דור הבינג'

"עד עכשיו לא התאוששתי ממסיבת הסילבסטר", סיפר לנו השבוע תלמיד התיכון "גלעד" (שם בדוי), כמה ימים לאחר המסיבה שנערכה באחד המועדונים הגדולים בארץ. "שתיתי בכמויות ועדיין כואב לי קצת הראש. הגענו למסיבה באוטובוס, ירדנו עם הבקבוקים והלכנו מהר לשתות כדי להיכנס למועדון מתודלקים. שתיתי לפני המסיבה איזה שישה שוטים של וודקה עם קצת רד בול, אני לא מערבב הרבה. אחר כך הלכתי לעמוד בתור, ועוד לפני שנכנסתי כבר התחיל הבלגן, היו שם הרבה ילדים שהקיאו ונזרקו. היו אמבולנסים. בחוץ התחילו מכות עם אבנים, גם המשטרה הגיעה. הבעיה הייתה שאנשים שתו ממקום של אגו, ממקום של 'אני יותר שיכור ממך'. אבל בסך הכל היה סבבה".

סבבה? זה לא נשמע ככה.

"מה אכפת לי מזה שמישהו מפונה עם הרעלת אלכוהול לבית חולים? כל עוד לא היו דקירות, הכל סבבה. נכון שזה כואב שילד בן 16 משתכר ומקיא על עצמו, אבל לא נורא, גם זה קורה. אבל כשאנחנו במסיבה ופתאום שני אנשים מוציאים סכין, זה הרבה יותר חמור, לא?"

וזה קורה הרבה?

בני נוער שרועים על המדרכה, אחרי שתייה מרובה. נ', אמא מסיירת הורים: "הם מחביאים את האלכוהול מחוץ ליישוב, מעלים אותו לאוטובוס ושותים"

"זה לא קרה בסילבסטר. אבל קרה לי כמה פעמים שראיתי דקירות. ילדים בני 14 פתאום מגלים מה זה שתייה".

השבוע, בחלקו השני של התחקיר על אודות הרגלי השתייה החדשים של בני הנוער, נספר איך בתוך שבע שנים קרס החוק למאבק בתופעת השכרות והפך, הלכה למעשה, לאות מתה. נספר גם איך יכולים בני נוער להשיג כמויות אדירות של אלכוהול בלחיצת כפתור באפליקציה או בפיצוציות, עם תעודת זהות; איך אלפי בני נוער מגיעים כמעט מדי שבוע למסיבות, משתכרים עד אובדן חושים ומתאשפזים; ואיך בתי ספר רבים מסייעים לעיתים לארגן אוטובוסים שלוקחים את הנוער למסיבות, בלי שיש להם מושג מה קורה שם.

הראפר רון (סקיי) נשר, המופיע במועדונים: "המסיבות הופכות לסדום ועמורה"

פרופ' עמוס רולידר, ראש המחלקה למדעי ההתנהגות במכללה האקדמית כנרת, איך אתה מסביר את התופעה הזאת?

"הבעיה היא לא החוק. יש חוקים. אבל מי אוכף אותם? שמישהו ישאל פעם את בני הנוער מתי בפעם האחרונה הם ראו מישהו שאוכף. הם יגידו לך שכמעט אף פעם. זה ברמת המשטרה. אבל גם למשרד החינוך יש כאן חלק גדול. משרד החינוך יכול להגיד חד־משמעית: אנחנו לא מאשרים את התופעה הזאת של המסיבות. אני אומר עוד פעם – אכיפה, אכיפה, אכיפה. אז תהיה תקופה לא פשוטה, אבל אחר כך העסק יתחיל לעבוד אחרת".

ומה עם ההורים?

"יש להם חלק מאוד מרכזי בזה. אין יראת כבוד, אין נורמה. אני אומר לכל הורה בארץ הזאת, תהיה אתה סיירת הורים של הילד שלך. תצא, תראה איפה הוא נמצא. אם אתה רואה שהמקום לא בשבילו, שלוף אותו הביתה, אל תפחד ממנו. מה קרה? הוא לא יזמין אותך לחתונה? אתה בין כה משלם עליה. יש פה פחד הורי שעוד מעט הילד יחזיק רובה בצבא, אז מה אני ומי אני שאני אגיד לו? אבל כל החששות האלה מקורם בבסיס הכי פשוט – קריסת הסמכות ההורית".

