פרק ראשון: לברוח מארץ דאעש
אם יש משהו שלמדתי כאן הוא הכוח של מראית העין. אם אתה נראה מפוחד, אנשים ישימו לב ויתחילו לחשוד. ואז תהיה בסכנה אמיתית
הערב יצאנו לשחק בגן שעשועים, אשתי יסמין, בתי לילה בת השנתיים ואני. לא הרחקנו הרבה. אנחנו בדרך כלל משתדלים שלא לצאת מהבית כשמחשיך כי בשעות האלה לרוב מופסק החשמל – וכשנגמר החשמל מתחיל הפחד.
ואז זה קרה. בזמן שטיילנו בגן, פתאום שמתי לב לשלושה גברים שמתחילים ללכת בעקבותינו. אחרי יותר מחצי שעה שבמהלכה הם לא עוזבים אותנו, ניסיתי לעצור ולהתיישב כאילו בכוונה, כדי שיעקפו אותנו. כשהסתכלתי לאחור הם עדיין היו שם, עומדים בפנים קפואות, נועצים בנו מבטים חודרים. המראה החיצוני שלהם הסגיר אותם מיד – בגלביות ארוכות עם זקן עבות – לא היה ספק שמדובר במוסלמים סלפים. אמרתי ליסמין שמשהו לא נראה לי בסדר. ביד אחת הרמתי את לילה, ואת היד השנייה שלחתי אחורה, אל אקדח ה"גלוק" שתחוב במכנסיי. חשבתי לעצמי: "איך זה ייגמר, רק אלוהים יודע".
הדרך חזרה נמשכה דקות ארוכות, בזמן שהם המשיכו לעקוב אחרינו במבטיהם. ניסיתי להישאר נינוח ולא למשוך תשומת לב – כי בעיר שלנו, ארביל, דם כורדי שווה כסף, אבל דם של יהודי עם דרכון ישראלי כבר שווה הון.
מה לעזאזל אני עושה כאן, אתם בטח שואלים. אזרח ישראלי שמתגורר כבר שמונה חודשים במרחק יריקה מזירת הקרבות במוסול, בעיר שורצת סוכנים של דאעש שהיו מתים להניח עליי את היד. אבל בשביל שלא תחשבו שאני סתם משוגע שחי על הקצה, כדאי שנכיר בקצרה: את שמי לא אוכל לחשוף בשלב זה, אבל בינתיים אתם יכולים לקרוא לי מיכאל.
נולדתי כאן. בעיראק. בעיר ארביל. אחד משבעה אחים שנולדו לאם יהודייה, עקרת בית, ולאב מוסלמי, פקיד ממשלתי. עלינו לישראל כשהייתי בן 14, והתיישבנו בחבל התענכים שבו גרה המשפחה של סבתי. אבל בזמן שאני למדתי בבית ספר דתי וזכיתי להכיר חברים חדשים, ההורים שלי התקשו להתאקלם בארץ. הם לא הצליחו להתרגל לישראל, לעברית, לדירת העמידר הקטנה שלנו. כעבור כמה שנים החליטו לחזור לעיראק. זו לא הייתה החלטה קשה כל כך. אלה היו השנים שלפני עליית דאעש, ובכורדיסטן, שאז עוד הייתה בטוחה, חיכו להם בית פרטי גדול וחברים ותיקים. כעבור זמן קצר גם אחיי ואחיותיי הצטרפו אליהם, אבל אני החלטתי להישאר בארץ.
תמיד היה לי ברור שאבנה את חיי בישראל. גם כשנותרתי לבד בארץ כמפרנס יחיד, ובכיתה י"ב שטפתי כלים לפרנסתי אחרי בית ספר עד 23:00 בלילה. אבל אז, לפני ארבע שנים, פגשתי את אהבת חיי. וזה קרה דווקא במקום שהשארתי מאחור. בעיראק.
הגעתי לשם בכלל כדי להשתתף בחתונה משפחתית. הוריי שיחדו את האנשים הנכונים כדי שיחדשו את הדרכון העיראקי שלי. ואז פשוט טסתי לירדן עם הדרכון הישראלי, ומשם חציתי את הגבול עם הדרכון העיראקי. בתוך זמן קצר מצאתי את עצמי בעיר הולדתי, רוקד בחתונה עם אחיי ואחיותיי.
