מהפכת הקטיפה

איתגרתי בשאלה זו כמה ממכריי (מזרחים ושאינם), שענו: "דוגרי? אלימה". הפגנות, מכות, מהומות ברחובות, שריפות צמיגים, ניפוץ חלונות, יריקות וקללות. "בואו לא ניתמם, מדובר בערבים", כתב לי טוקבקיסט סובלני, "בוטים, קולניים, פיזיים, וכמובן – לא נחמדים. ואוי לה למדינה ולהישגיה אם המושכות על גורלה תוחזקנה בידיים ערביות. גם אם יהודיות".

האומנם?

התבוננות מקרוב על שלוש השנים האחרונות חושפת אמת מתוקה: המהפכה המזרחית בארץ הייתה יכולה ללמד שיעור ב"השגת שינוי ללא אלימות" גם את נלסון מנדלה. כי למרות שמקטרגיה ניסו בכל כוחם לצייר את "הרגבים, הביטונים והחסנים" בתור פלגנים בורים ואלימים – ההיסטוריה תעיד על אחת המהפכות השלוות, השקטות והתרבותיות שידעה האנושות. אבן לא נזרקה, יד לא הונפה, בקבוק לא הושלך. מהפכה חברתית שלמה התנהלה כאן בשירה, בתיאטרון, בטלוויזיה, בקולנוע, בעיתונות, בספרות, בחינוך ובמוזיקה. ב־ת־ר־ב־ו־ת. זו שטענתם שמעולם לא הייתה לנו.

xxx

הרי משל.

בבית אחד דרו יחדיו במשך שנים זוג: גבר קשוח ואישה רגשנית.

כמו לכל זוג מצוי, גם להם היו לא מעט בעיות. במשך עשרות שנות נישואיהם ניסתה האישה בכל דרך אפשרית להציף אותן ולדבר עליהן. אך בעלה, מטבעם של גברים, העדיף רק לשתוק — והבעיות רק הלכו והחריפו. מדי כמה שנים, כשאיימה השתיקה לפוצץ את הבית, פלט הבעל בביטול: "יש לנו בעיות גדולות יותר לפתור כרגע מאשר את קשקושי הבכיינות שלך". ולנוכח טענה זו, במרבית המקרים, השתכנעה אשתו שאולי באמת כרגע הבעיות בחוץ גדולות יותר, וחשבה: "טוב. נחכה עם הוויכוח הזה להזדמנות אחרת, ליום שקט". אך בביתם אין ומעולם לא היה יום אחד שקט. וכך תסכוליה הלכו וגדלו ומצבה הרגשי הלך והידרדר. "אני לא יכולה יותר!" הייתה זועקת עד ששמעו השכנים. ובעלה מעולם לא התרגש. הוא פשוט שתק וחיכה שהיא תשקוט. ואכן כשעבר קצת זמן והיא נרגעה — החיים חזרו מהר למסלול שגרתם. בינתיים.

יום אחד, מתוך תהום מצוקתה, תמהה האישה, האם אי פעם תגיע ממנו אותה הכרה מיוחלת? וכשסברה שלא בטוח שכן, חשבה שאולי כדאי שתנסה לחפש את דרכה בעצמה. מלאת עזוז היא קמה, ובחדר המלאכה הקטן שהוקצה לה במרתף ביתם המשותף — החלה ליצור. כך, חשבה, אם תרוויח בעצמה את כספה לא תצטרך להיות יותר תלויה בו. ואכן, זמן לא רב חלף והיא פתחה עסק משפחתי זעום ליצירות עצמאיות שבראה במו ידיה, ואת מרכולתה הצנועה החלה לשווק. תחילה רק לחברותיה הקרובות (השותפות לגורלה), אך אט־אט, להפתעתה הרבה, התחוור לה שלמעשה יש ביקוש עצום למלאכתה. התגלתה בציבור תשוקה אדירה למוצריה, ואותה תשוקה חשפה שכל הזמן הזה בעצם בעלה טעה. היא אינה מה שתמיד סיפר לה שהיא: היא אינה טיפשה, ואינה פרובינציאלית ואינה קטנת רוח. וסוף כל סוף היא מגלה את גודלה, את עוצמתה ואת כישרונותיה - שאמנם היו שונים מאלה של בעלה, אך לא נופלים מהם. כך, העסק הקטן שהקימה נגד כל הסיכויים הלך וגדל יותר ויותר.