שתייה בשטחי כינוס

נער מעולף. בעל מועדון: "אנחנו מנסים למגר את זה כמה שאפשר. אבל אם זה עדיין קיים? זה קיים"

כפי שסיפרנו בשבוע שעבר, ברחבי הארץ פועלות סיירות המונות אלפי הורים מתנדבים, והן באמת הפחיתו באופן משמעותי את השתייה בפארקים ובגינות הציבוריות. בנוסף לכך, רוב המועדונים לא מגישים אלכוהול למי שאינו מציג תעודת זהות. הפתרון של הילדים הוא שתייה במה שקרוי "שטחי כינוס" – כפי שמסבירה אורית שטרנברג, ראשת אגף הדרכה ומידע ברשות הלאומית למלחמה בסמים ואלכוהול: "שטחי הכינוס לקראת המסיבה הם המקומות שמהם הילדים עולים על האוטובוסים ושבהם הם שותים. הבעיה המרכזית בשתייה בשטחי הכינוס היא שהיא מאוד מהירה – הילדים שותים הרבה מאוד אלכוהול בזמן קצר, כי הם רוצים להיכנס למסיבה מתודלקים".

חלק נרחב ממסיבות הנוער מתרחשות במועדונים גדולים, שאליהם מגיעים הילדים באוטובוסים מכל הארץ. הראפר רון (סקיי) נשר, שמופיע במסיבות הללו, סיפר לנו השבוע: "המועדונים הפכו למוקדי משיכה, בתי הספר לא רק שלא עושים כלום לגבי זה, אלא להפך, לפעמים הם עוזרים לארגן את האוטובוסים שמביאים את הילדים לאירוע. אז מגיעות חמולות של ילדים מהצפון, מהדרום ומאזור השרון. לדעתי, משרד החינוך צריך להתעורר. אם זה יימשך ככה, בסופו של דבר אנחנו נהיה מדינה של פושעים ועבריינים ויהיה מפחיד להסתובב ברחובות".

יש הורים או מורים שמשגיחים על המסיבות הללו?

"כשמדובר במסיבות בתיכונים, אמורים להיות מורים משגיחים, אבל מה שבדרך כלל קורה זה שהמסיבות הופכות לסדום ועמורה. בבתי השימוש יש סקס, אלכוהול, סמי פיצוציות, ושאלוהים יעזור לנו. אתה רואה ילדים זרוקים על הרצפה. הטרדה מינית כבר הפכה להיות דבר שבשגרה. רק בראש השנה האחרון הופעתי במועדון. יותר מ־20 אוטובוסים היו שם בחוץ, לפחות מחמישה תיכונים. בפנים כמובן לא מוכרים אלכוהול לקטינים, אז הם מביאים מהבית".

ונכנסים עם האלכוהול למועדון?

"לא נכנסים עם זה. הם שותים בחוץ. וגם אם יש שם מורה באזור, נראה לך שיש לו זכות לבדוק את התיק של תלמיד אחרי שעות הלימודים? אז אם זה אוטובוס של בית הספר, הילדים לא מתפרעים באוטובוס, כי בית הספר או המועצה שילמו. אבל מיד כשהם יורדים הם מתחילים לשתות".

בחלק מהמקרים ההורים והמורים למדו את השיטה של השתייה המרובה בשטחי הכינוס לאחר הירידה מהאוטובוסים והחלו לפקח בצורה משמעותית יותר.

נ', אמא מסיירות ההורים באזור המרכז, סיפרה לנו השבוע על המאבק שכבר הפך למשחק של חתול ועכבר: "כשאנחנו רואים את הילדים יורדים מהאוטובוסים עם השקיות, אנחנו מביאים את המשטרה, והשוטרים שופכים להם את הבקבוקים. הכמויות מטורפות. ואז הילדים למדו והם פשוט שותים לפני ההגעה. ואז אנחנו למדנו שוב והבאנו את המשטרה לפני שהם עולים לאוטובוסים. אז הילדים התחכמו שוב והלכו למקומות אחרים. הם מחביאים את האלכוהול מחוץ ליישוב. ואם אין מלווה על האוטובוס, הילדים אומרים לנהג, 'עצור לרגע', מעלים את האלכוהול לאוטובוס ושותים. או שהם מתדלקים באחד הבתים הריקים לפני, או ליד המועדון באיזו סמטה, כאשר אחד מבני ה־18 מביא אלכוהול לכולם. היום, איך שפורקים את האוטובוס, אתה רואה אותם רצים לסמטאות שליד המועדונים. הם שותים הרבה ומהר ואז משתמשים במסטיקים או בפטרוזיליה כדי למנוע את ריח האלכוהול".