ואז ראיתי את יסמין על רחבת הריקודים. מאותו רגע שום דבר לא היה חשוב. הייתי אז בן 32 וזו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי מה זו אהבה ממבט ראשון. שאלתי את בן־דודי מי היא, והוא כבר דאג שבתוך שבוע ניפגש לבד בבית אחותה. ידעתי מהתחלה שהיא מוסלמית, ידעתי שזה עלול להיות בעייתי, אבל זה לא עניין אותי. הייתי מאושר, וידעתי שגם היא. בתוך שבועיים ביקשתי את ידה, והיא הסכימה.
אני עדיין זוכר את החזרות שעשינו יחד לפני הפגישה עם המשפחה שלה. "אני אוהבת אותו", היא אמרה להם. "אני מוכנה למות למענו". קשה להאמין שהיא הייתה אז רק בת 20 כשהעזה להתייצב כך מול הוריה. היא פשוט לא הותירה בפניהם ברירה. בתוך זמן קצר התחתנו בארביל, בטקס משפחתי קטן.
כבר התחלתי לדמיין את החיים המשותפים שלנו בישראל, אבל כעבור כמה חודשים יסמין נכנסה להיריון והחלטנו שנישאר בארביל לפחות עד הלידה. תשעה חודשים אחר כך, נולדה לילה והכניסה אור לחיינו. אבל בדיוק אז נפלה אפלה מסוכנת על האזור.
ביוני 2014 הדהימו לוחמי דאעש את העולם וכבשו את מוסול הסמוכה. לכולנו היה ברור שהיעד הבא שלהם הוא ארביל. הפחד שיתק את העיר. שמעתי את הדיווחים על הוצאות להורג של אלפי כורדים, והבנתי שאני מוכרח לחלץ מכאן את יסמין ולילה לפני שיהיה מאוחר מדי, לפני שיגלו עליי את האמת.
תבינו, גם היום, אחרי שלוש שנות נישואים מאושרות, אף אחד כאן, מלבד הוריה ואחיותיה של יסמין, לא יודע שאני בעצם אזרח יהודי־ישראלי. זה הסוד הגדול והנורא שכל הזמן מרחף מעליי כמו ענן שחור. מאיים להתפרץ בבת אחת ולהחריב את חיי. אני ישן עם האקדח מתחת לכרית, מפחד מהרגע שיגלו שאני בעצם יהודי, ישראלי. בסיוטים שלי אני שומע את חריקת הבלמים של הרכב שנעצר מול הבית שלנו, ואז חש את השק השחור שמלבישים על ראשי בזמן שאני נדחף ברחוב. הדבר הבא הוא סרטון וידיאו שמופץ ברחבי העולם ומציג לראווה ישראלי בשבי ארגון הטרור האכזרי בעולם.
וזו הסיבה שהחלטתי לכתוב את היומן הזה, לנסות להעביר את מה שעובר עליי. פשוט הגעתי למצב שאני כבר לא סומך על אף אחד שיעזור לי לחלץ מכאן את משפחתי. האמת היא שאני בקושי סומך על הצל של עצמי.
דמיינו לעצמכם את החיים במרחק שעת נסיעה ממוסול, בירת דאעש, מקום שבו בכל יום טובחים באנשים ואונסים נשים. אבל לא צריך לצאת מארביל כדי להיתקל בפנאטים. הם כאן, חיים בינינו, מחכים להזדמנות הראשונה להדליק את העיר.
קל לזהות אותם. הם תמיד נעים בקבוצות, מיליציות חמושות על אופנועים. בכל פעם שחולף לידי אופנוען כזה אני נדרך, חושש שאולי הוא קלט אותי, שהוא יודע יותר מדי. זה נשמע פרנואידי אבל באמת שפה הכל יכול לקרות. וזו הסיבה שהחלטתי שאני מביא את יסמין ולילה לישראל בכל מחיר. אין סיכוי שאתן לילדה שלי לגדול במקום שבו בנות גילה נמכרות כשפחות מין.
שנתיים שאני חי על קו ישראל־כורדיסטן, ממציא מסמכים למשרד הפנים הישראלי, מגיש בקשות לוועדה ההומניטרית בישראל. הכל כדי שירשו לי להביא אותן לישראל, אף על פי שהן אינן יהודיות. בכל פעם שעזבתי את ארביל כדי לצאת לעוד מסע ביורוקרטי חוצה ארצות, נשבר לי הלב. ניסיתי להחזיק את עצמי ולא להישבר בפניהן, ולא יכולתי לגרש את המחשבה שאולי אני רואה אותן בפעם האחרונה.
