לבעוט בתדמיות
פרק לגמרי וגם רגע לפני הדרבי.
לוזון כבר פגש בבכורה שלו העונה את מכבי ת"א, וחטף חמישייה שהכתימה אותו למרות שהגיע רק יומיים קודם לכן. הדבר האחרון שמתחשק לו זה לעלות עם קבוצת טלאים מול הצהובים ששוב יריחו דם ושוב יהפכו לכרישים. חוץ מזה, אולי גם הוא מריח את
הניחוח המוכר שמתפשט בהרי ירושלים וקוראים לו הכיסא המתנדנד של רן בן־שמעון.
אז מעמד המאמן בגובה הדשא, שחקני חיפה שוב בדיכאון, אלה מהפועל ת"א עוד למטה מזה, וכדורסלני מכבי ת"א מצליחים בעיקר לריב. מול כל הפרצופים המדוכדכים האלה בולטים שחקני הפועל באר־שבע, ווקאמה, טהא ואוגו שחוגגים עם ריקוד העריסה. אבל גם הריקוד הזה מעט מטעה, ובעריסה הבאר־שבעית חסר ילד, אותו "ילד ענק" שאיכשהו תמיד חוזר לריטואל המשברי עם המועדון שלו – מאור בוזגלו.
אנחנו לא יודעים מה בדיוק קורה בחדרי המו"מ, אבל אם בגלל פוסט מינורי למדי החליטו בבאר־שבע להעמיד את בוזגלו לוועדת משמעת ולהשעותו זה אומר דבר אחד משניים: או שמישהו בהנהלת האלופה היסטרי מדי, או שמישהו מראה לכדורגלן את הדלת החוצה. בשני המקרים המועדון יוצא רע מאוד.
בדו־קרב בין אבא יעקב בוזגלו לבעלים אלונה ברקת קיימת מבחינת הציבור והתקשורת חלוקה ברורה. האבא תמיד נתפס כ"בעייתי", "מתלהם" או הכי גרוע: "נלעג", בעוד הבעלים נתפסת כ"שקולה" ו"רציונלית". מומלץ לבעוט בתדמיות האלה לכל הרוחות. יותר מדי פעמים שמעתי את יעקב בוזגלו מנפק דברי טעם ומנתח סיטואציות בבהירות חדה. חוץ מזה, מה כל־כך רציונלי בלדחוק את הכדורגלן הכי טוב והכוכב הכי נוצץ שלך החוצה?
לפנייה לכתב/ת 