דין אריזון, הבעלים של מועדון האנגר 09, מסביר את הצד של המועדונים בעניין: "אנחנו מקום בעל רישיון עסק. אין אצלנו דבר כזה אירועי אלכוהול עם בני נוער".

אז איך כמעט מכל מסיבה שלכם יוצאים ילדים מעולפים?

"כי הם שותים לפני. אצלנו בן נוער שיורד מהאוטובוס ושתה, אנחנו מזמינים את ההורים שלו להגיע ולקחת אותו. אנחנו לא מכניסים. אנחנו מנסים למגר את זה כמה שאפשר. אבל אם זה עדיין קיים? זה קיים".

איך אפשר לדעת אם בן נוער באמת שתה?

"אי־אפשר. רק באמת אם יש לנו חבר'ה בכניסה שזה התפקיד שלהם והם מנסים לזהות שקצת מתנדנדים וקצת מדברים לא ברור. אם הם מצליחים לזהות, אנחנו מבקשים להתקשר להורים ולבוא לאסוף אותם. אבל אם בן נוער שתה וזה עוד לא השפיע עליו, אין באמת איך לזהות".

למה שלא תרכוש ינשוף לכניסה?

"זה משהו שאף פעם לא עלה. זה יכול להיות איזשהו פתרון. זה רעיון נחמד. אני לא יודע מה העלויות של זה".

בדקתי בשבילך. מדובר בכמה מאות שקלים. תרכוש?

"הקליינטים שלי הם ההורים ששולחים את הילד ורוצים לסמוך עליי שהילד חוזר בשלום. אנחנו נתייעץ על זה בשבוע הבא ונעדכן".

כמו חתול ועכבר

תופעת משחקי החתול והעכבר בין ההורים לתלמידים ששותים אלכוהול נפוצה בכל הארץ.

לפני כמה שבועות נערכה בהאנגר 09 מסיבה גדולה של כמה תיכונים מאזור המרכז. גם במקרה הזה, במועדון עצמו לא הוגש אלכוהול, והפעם בני הנוער לא שתו בשטחי הכינוס הקלאסיים בסמוך לרחבות הסמוכות לאוטובוסים.

ובכל זאת, גם הערב הזה נגמר רע מאוד: "הגענו למיקום שנקבע כמקום האיסוף", סיפרה אחת מאמהות הסיירת מאוחר יותר. "הרחבה התמלאה בבני נוער מתגודדים, צוחקים, צועקים ומתחבקים. חלק גדול מהנערים והנערות היו מתודלקים. הרוב הגדול שותים וודקה, לא כוסית אחת ואפילו לא שתיים, אלא חמישה עד שבעה שוטים, מהר לפני שמגיעים למסיבה. וכשחלק מהאמהות שאלו את הנערות והנערים: 'שתיתם הערב?' המבט המזוגג בעיניים והחיוך הגדול השיבו: 'ברור!' וכמה שתיתם? 'שש עד שמונה כוסיות', הן נענו. 'קנינו בקבוק וודקה והתחלקנו'.

"האוטובוסים מגיעים והם מתחילים לשעוט לכיוונם", ממשיכה ומספרת אותה אמא. "זו פשוט סכנת חיים. חלק מהבנות מספרות שדוחפים אותן ומכים ולא נותנים לעלות לאוטובוס. אני רואה נער יושב על הרצפה, ראשו בין ידיו, לא יודע מה קורה סביבו. נערים ונערות משוטטים בגשם ומטיילים על הכביש, כשהם לא מודעים כלל למזג האוויר. ואז אני רואה מהצד השני נער חיוור, כשראשו מוטל על נערה, והיא מחזיקה אותו שלא ייפול. ועוד אחת נשענת על הגדר כשכמה נערים סביבה. כמה נערות מספרות לנו שהיו באוטובוס והמצב שם קשה. בנים ובנות מקיאים, משתוללים, מקללים. חלקם נראים אבודים. רבים לא הצליחו לרדת מהאוטובוסים כשהגיעו למסיבה, בגלל שכבר אז היו שיכורים למדי. במהלך הנסיעות למתחם, אחד האוטובוסים עצר כי חלק מהנערים והנערות עישנו מריחואנה בנסיעה ושתו משקאות. המשטרה נקראה למקום ולא הגיעה במשך 40 דקות. בסוף הערב התברר ש־18 נערים ונערות פונו לבתי חולים בגלל שכרות ברמה גבוהה".

