אי־אפשר להיתמם. מצד אחד, אנחנו לא רשאים להתעלם מ"הפרשה", שראש הממשלה ומו"ל העיתון שבו הדברים הללו נכתבים נמצאים במרכזה. מצד שני, כל מילה שנכתבת כאן נמצאת תחת עננה. כן, אנחנו בבעיה. אנחנו לא יכולים לספר לעצמנו שלא קרה כלום, שמדובר רק בציטוטים, אולי סלקטיביים, שאולי הוצאו מהקשרם, ולכן שום דבר לא ברור. הרי אנחנו עיתונאים. אנחנו בונים לא רק בניינים אלא גם מגדלים על הדלפות וציטוטים חלקיים.
אלא שעניין אחד צריך להבהיר: יש לעג לרש בהערכה שמו"ל העיתון יכתיב למישהו מה לחשוב בניגוד לדעתו. זה לא שאין למו"ל השפעה בהקשרים מסוימים. ודאי שיש. אין עיתון שאין בו השפעה. עד לגבול מסוים היא לגיטימית ולאחריו היא הופכת לבעיה. אם אכן קרו דברים, הם ראויים לחשיפה. אנחנו לא יכולים רק להטיף לאחרים, אלא להביט גם בעצמנו. והפרשה הזאת היא בהחלט הזדמנות מצוינת לחשבון נפש.
שנתיים וחצי בלבד אני כותב ב"ידיעות אחרונות". במפגש היחידי שהיה לי עם נוני מוזס הוא אמר לי רק דבר אחד: אתה חופשי לכתוב מה שאתה רוצה, ואם יש בעיה, יש לך דלת פתוחה. אף פעם לא פניתי אליו, משום שאף פעם לא הוגבלתי. כשכתבתי מאמר בוטה נגד מישהו שנחשב לאחד ממקורבי המו"ל - ואין לי מושג אם זה נכון - אחד העורכים אמר לי שהמאמר עלול להיפסל. גיחכתי. היה לי ברור שהוא לא ייפסל. לפעמים הצנזורה היא עצמית. וגם זו בעיה. כך שיש פער בלתי ניתן להסבר בין מה שחוויתי לבין מה שעולה מהציטוטים. נכון, לא הצבעתי לנתניהו. יש לי ביקורת עליו. אבל כתבתי, בעמודים אלה, גם לא מעט דברים בזכותו. מישהו עצר אותי?
העדות האישית הזו לא באה לומר שאין בעיה. יש ויש. הציטוטים שהודלפו מטרידים. העדות הזו באה לומר שיש צורך בזהירות. משום שעיתון, כל עיתון, הוא גוף אופוזיציוני. ולמעט עיתון אחד בישראל, שמשרת אדם אחד, לכל העיתונים היה קו ברור נגד נתניהו, בעיקר בגלל שההתנהלות שלו סיפקה עוד ועוד סיבות. הרי ערוץ 10 וערוץ 2 הואשמו גם הם ברדיפת נתניהו. ב"ידיעות אחרונות", צריך להזכיר, פורסמו גם מאמרים בעד נתניהו, לא רק על ידי כותבים אורחים אלא על ידי חברי מערכת קבועים. כך שאני גאה לעבוד בעיתון שיש בו קשת רחבה כל כך של חברי מערכת שזוכים לחופש מלא. חלק מאנשי התקשורת, ועוד פוליטיקאית קטנה, ייאמר לגנותם, ניצלו את ההזדמנות כדי לחבוט ב"ידיעות". הם יודעים שאנחנו לא פועלים לפי הוראות. אבל הקטנוניות ניצחה.
ולכן, זו בעיקר פנייה ליועץ המשפטי לממשלה: אין שום סיבה לשמור את ההקלטות חסויות. אנחנו צריכים לדעת הכל. גם דברים שלא ינעמו לנו כעיתונאים או כעורכים בעיתון הזה, וגם דברים שלא ינעמו לנו כאזרחי המדינה, בעניין ראש הממשלה. הערפל הזה פוגע. הוא פוגע באמון הציבור בתקשורת ובראש הממשלה. הוא מאפשר אינספור מניפולציות. כל זמן שהדברים לא נחשפים, גם אנחנו חשודים, כותבים ועורכים, על לא עוול בכפנו. אם יש צדק, כתב ביאליק בהקשר הרבה יותר כואב, יופיע נא מיד. ומכיוון שגם בפרשה הזאת יש דברים שזועקים לחשיפה - יופיעו נא מיד.
