"היא הייתה זר פרחים, לא פרח"

יום שני הייתה אמורה סגן שיר חג'אג' להדריך סיור בהר הרצל בירושלים במסגרת שבוע חינוך של צוערים בקורס קצינים. במוצאי שבת, בחדר שלה בביתה שבמעלה־אדומים, היו פזורות כרטיסיות שהכינה לקראת ההדרכה, ולמחרת בבוקר היא אספה אותן אל תיקה ויצאה מהבית. ההר לא תיכנן לפגוש בה בתוך ארון עטוף בדגל, בתור עוד כרטיס בכרטסת המוות הבלתי נגמרת של צעירים לנצח.

שורה חדשה של קברים נפתחה לכבודה ביום שני. ריבוע מתוך הדשא הסינתטי הירוק הוסר, ובור עמוק נפער בו. החיילים שנשאו את ארונה בדומייה שילשלו אותו בעדינות אל עומק האדמה. משפחתה לא הייתה מסוגלת לשאת את הרגע. זעקות השבר של מירב, האם, קרעו את האוזניים ואת הלב: "כפרה שלי, שיר, כפרה עלייך. זה לא יכול להיות, חיים שלי". והחיים כוסו בעפר, והאב הרצל אמר קדיש על בתו הבכורה, ושיר בת ה־22 נשארה לעד בהר הרצל.

באותו יום הובאו למנוחות גם סג"מ ארז אורבך מאלון שבות, שלמרות בעיה רפואית קשה התעקש להתנדב לצה"ל, ואחרי שהוכיח יכולות מרשימות, נשלח לקורס קצינים; סגן יעל יקותיאל מגבעתיים, שהייתה מדריכה נערצת בנוער העובד והלומד, שירתה כמורה חיילת בחיל החינוך ונשלחה לקורס קצינים; וסג"מ שירה צור מחיפה, שהחלה את שירותה הצבאי בקורס טיס, חלמה להיות קצינה והחלה להגשים את החלום עם יציאתה לבה"ד 1. הארבעה נהרגו ביום ראשון בצהריים, בעת שמחבל דהר עם משאיתו לעבר קבוצת חיילים שירדה מאוטובוסים בטיילת בארמון הנציב בירושלים. 15 חיילים נוספים נפצעו בפיגוע, חלקם קשה מאוד. 

סג"מ ארז אורבך ז"ל

דרכה העדינה והנחושה

ביום רביעי הוריה של שיר חג'אג' כבר לא רק בוכים. על פניהם יגון עמוק, אבל הם כבר מסוגלים לדבר על בתם, לשרטט קווים לדמותה.

"שיר לא הייתה גאון. היא הייתה ממוצעת. הייתה בה אמביציה, היא הייתה משקיענית, אבל גאון היא לא הייתה", אומרת האם, ומאחורי המילים הצנועות שלה מסתתר מסר חינוכי ערכי. "כל ילד יכול להשקיע ולהגיע להישגים. שיר נתנה שיעורים פרטיים בפיזיקה ובמתמטיקה בכמה בתי ספר בעיר, והמסר שהיא העבירה לתלמידים שלה היה 'תשקיעו ותצליחו'".

עם המסר החינוכי החשוב, קשה להתווכח. ובכל זאת, אין עוד סטודנטית או סטודנט לתואר ראשון בהנדסת חומרים במכללה להנדסה בירושלים שזכו בשנים האחרונות להיות חתומים על פרסום מאמר מדעי בכתב עת יוקרתי. שיר חג'אג' זכתה, והיא אפילו לא טרחה לספר להוריה על כך. היא נבחרה להצטרף למחקר בנושא תאי שמש, שנערך באוניברסיטה העברית אחרי שממוצע הציונים שלה היה הגבוה ביותר. הפרופסור שהוביל את המחקר הגיע השבוע לנחם את הוריה, כשבידו צילום המאמר. הוא סיפר להם שתרומת בתם למחקר הייתה משמעותית במיוחד, ולכן עמד על כך שגם היא תהיה חתומה על המאמר. מאמר המשך אמור להתפרסם בקרוב, וגם עליו תופיע חתימתה.