התיאור הזה, תאמינו או לא, אינו שונה מתיאורים נוספים של מסיבות שמוסרים הורים החברים בסיירות ונתקלים בתופעות דומות כמעט מדי שבוע. כך, למשל, עולה מתיאורה של אמא בסיירת ההורים של תל־אביב, שהגיעה למסיבה במועדון המוסד בעיר בפורים: "את פנינו קיבל, מחוץ למועדון, שוטר שהזעיק אותנו מיידית לנערה שהייתה שרועה על הכביש, וראשה בשלולית מים. כמה אנשים ניסו להזיז אותה, אבל היא לא תיקשרה. היה קשה להעביר אותה. האם שהגיעה לאסוף אותה הייתה אמפתית ומכילה והייתה תחושה שהילדה הועברה לידיים טובות. במקביל החלו לזרום מבפנים נערים ונערות נוספים במצבי שכרות שונים. חלקם טופלו על ידי מתנדבים שלנו בזירות שונות מחוץ למתחם. בזירות המרוחקות פונתה נערה אחת באמבולנס ושני נערים נוספים על ידי ההורים. הוזמן אמבולנס לנערה נוספת, אבל אמה סירבה לפנות אותה. הצוות שלנו ניסה לטפל בה במידת האפשר, אך נתקל בהתנגדות נחרצת מצד מלוויה.

"למתחם שיצרנו הגיע נער שלווה על ידי חבריו ולא הפסיק לבכות ולטעון שהוא לא מרגיש טוב. הוא סירב בתוקף ליצור קשר עם הוריו כדי שלא יראו בו כישלון. הנער אמר: 'אני ילד רגיל אבל ההורים שלי מצפים ממני להיות תמיד מספר אחת'. הוא היה במצב סביר ודיבר לעניין. הפרמדיק שבדק אותו מצא שאין צורך לפנות אותו, והעדפנו להשאיר אותו אצלנו עד שיתאושש. לאחר מכן הזמנו עבורו ועבור חברו מונית שהסיעה אותם לתחנת הרכבת".

פליקס תלמיד, מבעלי מועדון המוסד: "כשבני הנוער גילו שהם לא מצליחים לקבל אלכוהול אצלנו במסיבות, הם פנו לעולם שהוא ללא מבוגרים, לא מחייב, ללא אחריות. והם עושים את הדברים האלה לבד. אנחנו מערכת שמגלה אפס סובלנות לדברים האלה, אז הם מוצאים דרך למקומות אחרים".

אבל גם אצלכם קרה שילדים השתכרו.

"הלכנו שלושה צעדים קדימה ממה שהחוק מחייב אותנו. היום אנחנו לא מכניסים למועדון גם את מי ששתה אלכוהול במקום אחר. ברגע שהמדינה חוקקה חוק שאוסר על קטינים לשתות, היא בעצם גילגלה אליי את הבעיה. אני במקום שלי שומר על החוק, אבל אין לי דרך לשלוט במה שילדים עושים במקום אחר".

בעלי המועדונים מודעים ללחץ החברתי שמופעל על הילדים. "אני מסתכל על המקום שלי כעל כלי", מספר לנו דין אריזון, "בגיל הזה הם מסתכלים על מסיבה כעל משהו מאוד משמעותי, הזדמנות לבילוי ולהשתלבות בחברה. זאת אומרת, זה מקום לראות את כולם אבל לא בשעות בית הספר. כשהתחלנו לפני חמש שנים, כמות האלכוהול שהיינו מחרימים הייתה אדירה. היום מדובר אולי בבקבוק אחד של ילד שהגיע בפעם הראשונה ולא ידע".