צריך להתמודד עם שאלה נוספת: האם מוזס צריך לעזוב את תפקידו כעורך האחראי של העיתון. הרי לוּ היה מדובר באישיות ציבורית אחרת, היינו דורשים השעיה זמנית מהתפקיד עד לסיום החקירה. אלא שכאן מדובר בפרשה שלה שני כוכבים: מוזס ונתניהו. ברגע שנדרוש שאחד ישעה את עצמו, זו תהיה ענישה של רק אחד מהשניים. זה לא הוגן. מעשית, אגב, הפירסומים על הפרשה בעמודים אלה מבהירים שמוזס לא מתערב, וטוב שכך. נתניהו, לעומת זאת, הוא עדיין שר התקשורת. והוא מתערב. ועוד איך מתערב.
ידרוש נא היועץ המשפטי לממשלה מנתניהו להשעות את עצמו ממשרד התקשורת, ולבטל את הסעיף בהסכם הקואליציוני שמחייב את כל חברי הכנסת מהקואליציה לציית באופן עיוור לכל גחמה שלו בנושאי תקשורת. הסעיף הזה הוא שערורייה בלי שום פרשה, והופך לשחיתות לאור היום עם הפרשה. כשהיועץ ידרוש זאת, אני מתחייב להיות הראשון שידרוש דבר דומה ממוזס.
נאיל זועבי, מנהל בית ספר ביישוב טמרה, הגיע להלוויית שיר חג'אג', שנרצחה השבוע על ידי בן עוולה. המסר שלו היה ברור: "רוצחים ומטורפים לא יסיטו אותנו מדרכנו, לעולם לא. נמשיך לחיות כאן ביחד, באחווה ושלום, הטרור לא יכניע אותנו". נדמה לי שזועבי אופטימי מדי. אנחנו עדיין לא חיים כאן באחווה ובשלום. אבל בזכות אנשים אמיצים כמו זועבי, שמייצג שכבה לא מבוטלת מערביי ישראל, יש סיכוי שזה יקרה. בזכות זועבי, המאבק נגד אפליה, ויש אפליה, ולמען שוויון, ואין שוויון, הופך להרבה יותר צודק.
קוראים לו רוני. יש לו דוכן אוכל מצליח בשוק הכרמל. ויותר מכך, יש לו שני בנים מוצלחים. האחד סיים שירות קרבי. השני עדיין בשירות קרבי, בגזרת חברון. רוני מתרחק מכל קיצוניות וחף מכל שמץ של גזענות. בבחירות האחרונות הוא היה קול צף. הוא היסס בין הליכוד לבין אחת ממפלגות המרכז.
בלילה שבין רביעי לחמישי, לאחר מתן פסק הדין בעניין אלאור אזריה, הבן שלו שלח לו מסרון, על כך שהוא ואחדים מחבריו מתכוונים לעזוב את הבסיס, כמחאה נגד פסק הדין. הם לא היו בעד מה שאזריה עשה, הבהיר לי רוני. הם מכבדים את הקודים המוסריים שעליהם צה"ל מחנך. ולמרות זאת, הם חשו שאזריה הופקר.
בארבע לפנות בוקר, רוני התהפך על מיטתו. מצד אחד, צווחני "לה פמיליה" לא מייצגים אותו. מצד שני, הלב שלו היה עם הבן שלו. הוא אזר כוח, ומצא את המילים הנכונות כדי להעביר לבנו ולחבריו מסר ברור, של הזדהות, הרגעה ועצה. יש רגעים, הוא כתב, שבהם צריך לנשוך שפתיים ולהבליג. המחאה בטווח הקצר עלולה להיות נזק בטווח הארוך. צריך להביט על התמונה הגדולה יותר, הוא כתב, גם על טובת המדינה, גם על המשמעות של הדברים למשמעת ולערכים של הצבא. הכעס לא צריך לגרום לבריחה. רוני הצליח. הם נשארו בבסיס.
פרופסור מרדכי קרמניצר כתב על רוני, בנו וחבריו, שהם "ההמון צמא הדם". לא, הם לא. אפשר לא להסכים איתם, אבל הם לא צמאי דם. רוני מצא מילים נכונות ומרגיעות. קרמניצר בחר במילים מנכרות ומסיתות. אני לא יודע אם לרוני יש מה ללמוד מקרמניצר. אני יודע שלקרמניצר יש מה ללמוד מרוני.
ועוד משהו: כשאיש ימין יכתוב על ערבים שהם "המון צמא דם", הוא ייחשב לפשיסט. אבל לקרמניצר מותר. הוא שייך למחלקת הנאורים. ¿
