yed300250
הכי מטוקבקות
    דאום
    7 ימים • 10.01.2017
    במקרה הכינותי דעה מראש
    דעות של שחור או לבן פשוט כבר לא מספיקות. מצב מורכב דורש דעות מורכבות
    חנוך דאום

    הבו לי אנשי ימין שיאמרו כי זה לא נראה להם; כי גם אם לא נחצה בהכרח קו פלילי, טובות ההנאה שקיבל נתניהו מצדיקות התפטרות. הבו לי אנשי ימין שתמכו בנתניהו, אבל יאמרו כי וואלה, לא בא להם טוב כל הסיגרים והמשקאות והקשר הזה עם המילצ'נים. אנשים שהצביעו לנתניהו שיאמרו: קיווינו שאין כלום כפי שהוא הבטיח שוב ושוב, אבל יש סיגרים יקרים שניתנו בקביעות ויש משלוחים של יין יקר, וזה מאכזב אותנו. זה מלמד על ניתוק. על תחושת אדנות מסוכנת. גם אם אין פה שוחד, זה אורח חיים נהנתני מדי וחמדני מדי, ואנחנו לא מבינים למה הוא צריך להיעשות על חשבון גבירים מחו"ל, ולא מהכיס הפרטי. אי־אפשר לעשן בסכום שעולה על משכורת ממוצעת במשק על חשבון מיליארדר.

     

    הבו לי גם מן העבר השני אנשי שמאל, שיאמרו כי לא בטוח שעל זה מפילים מנהיג נבחר. אנשי שמאל שחלום חייהם להפיל את ביבי שיאמרו: אנחנו מתעבים את נתניהו כבר שנים, אבל על סיגרים מחבר, כמה שזה מבאס, לא מדיחים אדם שרוב העם בחר בו. הבו לי אנשים שחלומם להיפטר מביבי שיגידו: סבלנות. יש הליך משפטי. בואו ניתן לו להתנהל. אנשי שמאל שלא רק יטיפו לימין להקשיב למערכת המשפט, אלא גם יבינו שאם מכבדים את מערכת המשפט, אז גם להם אסור לכנות את היועץ "יועץ משפחתי", רק בגלל שהוא לא עושה בול מה שהם מבקשים ממנו, ובקצב שנראה להם נכון. 

     

     

    רון קופמן נוהג לומר שדעות הן כמו רקטום. לכל אחד יש. פרשת אלאור אזריה? לכל אחד הייתה משנה סדורה. וכמו ברוב הנושאים שעל סדר היום, גם במקרה הזה ידעת בטרם יאמר הדובר את דברו, על פי השיוך הפוליטי, מה פחות או יותר הוא יאמר. לכן הדוברים היחידים שמעניינים היום באמת הם אלה שמתבטאים באופן מקורי; או יתרה מכך, באופן עצמאי — והולכים גם נגד הבייס שלהם.

     

    בפרשת אזריה היו שלושה דוברים כאלה: הראשון היה יאיר לפיד. השגחתי בכך שיש מי שלעג לדבריו. בדרך כלל הלועגים ללפיד הם אנשי תקשורת משמאל. הלעג שלהם הוא כביכול על כך שלפיד לא אומר שום דבר נחרץ, אבל למעשה הם כועסים על משהו אחר: שהוא לא אומר את דעתם. שהוא חושב אחרת מהם. הרי הוא משם, מהתקשורת, מתל־אביב, מהמחוזות הליברליים — מה כל כך קשה לו לחשוב כמותם בכל נושא? למה הוא יוצא נגד שוברים שתיקה? במקרה אזריה, הטענה שלהם היא שהדברים שאמר על כך שמגיעה לנו חנינה ממלחמת האחים היא אמירה חלולה. שהוא לא נקט עמדה קונקרטית. אבל בעיניי הייתה לדבריו חשיבות. היו פה מספיק קולות נחרצים בסוגיית הירי של אלאור, אבל היה פחות מדי עיסוק במחיר הכבד שאנחנו משלמים כחברה, מהיציאה של כולם מפרופורציה. אני אהבתי את זה שבא איש ציבור ואומר: רבותי, עם כל הכבוד לכולנו, התקרית הבודדת הזו לא באמת שווה את מה שקורה כאן. זו לא התחמקות בעיניי. זו אמירה ערכית שעוסקת בנושא שלטעמי הוא דחוף לא פחות מפרשת אזריה: ההתמכרות שלנו להעמקת הקרע בעם. 