כי הילדים למדו והם שותים לפני המסיבה.

"נכון. הם פשוט למדו את השיטה".

אותם תיאורים חוזרים על עצמם גם בפריפריה, שם מחליפות מסיבות בבתים ריקים ובווילות שכורות את מסיבות הענק של המרכז. מספרת לנו האם דלית מור, שלוקחת חלק בסיירות ההורים במעלה־אדומים: "באחד המקרים, לפני כמה חודשים, הגעתי למסיבה באחד הבתים. ראיתי שם ילד ששוכב ומפרפר על המדרכה. חבריו פחדו להזמין אמבולנס כדי שזה לא יעלה להם כסף. זה יותר הלחיץ אותם מאשר המצב של החבר. והילד ממש לא תיקשר והעיניים שלו התגלגלו. הוא היה במצב חמור".

זה מצב חריג?

"לא. לא פעם אני מגיעה למקום שיש בו מסיבה והמקום נראה לי זוועה; ילדים שנוזל להם דם מהאף. ילדים ששוכבים ולא זזים. ילדה ששוכבת ולא מסוגלת לדבר. כאמא, כשאני רואה כזה דבר, זה מכאיב לי. קשה לי לראות ילדים שעושים דברים כאלה לעצמם".

התיאורים הקשים האלה חוזרים על עצמם גם במקומות אחרים. כך למשל נכתב בסיכום של אחת מסיירות ההורים, אחרי מסיבה במרכז: "כמה אמהות טיפלו בשלושה ילדים בגיל 15 שהפגינו התנהגות מינית בוטה. האמהות לקחו את הילדים תחת חסותן כדי למנוע הידרדרות של המצב. בהמשך הערב אחד הילדים משלישייה זו פונה תחת השפעת אלכוהול כבדה. בסך הכל פונו עשרה בני נוער שיכורים ועוד שניים שנפצעו בקטטות שפרצו במקום. אזור ההתכנסות נראה לעיתים כשדה קרב – עשרות בני נוער שכובים והורי הסיירת מטפלים בהם".

גם ליל הסילבסטר האחרון היה "רב־נפגעים", ובמהלכו אושפזו 32 נערים ונערות מתחת לגיל 18 בבתי החולים ברחבי הארץ.

"הילדים שמגיעים אלינו", מספרת ד"ר טל שניר, מנהלת היחידה למתבגרים בבית החולים איכילוב, "מגיעים כמו פגועי מוח. הם לא מגיבים לכאב. כשאני קוראת את סיכומי הלילה, אני רואה את אותו המשפט חוזר על עצמו: 'הילד לא הגיב'. הילד מגיע ולפעמים עד הבוקר אנחנו לא יודעים את השם שלו. הרבה פעמים החברים שלהם שמים אותם על מונית ובורחים, אז אנחנו לא יודעים עליהם כלום".

למה בעצם כל כך הרבה ילדים מתאשפזים?

"כי הם נורא רוצים להשתכר, אבל הם לא יודעים כמה לשתות. והם שותים המון".

מה זה המון?

"הם קוראים לזה 'binge drinking', שזה פשוט שתיית בולמוס. מדובר בדרך כלל בחמש מנות ויותר בתוך זמן קצר. בארץ ידוע לנו שלפחות רבע מהתיכוניסטים שתו בחודש האחרון שתיית בינג' לפחות פעם אחת. זה נובע מכך שהמועדונים לא מגישים יותר אלכוהול, כי הם מפחדים על רישיון העסק שלהם. הילדים שמגיעים אליי לאשפוז שותים לא פעם באוטובוסים או בפקק שלפני הכניסה למועדון. ואז, כשהם יורדים מהאוטובוסים, הם כבר שיכורים. מתפתחת אלימות והבנות מספרות שכל הזמן נוגעים בהן".

אלא שבחודשים האחרונים מסתמנת עלייה מדאיגה בתופעה נוספת. מתברר שגם שתיית הבינג' לא מספיקה לחלק מהנערים, שכבר התנסו כמה פעמים בשתייה עד אובדן חושים, ולא פעם הם נזקקים לתדלוק שני.