לפני שמונה חודשים נשברתי. החלטתי שלא אעזוב את יסמין ואת לילה לבדן במקום המשוגע הזה. הודעתי לעורך הדין שלי מיכאל חוואי שלא אחזור לישראל בלי אשתי ובתי. מאז אני כאן, בבית שלנו בארביל, מחכה לשמוע חדשות טובות. כבר שמונה חודשים אני מחכה לטלפון הזה מישראל.
השעה עכשיו מאוחרת. אחרי התקרית בגן השעשועים אני פשוט לא מצליח להירדם. אני יושב על כיסא באמצע החדר ורואה את יסמין ואת לילה ישנות שינה עמוקה, נטולת דאגות. אני אוחז בנשק ומריץ לעצמי סרטים בראש. כל רגע מרגיש כמו שעה. אני עייף, אבל כל רעש קטן מהרחוב מקפיץ אותי. זה מזכיר לי את הילדות שלי ברחובות עיראק, איך רעשי מטוסים והפגזות הקפיצו אותנו להתחבא מתחת למדרגות כי לא היו מקלטים. איך פחדתי ללכת לבית הספר, ואמא אמרה לי: "לפעמים זה לא מה שאתה רוצה לעשות, זה מה שאתה חייב לעשות".
כל זה היה בשנות ה־80. נולדתי לתוך מלחמה עם איראן, התבגרתי בתוך מלחמת המפרץ הראשונה. ועכשיו אני שוב פה, באמצע מלחמת אזרחים מטורפת. כל הזמן מלחמות. אני רק רוצה לברוח מכאן, להשאיר מאחוריי את המדינה המקוללת הזו. אני רק רוצה לחזור הביתה עם אשתי ועם בתי.
עוד מעט כבר בוקר. יום חדש שבו יסמין בטח שוב תשאל אותי: "מתי כבר נגיע לישראל?" ושוב אשקר לה. אגיד לה שזה עניין של שבוע, שבועיים, חודש. כבר נגמרו לי כל התירוצים. אנחנו מדברים הרבה על החיים שיהיו לנו בישראל. אני מספר לה כמה האנשים שם נחמדים, כמה חום ואהבה יש בהם. אני אנסה להעמיד פנים שאני חזק. אם לא בשבילי, אז לפחות בשביל לילה הקטנה, אבל עמוק בפנים אני יודע שזה שקר. אני מותש. מותש מהמלחמה שמשתוללת בחוץ, מהמלחמה בביורוקרטיה הישראלית. עוד מעט לילה תתעורר. כדאי שאסיים לכתוב ואנסה לישון קצת. גם מחר היא צריכה את אבא שלה חזק. אפילו כשבחוץ הכל מתפרק.
פרק שני: פשיטה לילית
ברגע אחד הבועה השקרית שבה חיינו התנפצה. השכן ממול יכול להשתייך לארגון רצחני, ושום מקום אינו בטוח. אפילו לא הבית
השעה הייתה אחת בלילה כשראיתי במצלמות האבטחה שיירת כלי רכב נכנסת לשכונה שלנו. ארבע מכוניות מסוג טויוטה, שלושה ג'יפים וטנדר גדול. פתאום נפתחו הדלתות, ומתוך כלי הרכב זינקו עשרות חיילי קומנדו במסכות שחורות. הלב שלי התחיל לדפוק במהירות, הייתי בטוח שהם הגיעו כדי לקחת אותנו. מה עוד יש להם לחפש בשכונה?
רצתי בפאניקה להעיר את יסמין כדי שתהיה מוכנה לברוח. הערנו את לילה, מיהרנו למטבח לכבות את האורות, וישבנו בשקט, בחושך, מול המצלמות. המומים. אמרתי לה שאם הם ינסו להיכנס לכאן, ננסה לברוח דרך הגג. התחלתי להריץ בראש את התסריטים הגרועים ביותר שיכולים לקרות, והרגשתי איך הדמעות מתחילות לחנוק אותי בגרון. נכנסתי ללחץ. אני חושב שאפילו אמרתי ליסמין שזה הסוף שלנו. שלא נראה יותר את הילדה שלנו לעולם.
