים, בתפריט אלגנטי ומסוגנן במקום ארוחה", קובע האקסלי, שבמהלך "מסעו" מגלה את חולשתה של האמנות מול כוחם של מראות הבריאה הפשוטים. אבל השכלתו הניכרת של האקסלי בהיסטוריה של האמנות גורמת לקורא לתהות בצער, אם אין צורך לעבור במשעול ההשכלה כדי לבוא, מלא תודה, בשער הראשוניות. כלומר, האין אופן ההתבוננות של האקסלי בדברים "כפי שהם", על יופיים ועל עושרם, נובע דווקא ובדיוק מעושרו האינטלקטואלי ומהידע שלו.

כך או כך, "סצנת האגרטל", שבה כופר האקסלי באידיאות האפלטוניות, ברואו - תחת השפעת המסקלין - את הוורד, את האיריס ואת הציפורן כ"גוויעה בלתי פוסקת שהיא בו בזמן הוויה טהורה", היא סצנת הניו־אייג' המושלמת. ניו־אייג' אין א גוד וויי: "'האם זה נעים?' שאל מישהו... 'לא נעים ולא בלתי נעים', עניתי, 'זה פשוט קיים'". נותר רק להצטער שאין ספר־קלטת של 'דלתות התודעה' מסופר על ידי ג'ים מוריסון (ששם להקתו, 'הדלתות', כשם ספרו של האקסלי, נגזר מ'נישואי העדן והשאול' של ויליאם בלייק).

'דלתות התודעה' הוא חיבור מאיר עיניים במובן העמוק של הביטוי. גם אם אתרע מזלכם ולא תצאו למסע תודעתי בגלגול זה, סביר שבעקבות קריאה בספר הזה תזכו ולו פעם אחת להתבונן מחדש באור הזוהר של הנצח, בפרח, בגדר, בשוליו הקמוטים של חשבון שלא שולם במועדו.

זה סימן שאתה מסטול

'דלתות התודעה' מלמד על השינוי שעבר האקסלי בין הפסימיות של 'עולם חדש מופלא' לאופטימיות של 'אי'

את ההדוניזם האסקפיסטי של 'עולם חדש מופלא', הרומן המפורסם ביותר של אלדוס האקסלי מ־1932, מאפשר סם שהאקסלי מכנה "סוֹמָא". השפעתו - לגמרי בלתי אפשרית מבחינה פרמקולוגית - מרגיעה, ממריצה או פסיכדלית, תלוי במינון, והוא מוצג ברומן באור שלילי כאחד מכמה אמצעים טכנולוגיים להבטחת צייתנות בחברה דיסטופית. לעומתו, את האוטופיה שמתוארת ברומן 'אי' מ־1962 מאפשר סם פסיכדלי אחר שהאקסלי מכנה "מוֹקְשָׁה" – פטריית הזיה שמוצגת באור חיובי, ככזו שמקדמת אידיאלים של אהבה, חמלה וסולידריות.

ברור אפוא שבמרוצת השנים משהו השתנה בגישתו של האקסלי כלפי האפשרות של התערבות פרמקו־סוציאלית מאסיבית, ונראה שב'דלתות התודעה' מ־1954 – שתורגם לעברית לצד החיבור 'עדן ושאול' - אפשר למצוא רמז לשינוי. האקסלי מתאר כאן את חוויותיו עם הסם מסקלין, ומוסר בו דין וחשבון בנוגע להשפעתו על חושיו - במיוחד על חוש הראייה שהוא להתרשמותו הנהנה העיקרי מהסם.