ההישגים של שיר מעולם לא הגיעו בקלות. לא פעם נאלצה לדפוק על הדלתות עד שאלה נפתחו בפני הנערה העדינה והנחושה. כבר בגיל צעיר החליטה להשקיע בלימודים כדי לבנות לעצמה עתיד מבטיח.

סג"מ שירה צור ז"ל

"אנחנו אנשים פשוטים. שנינו לא אקדמאים. אנחנו אוהבים לקרוא, אנחנו לא טיפשים, אבל לא רכשנו השכלה מסודרת", אומר האב הרצל, העובד כנהג הסעות. "שיר ראתה מגיל צעיר את הקשיים הכלכליים שלנו. היא ראתה כמה קשה אנחנו עובדים כדי להביא פרנסה. לפני כמה שנים עברנו משבר כלכלי, ובעקבותיו עברנו ממושב עזריה למעלה־אדומים. שיר הבינה מגיל צעיר שהשכלה תוכל לפתוח לה דלת לעתיד טוב יותר. יחד עם ההשקעה בלימודים בכיתת מצטיינים, היא עבדה. בגיל 17 מימנה לעצמה קורס פסיכומטרי. את הקורס והמבחן עשתה תוך כדי לימודים של חמש יחידות פיזיקה, ביולוגיה ומתמטיקה, ובמקביל לקורסים באקדמיה".

בענווה אופיינית, שיר לא סיפרה להוריה כמה קיבלה בפסיכומטרי. זה לא היה אישו משפחתי. אחותה פז זוכרת במעורפל שקיבלה ציון גבוה מ־760. שיר סיפרה לה על כך בדרך אגב.

עם הגיוס המתקרב לצה"ל החליטה לבחור בעתודה. היא התקבלה ללימודי הנדסה בטכניון ובבאר־שבע, אבל בחרה בסופו של דבר במכללה להנדסה בירושלים. "שיר פירנסה את עצמה", מספר האב. "היא חששה שאם תממן גם לימודים וגם מגורים, זה יהיה עול קשה מדי, ולכן החליטה ללמוד בירושלים ולהישאר לגור בבית. אבל הבחירה הזו יצרה סיבוך עם השיבוץ בעתודה. ממש לפני פתיחת שנת הלימודים היא קיבלה הודעה שלא תוכל ללמוד במסגרת העתודה".

"אבל היא לא ויתרה", ממשיכה מירב, "וגם אנחנו לא. התקשרנו לכל העולם. כל יום עשינו ארבעה טלפונים לגורמים שונים בצבא, עד שאושר לה מסלול העתודה. היא התחילה את הלימודים באיחור, אבל השלימה מהר את הפער".

וכמו שדלתות העתודה כמעט נסגרו בפניה, כך גם אל היחידה הסודית במודיעין שבה שירתה, נכנסה בדרך לא דרך. "אני רוצה לספר על ההיכרות הראשונה שלי עם שיר", ספד לה בהלוויה סא"ל א', מפקד היחידה, וקולו השתנק. "קיבלתי טלפון מנערה נחמדה שאמרה שבגלל נסיעה לחו"ל היא פיספסה את המיונים ליחידה. הסברתי שרשימת העתודאים לענף נסגרה. בנועם ובדבקות, יום אחרי יום, שיכנעה אותי שיר לארגן לה ראיון. אחרי הראיון הזה דירגנו אותה ראשונה בקרב העתודאים שקיבלנו ליחידה".

סגן יעל יקותיאל ז"ל

גם יציאתה לקורס קצינים נעשתה רק אחרי שדפקה בעקשנות על הדלת. "שיר הייתה נחושה לצאת, למרות שהסברתי לה שלא תוכל לצאת לקורס הקרוב", נזכר א'. "בדרכה העדינה והנחושה ביקשה ובדקה, עד שברגע האחרון יצאה לקורס – ולא חזרה. 'וכיתתו חרבותם לאתים, וחניתותיהם למזמרות', אומר הנביא ישעיהו. אנחנו עוד רחוקים מגאולה, ובעולם ההפוך שלנו, שבו הורים קוברים את בתם, אתים הופכים לחרבות, מזמרות לחניתות, ומשאיות הופכות לכלי רצח. איבדנו את שיר, שמותירה אחריה חלל ענק. משפחה יקרה, מהיום והלאה אנחנו כאן בשבילכם".