עברו עלינו דקות מורטות עצבים. ראינו את החיילים נכנסים לבתים של שכנים שלנו, גוררים משם בכוח אנשים, ומעלים אותם על הג'יפים. ואז הם התקרבו לבית שלנו. עצמתי את עיניי והתפללתי לטוב, עד שיסמין לחשה לי, "הם עזבו". נשמתי לרווחה. ראיתי את החיילים, מרחוק, נבלעים בחסות החשכה שבחוץ.
המחשבה שהיום לוקחים אותי, הזכירה לי איך פעם לקחו את דוד שלי. הייתי אז רק בן שש, אבל אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול. שיחקתי בחוץ, ופתאום נכנסו לשכונה ארבעה כלי רכב. חיילים כיתרו את האזור. זה היה כמו בסרטים. עשרות חיילים עיראקים טיפסו על הקירות ועלו על הגגות. לא הבנתי מה קורה ורצתי הביתה. דוד שלי היה בפיג'מה, חיילים חמושים קשרו לו את הידיים וכיסו לו את העיניים. החייל שעמד מאחוריו צעק: "תעלה לאוטו", והתחיל לדחוף אותו מחוץ לבית.
סבא וסבתא שלי התחננו שלא ייקחו אותו. ואז סבא שלי נפל על הרצפה, וסבתא שלי נכנסה להיסטריה. בתגובה אחד החיילים פשוט בעט בה. ואני עמדתי שם. קפוא. דומם. כמו אבן. שנים אחר כך גיליתי שדוד שלי לא הסכים להתגייס לצבא של סדאם והוכרז כעריק. אחרי שנתיים בכלא, סבא שלי הצליח לשחד מישהו כדי שישחררו אותו. אבל זה לא שינה את העובדה שבתור ילד הסיוט הזה היה מלווה אותי בלילות. והיום הוא חזר להכות בי.
המחשבות מטריפות אותי. למה חיילי הקומנדו הגיעו דווקא לשכונה שלי באמצע הלילה? האם מישהו סיפר להם עלינו? או שאולי זה קשור בכלל למכונית התופת שהתפוצצה אתמול במרכז ארביל? שלושה אנשים נהרגו מהפיצוץ ומיד אחריו שמענו יריות באזור.
אני כבר מורגל לאווירת המלחמה בעיר. על הכבישים אפשר להבחין במכוניות עם לוחות רישוי איראניות, ברחובות אנחנו שומעים את רעש המסוקים מלמעלה. אבל הפעם זה היה שונה. כל העיר פתאום התמלאה במחסומים, וכל מי שלא דיבר כורדית שוטפת נעצר והועלה מיד על אוטובוס לחקירות. פחדתי שיתפסו אותי. בכל זאת, מגיל 14 אני חי בישראל, וחששתי שאולי הכורדית שלי לא תהיה טובה מספיק. למזלי, עברתי את המחסומים בשלום.
בבוקר שאחרי הפשיטה הלילית בשכונה יצאתי החוצה ושאלתי את השכן מה קרה. הוא אמר לי שהצבא הכורדי עצר עשרות פעילים של דאעש בשכונה שלנו והוציא מהבתים שלהם כלי נשק ורימונים. אלה אנשים שחיו בשכונה הזו כל חייהם, ופתאום אתה קולט שהם אנשי דאעש. השכנים שלנו! וזה מה שמפחיד פה, אתה כבר לא מזהה מי האנשים סביבך – בן אדם יכול להיות השכן הכי טוב שלך, ופתאום תגלה שהוא נשבע אמונים לארגון הטרור הרצחני. בדיוק בגלל זה אני מעדיף שלא להתערבב עם אף אחד. הבנתי שמכאן כבר לא יצמחו לי חברים.
במהלך התקופה הארוכה שהעברתי כאן כבר פיתחנו סוג של שגרת חיים בצל הטרור. קשה לקרוא לזה שגרה כי שנינו לא עובדים וחיים על הלוואות מחברים ועל עזרה מההורים. יסמין מגדלת את לילה. ואני, פעם נהגתי לשלוח להן כסף שהרווחתי במסעדה בישראל, אבל עכשיו אין סיכוי שאצא לעבוד פה, בארביל. לא יכול לעזוב את יסמין ולילה אפילו לדקה.