בעלה, מצידו, שבתחילה משך בכתפיו לנוכח "עצמאותה המתעוררת" של אשתו ("תן לה, שתעשה מה שהיא רוצה. העיקר שיהיה לי קצת שקט מתלונותיה ובכייה"), פתאום נוכח שה"תחביב" הזה של זוגתו רק הולך וגדל. היא כבר בכלל לא מחכה לאישוריו ועושה ככל העולה על רוחה החופשית. והוא לא אהב את זה בכלל. הוא, שהיה רגיל להגיד את המילה האחרונה בבית; שהיה רגיל שבמכוניתם האזינו רק לשירים שהוא אוהב; שהיה רגיל מול הטלוויזיה להחזיק לבדו את השלט, ולבחור לבדו עבור שניהם את הסרטים והסדרות — התחיל להרגיש שהוא מאבד אחיזה באשתו ובביתו. ובלילות אף החל מדמיין שאשתו "גונבת לו את הבית". כך, בעקשנותו, הוא סירב לראות את האמת. סירב לראות שאשתו לא מבקשת להתעלות עליו, ולא מבקשת להיות חזקה ממנו, אף לא קורטוב מזה היה בבדל מחשבותיה. כל שדרשה (כי היא סיימה לבקש) זו מעורבות שווה בבית — בקבלת ההחלטות ובניהולו — כי גם לה יש מה לתרום בו. הבעל השתאה לנוכח אשתו המתחדשת שקלטה פתאום באמצע החיים, שכוחה ורוחה מעולם לא היו באמת נתונים לו. כל מה שהייתה צריכה זה להאמין בעצמה, ובכוח אמונתה מצאה בתוככי תוכה את המימוש לו המתינה כל חייה.

אז הבעל ניסה גישה אחרת והחל לטעון ש"אין שוביניזם!" וגם ש"אם היה אי פעם שוביניזם — אז נחלת העבר הוא". ובכל הזדמנות טען שבעיניו: "גבר ואישה הם אותו הדבר. יש להם אותן ההזדמנויות בדיוק. כל מה שאישה צריכה זה ללמוד לעבוד – לא להתעצל – וכך היא תתקדם בחייה! עובדה שאני מעולם לא חשתי בהבדל". כך חזר וטען באטימות. ממאן להבין שאותו "שוביניזם" שבו נופף הוא מושג שיכולה להרגיש רק אישה. ושהוא, גם אם יזדהה, לעולם לא יתפוס מהותה האמיתית של אפליה. לכן היה זה מעט מדי, מאוחר מדי.

אז למען עתיד ילדיהם, החליטה אשתו לצאת ולעשות למען עצמה. יודעת בליבה שגם אם בעלה יחוש מאוים או נבגד מפעולותיה – היא עושה זאת לטובת הבית. כי מה שהיא הבינה והוא עוד לא, זה שהזוגיות ביניהם היא הדבר הכי חשוב בשמירה על ביתם ולא שום דבר אחר. כי האמת היא שהם נועדו להיות יחד. כבר אין מה לעשות: הם נשואים כבר הרבה מאוד שנים; הם אמנם רבים הרבה, אבל הם גם אוהבים ונמשכים משיכה עזה זה אל זו. ואם לומר את האמת – בעיני הם מגדירים אחד את השנייה.

כיום האישה מצליחה יפה ומעניקה השראה לנשים רבות כמוה. אמנם לא הושג שוויון עבורה בכל החזיתות, היא יודעת זאת, אבל אין מה לומר — מצבה השתפר פלאים ובעתיד מי יודע לאן עוד תוכל להגיע. הדבר החשוב הוא שאיש לא יוכל עוד להתעלם ממנה. כי אישה עצמאית היא. וככזו היא גמרה אומר בנפשה לא לחדול לעולם לדרוש את הזכות לבטא את כאביה. וזה לבדו כבר גורם לה להרגיש שייכת יותר בביתה.

עדיין בעיני בעלה לא תמיד מוצאים חן הדברים שהיא עושה או אומרת, אבל היא כבר לא ממתינה להנהוניו. היום היא מסוגלת להביט בו בגובה העיניים ולתת לו פייט ראוי בכל חזית. מתוך הבנה ברורה שחששותיו נבעו תמיד מהפחד ששיח גלוי יוביל לוויכוח שיוביל לפיצוץ. אך ההפך הוא הנכון: השיח החדש הזה הוא רפואה אמיתית עבור שניהם, שכן אין מזור בשתיקה רועמת. לכן לא משנה אילו מצוקות ירעשו ביניהם בתוך הבית, אם הם לא ישתפו וידברו עליהן – גם אם בצעקות ובוויכוחים – הבעיות רק ילכו ויעמיקו, עד שבסוף יחריבו את הבית על ראשי שניהם.

xxx

המאבק הרב־תרבותי בארץ לא תם. הוא רק התחיל במאבק המזרחי החדש, שעצם המילה "מאבק" חוטאת לו — כי לא היה תרבותי, פורה ושלֵו ממנו (גם אם לא תמיד היה "נחמד") — והישגיו מהדהדים ומתגלמים כיום גם בהפגנות האתיופים, בהתעוררות הפמיניסטית החדשה, בשירה הערבית ואפילו בחגיגות הנובי־גוד. אז למרות אצטלת האיום המשווה לו, המאבק הרב־תרבותי מעולם לא דרש דבר מלבד שוויון. לכן מעולם לא הבנתי את ההתנגדות לו. הרי על מה מכובד יותר להיאבק מאשר שוויון? הפסימיים יגידו: "שוויון יש רק בבית הקברות". אך מולם אשלוף פתגם אפריקאי ישן: "אדם בעל עין אחת בוכה כפול ממי שיש לו שתיים". בואו נפקח את שלושתן.