הגננים של הערוגה

מי שלא היו שם בשבילם, וגם לא בשביל יתר בני המשפחות האבלות, הם שרי ממשלת ישראל. הרצל חג'אג' היה בין ההורים שלא חששו להביע ביקורת על כך. "בהלוויה עצמה לא שמתי לב מי נמצא ומי לא", הוא אומר. "הייתי עסוק בכאב הפרטי שלנו. מוזר לי שעד היום לא גובש נוהל. שיר היא לא חלל צה"ל הראשון מאז קמה המדינה, לא? אז איך זה שעד היום אין נוהל? לא נפגעתי באופן אישי, אבל עקרונית זה לא נראה טוב ששרים לא מגיעים להלוויות כאלה. ראש הממשלה הגיע לנחם אותנו. הוא היה מאוד אנושי. הוא התרגש עד דמעות כשסיפרנו לו ששיר הכינה במסגרת קורס הקצינים עבודה על יוני נתניהו".

גם הנשיא רובי ריבלין הגיע לביקור. אחד מבני המשפחה המורחבת זעק לעברו: "חנינה. עכשיו. חנינה לאזריה". האב השכול ביקש להרגיע את האווירה, לא לצלול לקלחת הפוליטית בתוך השבעה, אבל גם אותו פרשת אזריה מטרידה. "שיר וכל החיילים הם הילדים של כולנו", אמר לנשיא. "מי שאומר שהם לא הילדים שלנו, טועה. אני מעריך את הרמטכ"ל, אבל אני חושב שהאמירה הזו שלו, יום לפני הכרעת הדין, הייתה לא במקום. אני לא מצדיק את מעשיו של אזריה, אבל חיילים צריכים לקבל גיבוי. שמעתי שהיה חייל שסיפר שלקח לו כמה שניות עד שירה בנהג המשאית. הוא חשב על אזריה. השניות הללו הן קריטיות. בשניות הללו המחבל היה יכול לדרוס עוד חיילים. אסור שזה יקרה".

ריבלין העדיף להתרחק מהפוליטי ולדבר על האישי. הוא עילעל במאמר ששיר חתומה עליו, והתרשם מאוד. "יותר חשוב מכל ההישגים האקדמיים היה האופי שלה", אמרה לו האם מירב, "הנחת שהיא עשתה לנו. זה בא לידי ביטוי בדברים הקטנים ביותר. הייתי יוצאת עם שקית מהרכב, ומיד היא הייתה לוקחת לי אותה מהיד. שאלתי אותה, 'מה, אני זקנה?' אבל היה לה חשוב לכבד את ההורים בדברים הקטנים".

ההורים גם סיפרו שהיא הקפידה על אורח חיים דתי, שמרה שבת ונהגה להתפלל ולהפריש מעשרות ממשכורתה. את הקרבה למסורת קיבלה מאמה. ההורים, שנפגשו בצבא, החליטו להינשא למרות הפער הדתי ביניהם: הרצל היה חילוני, ורק בשנים האחרונות התקרב למסורת, ואילו מירב הייתה ועודנה דתייה. גם את רוח ההתנדבות למדה שיר מאמה, הפעילה בעמותת "שכן טוב": היא התנדבה באופן קבוע במשך שנים אצל ניצולת שואה, ובמקביל סייעה למירב בעמותה.

משפחת חג'אג' בשבעה. מימין: האחות פז, ההורים הרצל ומירב והאחיות בר ואגם. "מגיעים לכאן אנשים מכל הארץ, כאלה שלא הכירו אותנו, אבל שיר נכנסה להם ללב"

"העמותה הזו מחלקת במעלה־אדומים סלי מזון", מספרת האם. "כל פעם שהיה חסר לי כסף בשביל לקנות עופות, הייתי רומזת לשיר, ומיד היא הייתה תורמת. היא גם הייתה מגיעה לאריזת הסלים עצמה. היא הייתה מאוד עסוקה עם הלימודים והעבודה, אבל בכל זאת באה ועזרה".