עיקר הטקסט הוא תיאורים של אותן תמורות ויזואליות. תחת השפעת המסקלין, האקסלי מסביר, החוויה הוויזואלית הופכת מפונקציונלית לאסתטית. כישרונו המילולי מאפשר לקורא להשתתף, אף אם במידה מוגבלת, בחוויה שהוא עצמו מתנסה בה, אבל כמו שקורה לא פעם בחברת אנשים מסטולים - הסבלנות להתלהב מחוויה שהיא אוטיסטית במהותה קלה לפקוע. שוב ושוב חוזר האקסלי על כך שהסם איפשר לו לראות את הדברים "כהווייתם", או להגיע אל "משמעות" הדברים - כל זה בלי יכולת אמיתית לחלוק משהו מאלה. רוצים להבין? קחו LSD. ייתכן שהסמים הפסיכדליים אכן פותחים את דלתות התודעה - אבל בינתיים הם עושים את זה רק בכיוון אחד, פנימה. עבור מי שלא התנסה בסמים כאלה, הדיווחים הפכו כמעט לקלישאה: הדברים נגישים "במלואם", מתאפשרת חוויית אחדות עם הדברים "כשלעצמם", וכינוי אחר שהודבק לסמים - "אנתאוגנים" - מצביע גם על איזו חוויית אלוהות שהם מאפשרים. יש לזה ערך פסיכולוגי? כמובן; תרבותי? בלי ספק; רוחני? עבור אנשים שהקטגוריה נושאת איזו משמעות עבורם. ייתכן אפילו שיש להם ערך טיפולי (הארוורד חידשה ב־2010 את המחקר הרשמי על LSD אחרי עשורים של שמירת מרחק זהירה). אבל האקסלי מבקש להעניק לסמים מעמד אתי של ממש.

החלק המעניין ב'דלתות התודעה', אם כן, הוא זה שמטפל באותה שאלה שהרומנים החשובים שלו מטפלים בה: מה יכול להיות מקומו של השינוי התודעתי שהסם הפסיכדלי משרה בחברות אדם. השאלה הזו חשובה לא רק להבנת הקורפוס הספרותי של האקסלי, והיא אף חורגת מעבר לשאלת תרומתו – לצד טימותי לירי וקן קיזי – לפילוסופיה הפסיכדלית של שנות ה־50 וה־60. אנחנו חיים היום בעידן פרמקולוגי שבו אינספור סמים – שחלקם נקראים בטעות תרופות, וחלקם בטעות לא – מכתיבים את מצב רוחם של המוני אנשים, וראוי לדרוש בדבר. למרבה הצער, ההתייחסות הישירה לשאלה הזו מסתכמת בספר בפסקאות ספורות, ובכל זאת הפסקאות האלה מצדיקות את קריאת הטקסט כולו.

וזה עיקרן: האקסלי מודע לכך שהסם הפסיכדלי לוכד את המשתמש בחוויה חושית והופך את הזולת לכמעט מיותר, ובכך מציב סכנה אתית מהותית. כדי לגאול את הסם מפסילה על סעיף מוסרי שכזה, הוא מזכיר ש"לפחות חצי מכל המוסר הוא שלילי ומורכב מהימנעות מעשיית הרע". במילים אחרות, אף שמי שנתון להשפעת הסם מאבד עניין בסביבתו האנושית, חוויית הקדושה והעונג שהסם מאפשר מרחיקה אותו מעשיית רע. "כשכל הדברים נתפסים כאינסופיים וקדושים, איזה מניע יכול להיות לנו לחמדנות או לרהב, לרדיפת כוח או להנאות מהסוג המפוקפק?" תוסיפו לזה את התגמול התרבותי והרוחני, ותבינו את המעבר מ"סומא" ל"מוקשה".

אין לזלזל כמובן ביכולת של האקסלי לסמן את שני הקטבים; רק לעיתים רחוקות אפשר להיחשף לדרך שסופר עושה בין קוטב אחד לאחר. אבל למרבה האכזבה, גם בטקסט שאפשר לראות בו את ציר השינוי, האקסלי לא מצליח לטפל במורכבותה של טכנולוגיה כימית, שכמו לכל טכנולוגיה אחרת, יש לה יתרונות וחסרונות. הפשטנות של היחס השלילי אל הסומא משתקפת בפשטנות שביחס החיובי אל המוקשה, כך שמכלי אפל של שליטה, הסם הופך לאמצעי לשחרור. ייתכן שהכישלון של האקסלי לגבש תיאוריה פרמקו־סוציאלית מפותחת יותר נעוץ בכך שהוא מדלג מהראייה החברתית אל החוויה האישית ובחזרה. בכל מקרה, גם אם התשובות שהוא מציע אינן מורכבות דיין, הוא בהחלט יודע לנסח את השאלות הנכונות. •

יעל גלר