כבר התרגלנו לשינה טרופה במשמרות. כשיסמין מתעוררת, אני הולך לישון – ולהפך, כדי לוודא שתמיד יהיה מישהו ער לשמור על לילה. בבוקר אנחנו אוכלים יחד בבית ויוצאים להסתובב קצת, מנסים לייצר לעצמנו רגעים של נורמליות בגבולות השכונה שלנו. לא שזה תמיד עוזר. לא פעם קטעו יריות את הטיול שלנו, ונאלצנו לברוח הביתה. אחרי תקריות כאלו אנחנו נשארים בבית יומיים־שלושה, נועלים את דלת הברזל ונכנסים ל"מצב כלא". לפחות יש לנו כאן טלוויזיה, כדי שנוכל לדעת מה קורה בעולם שבחוץ.
אבל זה לא יקרה יותר. אין סיכוי שנישן בבית. לא הלילה ולא בלילות הבאים. יסמין כבר דיברה עם אמא שלה – וברגע שתרד השמש נתגנב החוצה, ניכנס למכונית וניסע למקום מסתור. השכונה שלנו הפכה למקום לא בטוח. גם אם עצרו כמה פעילי דאעש, מה לגבי המשפחות שלהם? אבא שעוצרים לו את הבן מול העיניים הופך גם הוא להיות שונא. את זה כולנו מכירים מהמצב הביטחוני בישראל. אבל כאן אין צה"ל ואין משטרה. אף אחד לא ישמור עליי ברגע שהעניינים יצאו משליטה. עכשיו הגיע הזמן לארוז ולעזוב את הבית.
פרק שלישי: נקודת שבירה
חודש במסתור, בפרופיל נמוך, וכמעט הרסתי הכל. אני קרוב להישבר, אבל לא בטוח בגלל מה ־ המחבלים בעיראק או הפקידים בישראל
היום הייתי בטוח שהולכים לירות בי, ולשם שינוי לא היה לי אכפת. זה קרה בשעות אחר הצהריים. הייתי בחוץ כשלפתע שמעתי את הדרשה השבועית ברמקולים מהמסגד הקרוב. פתאום קלטתי שהאימאם מדבר על ישראל. "תראו את המוסלמית", הוא כרז, "איך היהודים עוצרים אותה, מתעללים בה!" ואז קלטתי שהוא מתכוון לצעירה פלסטינית שניסתה לבצע פיגוע בישראל באותו שבוע.
הרגשתי איך אני מתמלא זעם. נכנסתי הביתה לקחת את הטלפון שלי. יסמין ניסתה לעצור אותי, ושמעתי מאחור את הצעקות שלה, "הם יהרגו אותך, הם יהרגו אותך!" היא פרצה בבכי אבל באותו הרגע שום דבר לא עניין אותי. במשך חודש ניסינו להוריד פרופיל בדירת המסתור שהגענו אליה בשכונה החדשה, ובשנייה אחת של עצבים הרסתי הכל.
החלטתי לרוץ למסגד ולחכות לאימאם בכניסה. כשהוא יצא צעקתי בפני כולם שהוא שקרן. הצגתי לו סרטון מיוטיוב שבו רואים בבירור איך המחבלת אחזה בידה סכין. צעקתי עליו – איך הוא מעז לספר את השקרים האלה בפני 300 איש במסגד? הוא נראה המום. לקח לו רגע להתעשת, ואז הוא צעק עליי: "מה אכפת לך? אתה חי שם? אתה יהודי?" אם רק היה יודע...
בלילה חשבתי לעצמי איך העזתי להסתכן כך, לסכן גם את משפחתי. אני חושב שזה קשור לתחושת הביטחון המזויפת שלעיתים עוטפת אותי כאן. ארביל נמצאת תחת שליטת הכוחות הכורדים. והיא עדיין אי של שפיות בתוך אזור המלחמה הזה, למרות שקיימות בתוכה סכנות רבות. אבל יותר מכל ארביל היא עיר הולדתי, העיר שבה גדלתי. אני מכיר כאן כל רחוב וכל סמטה. האנשים שאני פוגש ברחוב, עם חלקם שיחקתי כדורגל או למדתי בבית הספר. אני יודע שהמציאות השתנתה. שזו לא אותה עיר שבה התבגרתי. שאני רק אורח כאן, תלוש ומנותק מההוויה האמיתית. אבל משהו בתוכי עדיין מתייחס לעיר הזו כאל בית.