"היא לא הייתה פרח, אלא זר פרחים", נאנח הרצל, והנשיא ריבלין מהנהן. "פרחים גדלים בערוגה, ולערוגה יש גנן וגננת", הוא אומר. "אתם הגננים של הערוגה". מילותיו החמות מעלות נחת על פני ההורים.

אסור להתרגל לזה

את בר, בת 20, קשה יותר לנחם. היא כועסת. "הם מנקרים", היא אומרת על המחבלים. "עוברים משפחה־משפחה ומנקרים מתוכה חיים. והממשלה מאפשרת לזה לקרות. נותנת לנו להתרגל לזה. בחיים לא חשבתי שאנחנו נהיה חלק מפיגוע ומשכול. זה תמיד עבר לידי, כי גם אני התרגלתי. אסור להתרגל. אסור".

בר היא השובבה מבין ארבע האחיות, זו שלא בקלות השתלבה במסגרות השונות. בשנה האחרונה דחפה אותה שיר ללמוד ורשמה אותה למכינה אקדמית. האחיות השונות באופיין ידעו גם לריב ולהתעצבן זו על זו. "שיר שנאה שלקחתי לה בגדים. אבל כל הזמן הייתי עושה את זה", היא צוחקת. "שתתעצבן. אז מה? אנחנו שונות, אבל זה ממש לא הפריע לנו. ההורים כיבדו את השוני ולא ניסו לכפות עליי להיות כמוה".

בר הייתה באוניברסיטה כשהגיעו לבשר למשפחה על האסון. "שמעתי על הפיגוע, אבל ממש לא הוטרדתי ממנו. התקשרתי לאבא שלי ושאלתי אם הוא באזור ויוכל לאסוף אותי. הוא אמר לי שהוא מגיע. חיכיתי לו הרבה זמן. הוא בא, אחז אותי ביד והכניס אותי למונית. לא הבנתי מה קורה, למה לא בא עם הרכב שלו. בתוך המונית הוא אמר לי ששיר מתה. בהתחלה לא שמעתי כלום. לא הבנתי שזה קשור לפיגוע, רק שתי המילים הבלתי אפשריות הללו, 'שיר מתה', המשיכו להכות לי בראש. אלה מילים שלא יכולות להתחבר יחד, כי שיר לשה את החיים".

בית משפחת חג'אג' געש בחרדה מיד כשנודע על הפיגוע. שיר לא ענתה לטלפונים ולמסרונים ששלחו אליה. אביה חזר הביתה ומצא את אשתו מוטרפת מדאגה. כשפורסם כי מדובר בצוערות, מירב כבר החלה לצרוח, אבל השעות חלפו ואף אחד לא דפק בדלת.

"מירב התקשרה לכל בתי החולים, אבל שיר לא נמצאה", מספר הרצל. "היא לא ענתה לנייד. התקשרתי לקצין העיר, מסרתי לו את תעודת הזהות של שיר, ועוד לפני שהוא הספיק להקליד, אמר את השם שלה. זה היה מאוד חשוד בעיניי, אבל לא אמרתי כלום. הרצנו על מסך גדול שוב ושוב את הסרטון מהפיגוע. זה לא היה נעים לראות את החיילים בורחים, אבל אני לא שופט אותם. בסופו של דבר, חיילים וחיילות תיפקדו כמו שצריך, ירו במחבל ועצרו את מסע ההרג. ניסינו לראות בסרטון אם אנחנו מזהים אותה. ראינו מישהי עם קוקו רצה. חשבנו שאולי זו היא. בשלב מסוים הודיעו בתקשורת שכל משפחות ההרוגים קיבלו הודעה. נשמנו לרווחה, אבל לא הבנתי מה קורה. למה היא לא עונה?"