     

     

    יצא לי לשמוע במקרה את חיים טופול מתראיין בשבוע שעבר ברדיו, מספר בחינניות על עמותה שהוא עובד בה בהתנדבות. המראיין ניסה לשאול אותו מה דעתו על מירי רגב, אבל הוא לא רצה להיכנס לזה. יש פה אנשים טובים כל כך בארץ הזו, הוא ענה. מה, אתה לא מוטרד מהמצב? התפלא המראיין. ומה אתה חושב על גנדי? אתה הרי היית חבר שלו, ניסה מכיוון אחר. אולי אתה כועס על אילנה דיין?

     

    אין לי שמץ טענה למראיין. הוא עשה את עבודתו: בראיונות ברדיו יש סימן מאוד ברור להצלחה: אם הוצאת מהמרואיין ציטוט שהגיע למבזק החצי. ככה זה עובד. קטונתי מלהעביר על כך ביקורת. אבל אני כן חושב שצריך להצביע לפעמים על המחיר שגובה מאיתנו סוג השיח הזה. על העובדה שמדינה, ש־80 אחוז ממנה מסכימים על 80 אחוז מהדברים, התמכרה לעיסוק אובססיבי ב־20 אחוז שעודם במחלוקת. 

     

    אבל הגיבורים האמיתיים של השיח בשבוע החולף היו יהודה גליק ושלי יחימוביץ'. שניהם הלכו דוך נגד הבייס שלהם. מובן שבתקשורת המוטה יחימוביץ' חטפה בעיקר מבטי פליאה; בעוד גליק קיבל גם מבטים מתנשאים (משהו בנוסח: מי היה מצפה ממך, איש מוזר עם זקן, שתגיד דבר היגיון). אבל האמת היא ששניהם גיבורים משתי סיבות:

     

    הסיבה הראשונה היא שכל אחד מהם — גליק, שהתנגד לחנינה ודרש שאזריה יכיר בחומרת מעשיו, ויחימוביץ', שקריאתה הצלולה לחנינה פתחה לאנשים את הצ'אקרה וסימנה את הכיוון שאליו ילך הסיפור הזה — הלך חזק מאוד נגד האנשים הקרובים לו, ומלחמות מבית הן תמיד קשות ומרות יותר. שם יש תמיד אמוציות ואכזבה. 

     

     

    אבל יש עוד סיבה שבגללה גליק ויחימוביץ' היו כמשב רוח מרענן כל כך: כי הם השמיעו עמדה מורכבת. יחימוביץ' לא דרשה חנינה כי אזריה גיבור בעיניה. היא לא צירפה לבקשת החנינה שלה גם ביקורת על מערכת המשפט או על יעלון. היא לא הלכה על כל סט הדעות של תומכי החנינה. גם גליק לא יישר קו עם מבקרי אזריה והחל להסביר שבכל אשם הכיבוש. בשני המקרים נאמרו אמירות נוקבות, אבל מורכבות. זה קל לנקוט עמדה עם פן אחד, אבל החיים מורכבים ובחיים המורכבים הללו יש הרבה משעולים ונקיקים צרים בכל נושא, ולעיתים "כן" ו"לא" דרים בכפיפה אחת, משמשים בערבוביה. יש כאן אורות וצללים וגם אם זה לא עובר טוב בטלוויזיה, צריך לפעמים לתת ביטוי למציאות המורכבת; לזו שמבינה שלא הכל שחור או לבן.

     

    הלוואי שיהיו לנו יותר רגעים כאלה, כמו שסיפקו לנו יחימוביץ' וגליק לאחר גזר הדין, והלוואי שנדע לתגמל יותר את בעלי העמדות הללו, שלא חושבים באופן אוטומטי, אלא מקיימים ברצינות דיון מעמיק על כל סוגיה בנפרד. שבת שלום. 

     

    daum30@gmail.com

     

     

     


    פרסום ראשון: 10.01.17 , 22:28
    yed660100