זה לא שההסתה נגד ישראל היא משהו חדש בעיראק. אני פשוט מעולם לא התייחסתי אליה. כשהייתי ילד בארביל, בשנות ה־80, לא היה לי מושג שאני יהודי ושהתעמולה האנטי־ציונית של סדאם חוסיין היא ערמת שקרים.
סבתא שלי מצד אמי יהודייה. עם קום המדינה עלו האחים שלה לארץ וביקשו שתבוא איתם, אבל סבא שלי, שהיה מוסלמי, לא היה מוכן לשמוע על זה. סבתא שלי וילדיה, בהם גם אמי, נאלצו להישאר בעיראק ולהסתיר את יהדותם. לא ידעתי שאני יהודי עד גיל 14, במטוס בדרך לישראל.
גדלנו פה, בארביל, תחת שלטון סדאם, כשיהודי נחשב לקללה. המשטר הרודני האשים את ישראל בכל מה שרע בעולם. בבתי הספר, במשרדים ובמסגדים סיפרו לנו שהיהודים בישראל אשמים בצרות של המוסלמים. אני זוכר את סדאם מתראיין בטלוויזיה בזמן מלחמת המפרץ ומסביר בתקיפות איך צריך להשמיד את הציונות. עד היום יש כאן אנשים מבוגרים שחושבים שכל מה שהיהודים עושים זה לרצוח. אבל אמא שלי תמיד הפצירה בנו שלא נאמין למה שאנחנו שומעים בחדשות. היא אולי לא העזה ללכת למסגד ולצעוק "שקרנים" כמו שצעקתי היום, אבל זו הייתה הדרך שלה להביע מחאה שקטה בתוך כל הטירוף הזה.
היו לנו חיים טובים יחסית בעיראק, אבל רוויי מלחמות. לכן ברגע ששוב נפלה הזדמנות לעלות לארץ ישראל, סבתא שלי תפסה אותה בשתי ידיים. אני זוכר איך התכנסנו, כל קרובי המשפחה, בבית של סבתא. לנו, לילדים, נאמר לצאת החוצה לשחק. כשחזרנו הביתה בישרו לנו ההורים שאנחנו עוברים לאנגליה. אנחנו נוסעים לאנגליה! אני נזכר בעצמי, ילד בן 14, מאושר. לא ידעתי אפילו למה לצפות. לא היה לנו אינטרנט ולא ערוצי טלוויזיה שאינם בשליטת המשטר, אבל אני זוכר שהתרגשתי רק מהמחשבה על עלייה למטוס בפעם הראשונה. עברה חצי שנה עד שיצאנו לדרך, ורק כשהיינו על המטוס מאיסטנבול לתל־אביב גילו לנו שלא נטוס לאנגליה. היעד: ישראל.
היום, 22 שנים אחרי היום ההוא, הייתי באירופה אין־ספור פעמים, ולא משנה שהחיים שם קלים יותר: בכל פעם שאני נוחת בישראל עולות לי דמעות בעיניים. הרגש שלי לישראל, האהבה שלי למדינה הזו, אלה דברים שקשה להסביר במילים. אמרתי ליסמין מההתחלה שבלי קשר למה שיקרה בינינו – לא אוכל להתנתק מהארץ. אני אוהב את מדינת ישראל, וזה תמיד היה הבית שלי, גם אם במשך 14 שנה לא ידעתי את זה.
בגלל האהבה הזו לישראל אני מוכן לעבור את כל מה שאני עובר, לשלם את המחיר שאני משלם. גם אם אעבור ייסורים רבים בדרך לארץ המובטחת. קחו למשל עניין פעוט כמו אישור תעודת הלידה של לילה או תעודת הנישואים שלי ושל יסמין. שני המסמכים האלה קריטיים כדי לאשר את הבאתן לישראל. אבל מה לעשות שבעיראק עדיין לא נפתחה קונסוליה ישראלית? אז אני נאלץ לחצות את הגבול, ולהתייצב בקונסוליה הישראלית בטורקיה שמטפלת בבקשה שלי. אבל שם שולחים אותי בכלל לקונסוליה העיראקית בטורקיה כדי שהם יחתמו על המסמכים שלי. וככה אני מוצא עצמי יושב מול פקיד חשדן במשרדי הקונסוליה העיראקית, משקר שאני רוצה להגר לגרמניה כי אין סיכוי שאגיד לו שהיעד הסופי שלי הוא ישראל.