ואז הגיעה הדפיקה בדלת. אגם, בת הזקונים, שחגגה לאחרונה בת מצווה, הייתה בבית. "זה היה רגע מאוד קשה", עולות דמעות בעיניה. "קשה לראות את אבא ואמא ככה". אגם משתתקת. היא נזכרת בסיפורים של שיר מהצבא, וחיוך מבצבץ על שפתיה. "היא סיפרה לי שהם עשו מסיבת יום הולדת בקורס קצינים לאחת הצוערות והזמינו את הבנים. תפסו אותם, והמפקדת ממש התרגזה. את שיר זה דווקא הצחיק מאוד". החיוך הביישני של אגם מהדהד את חיוכה של אחותה. שתי האחיות, הקטנה והגדולה, דומות זו לזו במיוחד.

פז, 16, השלישית באחיות, הייתה בעת הפיגוע בבית הספר. כששמעה עליו, נכנסה לאתרי החדשות והריצה שוב ושוב את הסרטון המצמרר מרגע הדריסה. היא לא העלתה על דעתה שלאחותה יש קשר לאירוע. בשעות אחר הצהריים הייתה בבית והייתה שותפה לרגעי המתח והחרדה.

כמה דקות לפני שהגיעה בשורת האיוב, יצאה למרפאה. כששבה הביתה, לא הצליחה להבין מה קרה. שוב ושוב שאלה מה קרה, ושוב ושוב לא הייתה מסוגלת לעכל את הבשורה. פז מספרת שבליבה חרותה תמונתה של שיר במעיין הסמוך לענתות. "מאוד אהבנו ללכת למעיין הזה", היא מספרת. "היינו קופצים לשם בימי שישי וגם באמצע השבוע. כשאני רואה את שיר בראש שלי, אני רואה אותה יושבת על סלע, מחייכת, והמים זורמים ברקע".

לא יכולנו להציל אותם

בין המנחמים הרבים הזורמים אל בית המשפחה, יש גם שלושה גברים מבוגרים, כואבים במיוחד. הם מתיישבים ליד ההורים ושותקים. רק אחרי רגעים ארוכים הם מספרים שהם הנהגים שהורידו את הצוערים בטיילת בארמון הנציב. "ראינו את הפיגוע הנורא מול העיניים. מאז אנחנו לא מצליחים לישון בלילה", הם מספרים. "זה נורא. לא יכולנו להציל אותם", הם מתנצלים ומשפילים את מבטם. "המשאית דהרה במהירות אדירה ישר לתוך קבוצת החיילים. הזעקנו עזרה, אבל לא יכולנו לעשות הרבה יותר מזה".

הרצל ומירב עוטפים בחום את הנהגים ההלומים. המנחמים הופכים למנוחמים. "לא יכולתם לעשות כלום. אתם לא אשמים", אומר הרצל. "גם אני הייתי בפיגוע, ולקח לי הרבה זמן עד שהתמונות יצאו לי מהראש. הייתי בפיגוע בשכונת גאולה, שבו טכנאי של בזק דרס ברכבו אזרחים שעמדו בתחנת אוטובוס, ואז היכה אותם במוט ברזל. ניגשתי להגיש עזרה. זה היה נורא.

"לפני ששיר הייתה חיילת, תמיד דאגתי לה. הייתי אומר לה לא לעמוד קרוב לכביש: לעמוד מאחורי עמודים ולהסתכל כל הזמן מה קורה סביב. דווקא אחרי שהיא התגייסה, נרגעתי. חבל שצה"ל לא נזהר יותר. שלא שמו חיילים שישמרו על הקבוצה".

"דווקא יש להם נוהל מסודר של ירידה מהאוטובוס. היו חיילים שירדו קודם להגן", אומר אחד הנהגים. "אבל במהירות האדירה שבה דהרה המשאית, לא היה אפשר לעשות שום דבר".

"תודה לכם שבאתם אלינו", חיבק אותם האב. "זה באמת כל כך מרגש. מגיעים לכאן אנשים מכל הארץ, כאלה שלא הכירו אותנו, אבל שיר נכנסה להם ללב. בהלוויה ניגשו אליי שניים שבדיוק הגיעו מארצות־הברית. הדבר הראשון שהם עשו אחרי שנחתו הוא לנסוע להר הרצל. אנשים שמעו ראיון איתי ברדיו בדרך לעבודה, עצרו הכל, סובבו את הרכב ונסעו למעלה־אדומים כדי לחבק אותנו. אנחנו מרגישים ששיר היא באמת הילדה של כולם".