אורי נוימן, מנכ"ל האיגוד הירושלמי למאבק בסמים ואלכוהול, מספר: "באחד המקומות מצאו פטנט. צמוד למועדון יש פיצוצייה שמוכרת שוטים. זאת אומרת שאתה לא צריך לקנות בקבוק שלם, שעולה לפעמים 100 שקל, אלא המוכר מוזג לך שוט בכמה שקלים, ואתה חוזר למסיבה מתודלק מחדש".

חוק שכתוב על קרח

בשנת 2010 חוקק החוק למאבק בתופעת השכרות. חוק העונשין הוחמר כך שמי שמספק אלכוהול לקטינים דינו מאסר של עד חצי שנה. במארס הקרוב ימלאו לחוק שבע שנים ולכולם — בני הנוער, ההורים וכל המרואיינים בכתבה — אין ספק: החוק חסר משמעות.

"לקנות אלכוהול זה לגמרי לא בעיה", מספר לנו עילי שמעוני בן ה־17, רכז הכתבים הצעירים של העיתון "ראש 1", "הרבה פעמים אפשר למצוא מקומות שימכרו לקטינים בלי תעודת זהות. עוד דבר שקורה הרבה זה שמבקשים מאח גדול, מחברים בכיתה י"ב, או ממישהו שכבר מלאו לו 18. והוא קונה ומעביר".

ואם בכל זאת מבקשים תעודת זהות בפיצוצייה?

"תופעת תעודות הזהות המזויפות רווחת מאוד. אם לא כתעודה פיזית, אז כתמונה בפלאפון. מפברקים את התמונה, שומרים אותה בטלפון וכשמגיעים למועדון או לפיצוצייה, מציגים אותה".

ויש מי שיקבל את זה?

"יש גם כאלה. כל אחד יכול לעשות את זה. זה הדבר הכי פשוט בעולם".

לצד הקלות הבלתי נסבלת של השגת אלכוהול, צצו גם אפליקציות שדרכן ניתן להשיג אלכוהול. אמנם נכתב בהן שהמכירה היא רק לבני 18 ומעלה, אלא שמעדויות של מומחים בתחום המכירה יכולה להיעשות במזומן ולא תמיד יש בדיקה של זהות המזמין.

"אנחנו מזמינים רק באפליקציה", סיפרה לנו השבוע "יעל" (שם בדוי) מאזור הצפון. "וודקה עם שישה רד בול עולה משהו באזור ה־120 שקל. לפעמים אנחנו מזמינים כמה. תלוי במספר הילדים. השליח מגיע בתוך שעה ומביא לנו את הבקבוק. יש להם אחלה שירות".

בת כמה את?

"16 וחצי".

ולא ביקשו ממך תעודה?

"לא. הוא שם את הבקבוק והולך".

לדעת אנשי המקצוע, אכיפה מוגברת יכולה להפחית משמעותית את התופעה, כפי שטוענת אורית שטרנברג מהרשות הלאומית למלחמה בסמים: "צריך להחמיר משמעותית את הקנסות. מקום שמוכר אלכוהול לקטינים ומקבל קנס של 5,000 שקל, זה שום דבר בשבילו, הוא מוכר בהרבה יותר מזה. גם השוטרים חסרי אונים. הם שופכים את האלכוהול ובאותו הרגע זה כואב לילד בכיס. אבל כמו שאתה יודע, הילדים מוצאים פתרונות".

איזו ענישה תהיה אפקטיבית לדעתך?

"לא קנס, כי מי שישלם אותו הם ההורים, אלא עבודות שירות חברתיות במקום שהוא ממש לא קייטנה, כמו בית לוינשטיין או משהו בסגנון. זה צריך להיות מקום שבו תוכל לראות את הנזקים של שתייה מופרזת. לצד זה חייבת להיות הרבה עבודה עם ההורים. כי יש גם מקרים שבהם ההורים מקלים ולא רואים בשתייה משהו בעייתי".

עילי שמעוני חולק על הטלת הסנקציות: "תמיד אפשר להשיג ותמיד אפשר להתארגן ותמיד אפשר לשתות. לדעתי מבזבזים על זה משאבים. מישהו מגיע עם תעודה מזויפת. מי יגיד לו, 'התעודה שלך מזויפת?' לדעתי אכיפה היא ממש לא הפתרון. רק חינוך".