הטרטור הזה לא נפסק. בכל פעם פקיד אחר מבקש ממני חתימה שתאמת את תעודת הנישואים שלי. אחר כך מבקשים ממני לאמת שהחתימה הזו אכן אותנטית. איך? באמצעות עוד חותמת, של פקיד אחר. ובכל מקום כזה אתה נתקל באטימות מעצבנת. תעודת הנישואים שלי מלאה בכל כך הרבה חתימות שכמעט וכבר אי־אפשר לקרוא אותה. בכל פעם שאני משיג חתימה נוספת וחושב שזה הסוף, אני מגלה שיש עוד נסיעה שהקונסוליה הישראלית בטורקיה דורשת ממני. בכל פעם חסרה רק עוד חתימה אחת.
בפעם האחרונה שהנציגה מהקונסוליה הישראלית בטורקיה ביקשה ממני לחזור לעיראק כדי להחתים עוד איזה פקיד ממשלתי, התפוצצתי עליה. "למה אתם מתעללים בי", צעקתי. "אני רק רוצה להביא את אשתי ואת הילדה שלי לארץ. את בכלל מבינה מה עובר עלינו שם? יש עשרות אלפי מהגרים לא חוקיים בדרום תל־אביב, ולי אתם עושים בעיות?!" זה לא הרשים את הנציגה בקונסוליה. "אין מה לעשות", היא ענתה. "אם אתה רוצה את אשתך – תביא חתימה".
פרק רביעי: הדרך לבגדד
מהמסע הזה לא הייתי אמור לחזור בחיים. אני מוריד את הכובע בפני הביורוקרטיה הישראלית. אפילו מחסומים של דאעש לא מפחידים אותה
לא הופתעתי כשהתקשרו לבשר לי (שוב) מהקונסוליה הישראלית באיסטנבול שחסרות עוד חתימות לצורך בקשת העלייה של יסמין ולילה. אבל ברגע שביקשו שאסע לבגדד עבור החתימות האלו, חשבתי שצוחקים עליי. אחר כך נכנסתי להלם. האנשים בקונסוליה בכלל מבינים עד כמה הבקשה שלהם הזויה? "הדרך לבגדד היא גיהינום!", ניסיתי להסביר להם, "אם אני הולך לשם, לא בטוח שאחזור בחיים". ברור שבסוף הלכתי.
בגדד בוערת. מכוניות תופת, חטיפות לאור יום. אבל יש דברים שרק אדם שכבר שנתיים מתנדנד בפראות על הקו הדק שבין חיים למוות יכול לדעת. למשל, אמנם אני יכול לנסוע עם האוטו שלי לבגדד, אבל הא'־ב' כאן הוא שאסור לנסוע לבד. למה? כי אם יתפסו אותי, לפחות עוד מישהו יידע שלקחו אותי. אז הייתי חייב לעלות על מין מונית שירות מקרטעת עם אנשים נוספים כדי שיהיה מי שימסור למשפחה שלי אם יקרה לי משהו.
הדרך לבגדד רצופה מחסומים של טרוריסטים מזדמנים. לפעמים אלה פעילי דאעש ולפעמים גם סתם חמושים שנשלחו בשם השייח' שלהם לעשות קופה. שלוש פעמים במחסומים שונים הורידו אותי ואת האנשים שבמונית. הריטואל קבוע: מורידים אותך מהמכונית, מרביצים קצת, עושים חיפוש בתיקים שלך.
רק כשטרוריסט מאחד הארגונים הידועים לשמצה בעיראק פתח לי את התיק נזכרתי שנמצאים בו טופסי עורך הדין שלי בעברית. לא הצלחתי לנשום. הרגשתי איך לאט־לאט נגמר לי האוויר כשהוא פותח עוד תא ועוד תא. כשהוא כבר אחז בטפסים המקופלים, חשבתי שאני מת. למזלי, הוא לא פתח אותם. בבת אחת הרגשתי איך הצבע חוזר לי לפנים.
במחסום הבא שאלו אותי מה אני מחפש בבגדד. אמרתי שחבר שלי מסיים ללמוד, ואני בא למסיבת הסיום. "שש שנים לא ראיתי אותו", ניסיתי ליצור אמפתיה, "אני חייב לראות אותו". זה עבד. הטרוריסטים נתנו לי לחזור למונית, אבל לקחו שני נוסעים אחרים שהיו איתי, ואת השלישי פוצצו במכות.
