ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    יורם יובל
    7 ימים • 12.01.2017
    תוצאות אמת
    למה כל כך קשה להבחין בין אמת לשקר והאם אפשר בכלל להאמין למה שכתוב בעיתונים
    פרופ' יורם יובל

    האם אפשר להאמין למה שכתוב בעיתונים ובאינטרנט? כיצד אנו מחליטים מה נכון ומה לא נכון? איך אנחנו יודעים למה ולמי להאמין? כיצד אנו יכולים להיות בטוחים שהדברים שאנו רואים, הדברים שאנו שומעים, והדברים שאנו קוראים, הם אמת? איך בכלל אנו מבדילים בין אמת לשקר? ומה קורה כאשר חלק מן הדברים שאנחנו רואים וקוראים סותר חלק אחר? איך אנו מבדילים אז בין עובדה לבין מניפולציה? איך, בסופו של יום, אנחנו יודעים מתי מנסים לעבוד עלינו?

    שופטים, פילוסופים, והוגים אחרים שואלים את השאלות האלה כבר אלפי שנים. בעשרות השנים האחרונות התחילו לשאול אותן גם פסיכולוגים וחוקרי מוח. הספרות המדעית שהצטברה בנושא זה היא עצומה ומסובכת. קשה מאוד לסכם אותה, אבל ישנם כמה ממצאים חשובים:

    ראשית, האינטואיציה, או תחושת הבטן, שבה אנו משתמשים לעיתים קרובות כדי לעזור לנו להחליט מה אמת ומה שקר, מי אמין ומי נוכל, היא מצפן רגיש מאוד -- אבל לא תמיד מדויק. לפעמים היא יכולה לגלות לנו דברים שהשכל הישר שלנו אינו מצליח לזהות, ואז היא מצילה אותנו מליפול בפח. אבל לפעמים היא מטעה אותנו, ובגדול, ואז איננו יודעים כלל שאנו טועים.

    שנית, אנו לא אוהבים חוסר ודאות, ולא אוהבים קונפליקט פנימי. כלומר, כאשר יש סתירה בין שני מקורות אינפורמציה, קשה לנו לשאת את הסתירה הזאת, הגורמת למה שמכונה דיסוננס קוגניטיבי. כשזה קורה אנו נוטים להחליט במהירות, ולעיתים בצורה לא מודעת, מה נכון ומה לא נכון. ומהרגע שהחלטנו, יהיה קשה מאוד להזיז אותנו מדעתנו.

    שלישית, הציפיות הקודמות שלנו קובעות במידה רבה את מה שנראה, ואת מה שייראה לנו כאמיתי. דברים שלא מתיישבים עם מערכת האמונות והידיעות המקובלת עלינו ייתפסו על ידינו כטעות במקרה הטוב, וכשקר במקרה הרע, גם כשהם אמת לאמיתה. זהו המנגנון שבו הדעות הקדומות שלנו מוכיחות את עצמן שוב ושוב: אנו פשוט מתעלמים מכל מה שלא מתיישב איתן.

    רביעית, יש דרכים פשוטות ויעילות לעשות עלינו מניפולציות. תעשיות השיווק והפרסום האדירות עושות לנו את זה כל הזמן, וגם הפוליטיקאים: קל מאוד לעורר בנו חשדות, קשה מאוד לפזר אותם. קל לעורר בנו שנאה וכעס, קשה מאוד להחלים מהם. הרגשות שלנו משפיעים על התודעה ועל תפיסת המציאות שלנו הרבה יותר ממה שנדמה לנו. למרבה הצער, לא כל כך קשה לעבוד עלינו.