פרופ' רולידר חושב שכדי להקטין את התופעה יש צורך לשלב בין חינוך ואכיפה: "אחת — חייבים לצמצם את זמינותו של האלכוהול, כך שהקנייה שלו תהיה רק במקומות מוגדרים ומפוקחים. אין ברירה בעניין הזה; שתיים – להגביר את הפיקוח על אלכוהול במשלוחים ברשת; שלוש – מפלג הנוער חייב להסתובב באזור של הברים והמועדונים הרבה יותר. וארבע – חייבים לעבוד עם ההורים. יש כניעה של ההורים לעניין הזה. הורה היום לא יודע לאן הילד שלו יוצא ולא יודע בדיוק מה הוא עושה שם. ואם הוא מנסה בכל זאת לשאול, יש לחץ חברתי של המתבגר: אל תעשה לי פאדיחה, אל תגיע, אל תבוא.

"היום פותרים את זה באיזשהו רצון טוב של הורים שיוצאים לרחובות במסגרת סיירות הורים — בואו נסתובב, נראה אותם, נדבר איתם, נבקש מהם, נציל אותם, נהיה שם. לדעתי זה איננו פתרון, כי הילדים ממשיכים לשתות. הפתרון היחיד הוא שההורים יציבו גבולות ברורים וייקחו בחזרה אחריות על הילדים שלהם".

תגובת משרד החינוך: "מערכת החינוך מפעילה תוכניות התערבות מגוונות בנושא שתיית אלכוהול, והסכנות הכרוכות בצריכת אלכוהול. התוכניות מותאמות לגילאי התלמידים, והן מופעלות גם במסגרות החינוך הבלתי פורמליות: בתנועות הנוער ובמסגרת פעילויות מועצת התלמידים והנוער הארצית. לקראת אירועים מיוחדים כגון מסיבות פורים, ל"ג בעומר ומסיבות סוף שנה – מקיים האגף למניעת שימוש בסמים ובאלכוהול במשרד החינוך פעילויות חינוכיות ממוקדות, לצד העמקת ההסברה בנושא". •

איפה הילד?

בכל שנה מגיעים מאות בני נוער ששתו אלכוהול לבתי החולים. בשנת 2014, למשל, פונו לבתי החולים 729 בני נוער עד גיל 17 כתוצאה משתיית אלכוהול – ממוצע מבהיל של כשני ילדים ליום. בהם, אגב, היו 15 ילדים בני 11 ופחות.

מה יכולים הורים לעשות כדי להגן על ילדיהם? הסוציולוגית תמר גור־אפטר, מנהלת מכון יסודות, ריכזה עבורנו כמה עצות זהב.

1. חובה לדעת לאן הילד יוצא.

גור־אפטר: "לפעמים הילדים מנסים להרחיק אותנו באמירות כמו 'אני באמת לא יודע', או 'אם אני לא אצא, אני אפספס את ההסעה'. חלקן, אגב, נכונות. הילדים לא בהכרח מנסים לתחמן את ההורים. אבל אני אומרת להורים לא להתפשר. אין מצב שהילד יוצא בלי שאנחנו יודעים בדיוק איפה הוא נמצא. זה כדי שנחליט אם מתאים שהוא ילך לשם, וגם כדי שאם חס וחלילה יקרה משהו, נדע לאן אנחנו אמורים להגיע".

2. חשוב להצטייד במספרי הטלפונים של החברים שנמצאים איתו.

3. מומלץ להקים קבוצת הורים מקבילה לקבוצת הילדים בווטסאפ.

4. בסוף הבילוי, כל נער ונערה חוזרים לביתם.

גור־אפטר: "כאמא, אני צריכה לראות את הילד או הילדה שלי כשהם חוזרים, והם צריכים לדעת שאראה אותם. זה חוסך מהורים את המצב שהילד לא מגיע, והם לא יודעים איפה לחפש אותו".

5. קובעים שעת חזרה.

גור־אפטר: "בשעת החזרה אני שמה לעצמי שעון מעורר וקמה לפגוש את הילד. אני לא חופרת לו, אבל מחליפה כמה מילים כדי לראות מה המצב ונותנת נשיקת לילה טוב. ואם הילד רוצה להזיז את שעת החזרה – אז רק בדיבור, לא בהתכתבות. כי בהתכתבויות אני לא יכולה להיות בטוחה שזה הילד שלי שכותב".