זה מזכיר לי את הימים שבהם הייתי נוסע עם המשפחה לבגדד כדי לבקר את דוד שלי. אז היו מחסומים של סדאם, והיום יש מחסומים של הטרוריסטים. בשניהם אתה יכול למות, אבל לפחות מול המחסומים של סדאם הייתה לך עוד הרגשה של סדר מסוים. אם לוקחים אותך, אתה לפחות יודע לאן. עם הטרוריסטים אין כתובת – הם משפילים אותך. הם שוחטים אותך. הם רוצחים אותך.
אחרי חמש שעות הגעתי לבגדד. ברגע שנכנסנו לעיר, התפוצצה מכונית תופת 400 מטר מאיתנו. נזכרתי איך הקונסוליה הישראלית ביקשה שגם יסמין תבוא איתי לפה כדי לחתום על טפסים. על גופתי המתה אתן לה להתקרב לעיר הזו.
מיהרתי למשרד החוץ העיראקי, אבל גם שם לא הרגשתי שאני בטוח. אף כורדי לא יכול להרגיש בטוח בבגדד. אין לך מושג אם האדם שמולך מוכר אותך או לא. היו הרבה כורדים שכבר נכנסו למשרדים האלה ולא יצאו מהם. איך זה קורה במוסד ממשלתי כמו משרד החוץ? כמו שזה קורה בכל מקום בעיראק. מישהו הלשין עליהם וברגע שיצאו מהמשרד הם נחטפו. אחר כך הגיעה דרישת הכופר – 100 אלף דולר או שיערפו את ראשם. בגלל סיפורים כאלה המשפחה שלי ביקשה שלא אסע לבגדד, אבל אני אשלם כל מחיר כדי להביא את יסמין ולילה לישראל. כל מחיר שבעולם.
בתוך כמה שעות כבר עליתי על מונית שירות בדרך חזרה לארביל, לא לפני שדאגתי שהפעם אני לא נושא עליי סממן ישראלי כלשהו. התוויות מהחולצות שלי כבר מזמן נתלשו כדי שלא יגלו שמדובר בחברות אופנה ישראליות, בטלפון שלי יש רק מקלדת באנגלית, הדרכון הישראלי שלי מוסתר היטב בעליית הגג בבית הוריי, וכמובן שאני לא מעז לדבר עברית. אמנם אני מנסה ללמד את יסמין קצת עברית, אבל רק בבית. היא כבר יודעת את כל הא'־ב', כדי שביום שבו אביא אותה לישראל היא תוכל להתרגל במהירות למקום.
אני נזכר עכשיו איך במשך שנה שלמה כמעט לא ראיתי את אשתי ובתי כי הייתי עסוק בביורוקרטיה מפרכת על קו ישראל־טורקיה־עיראק. בגלל הדרישות ממני אפילו החמצתי את יום ההולדת הראשון של לילה. בלילות בישראל המחשבות היו משחקות בי. הייתי נזכר בחיבוק החם שלילה נותנת לי לפני השינה. בימי שישי בכלל הייתי נשבר מהבדידות. הלב שלי היה נקרע – יש לי משפחה, אישה וילדה, ואני יושב בשולחן שישי לבד. יסמין הייתה מתקשרת אליי לפני השינה ובוכה. רציתי להיות לידה, לנגב לה את הדמעות ולתת לה חיבוק חזק שישכיח ממנה הכל. אבל כל מה שיכולתי לומר הוא שאני חייב להיות עכשיו רחוק מהן כדי שבקרוב נוכל להיות יחד בישראל.
אני יודע שזו הקרבה מטורפת, אני יודע שזו סיטואציה מסוכנת, אבל אני חייב שכל המאמץ העצום יהיה שווה את זה. ואני יודע שבסוף הדרך נטייל – יסמין, לילה ואני – בגן שליד הבית שלנו בישראל. בלי להסתכל כל הזמן לצדדים, בלי לפחד מאנשים זרים. פשוט נחיה חיים רגילים. ואם ניזכר בימים האלה בעיראק, נסתכל עליהם בחיוך. כי נדע שכל זה היה רק חלום רע. זיכרון מר ורחוק, רק מכשול זמני בדרך לחיים טובים יותר. ¿
כתבת: אנטוניה ימין | עורכת: ירדן וינטר