    **

    "אפשר לעבוד על חלק מהאנשים כל הזמן, ועל כל האנשים חלק מהזמן, אבל אי אפשר לעבוד על כל האנשים כל הזמן". האימרה הזאת מיוחסת לאברהם לינקולן, שהאמריקאים קוראים לו עד היום, בחיבה, "Honest Abe", או, בתרגום חופשי, "אייב הישר". כמו טראמפ, להבדיל, לינקולן היה נשיא מטעם המפלגה הרפובליקאית. הוא היה, בעצם, הנשיא הרפובליקאי הראשון. אבל ברפובליקות ובדמוקרטיות אין צורך לעבוד על כל האנשים כל הזמן. מספיק לעבוד, ליום אחד בלבד, על רוב קטן של האנשים – אלה שבאים לקלפיות ביום הבחירות.

    מדוע אני כותב את כל זה? כי השבוע פורסם לראשונה שראש ממשלת ישראל והמו"ל של "ידיעות אחרונות", ניהלו ביניהם משא ומתן, וחלק מן הפגישות ביניהם הוקלטו. על הפרק היו אופי הסיקור של ראש הממשלה ב"ידיעות אחרונות", ומעמדו של העיתון "ישראל היום", שנראה כנתון למרותו של ראש הממשלה. אם הידיעות האלה נכונות, יש למדינת ישראל ולעם ישראל בעיה גדולה, והבעיה הזאת לא הולכת לשום מקום.

    אינני יודע אם החשדות יבשילו לכתבי אישום, ואם כתבי האישום יביאו להרשעות. כל אדם הוא בחזקת זכאי עד שהוכחה אשמתו. אבל משהו חשוב כבר קרה: שני העיתונים הנפוצים והמשפיעים ביותר במדינת ישראל מעורבים בפרשה הזאת. איך נוכל עכשיו להאמין למה שכתוב בהם?

    העיתונאים העובדים בשני העיתונים האלה ובאתרי האינטרנט שלהם, כמו גם העורכים שלהם, תלויים לפרנסתם ולפרנסת משפחותיהם במו"לים ובבעלים שלהם. ראש הממשלה אינו הבעלים של "ישראל היום", אבל דומה שהוא שולט בו, וזה לא טוב. העיתונאים בישראל היום, כמו חבריהם העיתונאים ב"ידיעות אחרונות", יודעים היטב מי הבוס.

    **

    רגע, ומה איתי? אז כן, גם אני כותב ב"ידיעות אחרונות", אבל אני לא גיבור: אני מרצה, רופא וחוקר, לא עיתונאי. לכן פרנסתי לא תלויה, בסופו של יום, במו"ל ובראש הממשלה.

    גם אם מעולם לא נאמר ולא ייאמר למי מן העיתונאים העובדים ב"ישראל היום" ו"בידיעות אחרונות" "אם לא תשנה את הדרך בה אתה כותב על ראש הממשלה, אתה עלול למצוא את עצמך בחוץ" – הם עלולים לחשוש שזה מה שיקרה, ואי אפשר להאשים אותם. החיבור בין הון, שלטון ועיתון הוא מסוכן מאוד. הוא עלול לגרום לנו לחיות במציאות מדומה, לא פחות.

    משל למה הדבר דומה? לאדם שהחליפו את המשקפיים הרגילים שלו במשקפי שמש. הוא מביט בעולם, הכול נראה לו חשוך ואפל, והוא מגיע למסקנות הלא נכונות. אפשר להחליף את המשקפיים שלו גם במשקפיים ורודים, ולהביא אותו בקלות למסקנה ש"נפלא פה". שתי האפשרויות האלה לא טובות.

    האם כל כך קל לעבוד עלינו? לואיס קרול, שכתב את "עליסה בארץ הפלאות", חשב שהכול עניין של אימון. "אין טעם לנסות", אומרת עליסה בארץ הפלאות למלכה. "אי אפשר להאמין למשהו שלא ייתכן". "נראה לי שלא תירגלת את זה מספיק", עונה לה המלכה. "כשהייתי בגילך, התאמנתי בזה כל יום חצי שעה." האם גם אותנו מתרגלים כאן בארץ ישראל? ואיך אפשר לדעת?

    office@yovell.co.il

     

     


    פרסום ראשון: 12.01.17 , 15:38