האיש שבא להרוס

ארנון מוזס, מו"ל "ידיעות אחרונות", לא סובל את בנימין נתניהו, בטוח שביבי הורס את המדינה ושרק טובתו האישית לנגד עיניו. ובנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, לא סובל את ארנון מוזס, בטוח שנוני הורס את התקשורת ומשרת את השמאלנות. סלידתם ההדדית תהומית, ותחילתה עוד בשנות ה־90 של המאה הקודמת, כש"ידיעות אחרונות" פירסם את התחקיר על התנהגותה של שרה נתניהו ועל פרשת המתנות שקיבלה משפחת נתניהו.

ביודעי זאת, אני מתחלחל למקרא תמלילי השיחות בין השניים, כפי שמביא אותם גיא פלג מערוץ 2. השניים יוצאים מכליהם ללטף האחד את האגו של השני תוך כדי הסוואה מוחלטת של דעותיהם השאמיתיות האחד על השני. מה, ביבי לא יודע שנוני ממתין עם סטופר ביד לנפילתו? מה, נוני לא יודע שביבי פועל בכל האמצעים להביא לקריסת "ידיעות אחרונות"?

הם יודעים והם יודעים שהם יודעים. אף על פי כן שניהם נתונים באיזה משחק פוקר משונה שאיני מבין את תכליתו. אף אחד משניהם הרי לא מסוגל היה לספק את הסחורה שהשני כביכול מצפה לה. עובדה: כל פגישותיהם לא הולידו שינוי בצד המערכתי־תוכני של "ידיעות אחרונות". מסובך? אולי. אבל בעיקר נורא מגעיל. מגעיל, דוחה ומקומם.

כאזרח, דעתי היא שנתניהו מזיק עכשיו למדינה שבה אני חי ורוצה שבה יחיו ילדיי ונכדיי. כדי להציל את המדינה נדרשת הרחקתו המהירה של נתניהו מהגה ראשות הממשלה. כעיתונאי ב"ידיעות אחרונות", דעתי היא שמוזס צריך להודיע שהוא מוותר על תפקיד העורך האחראי של העיתון. התנהלותו פגעה קשות במוניטין של "ידיעות אחרונות" ושחקה את אמינותו בתקופה קשה במיוחד. לפיכך ראוי בעיניי שנוני מוזס יסיק מכך את המסקנה המתבקשת וירחיק את עצמו לעת עתה מהעיתון.

בניגוד לתפיסה הרווחת, שלדון אדלסון, יהודי אמריקאי, בעלים של רשת בתי־קזינו מפוארים ששווי הונו כ־31 מיליארד דולר, לא הקים את "ישראל היום" כדי להלל ולשבח את משפחת נתניהו. הוא הקים את החינמון שלו כדי להרוס את "ידיעות אחרונות". אני יודע זאת משום שאדלסון עצמו אמר לי אז את הדברים (לא הקלטתי; איני מקליט). ולא רק לי. הוא אמר אותם גם ישירות למו"ל העיתון, נוני מוזס.

את כוונתו להרוס את "ידיעות אחרונות" באמצעות הפצת החינמון "ישראל היום" הסביר ונימק אדלסון אידיאולוגית. "ידיעות אחרונות", אמר, הוא עיתון שמאלני, אנטי־פטריוטי ומשחיר את פני המדינה. לכן הוא, אדלסון, שם לו למטרה לחסלו.

חיסול "ידיעות אחרונות" נועד, לפי התוכנית שלו, לאפשר מפנה ניצי־לאומני בדעת קהל יהודית בארץ. נתניהו נראה אז בעיניו כפוליטיקאי אידיאלי לעמוד בראש ממשלה שתוביל את המפנה; אדלסון החליט לממן לפני עשור את ביבי כפי שהחליט לממן באחרונה את טראמפ. הפוליטיקאים שהוא מימן הם רק כלים טכניים להגשמת השקפת עולמו הניצית־ימנית־שמרנית של אדלסון. "אני מיליארדר עם השקפת עולם", נהג ונוהג לומר.

אדלסון, איש עסקים שלא מעמיד פנים, השם את כספו איפה שליבו, לא רק דיבר, הוא שפך. שפך מאות מיליוני שקלים כדי לייסד, לממן ולהפיץ חינמון שיקדם את מטרותיו הפוליטיות־אידיאולוגיות. כיום אדלסון מרוצה. יש מתאם ברור, כמעט מושלם, בין מועד תחילת הפצתו חינם של "ישראל היום" לבין התזוזה המובהקת לכיוון הניצי־לאומני־התנחלותי בציבור הישראלי.

אני מסתכל לכן על חגיגת השנאה של עיתונים ועיתונאים "שמאליים" כביכול נגד "ידיעות אחרונות" בשבוע האחרון ושואל: האם האופציה לסלק מתחרה מהשוק סינוורה לגמרי את עיניהם והעבירה אותם על דעתם? בהתלהבות בולשוויקית הם מנהלים מסע נגד עיתון — לא נגד המו"ל שלו — שבגלל עצמאותו ומאבקיו הפך ליעד חיסול על ידי מיליארדר של בתי־קזינו. זריקת אשפה על "ידיעות אחרונות" הפכה אצלם לאובססיה.

עד עכשיו "ידיעות אחרונות" שרד את ההתנקשות בחייו, במאמץ עיתונאי־ניהולי כביר. אך לא לעולם חוסן; אין לקבוצת "ידיעות אחרונות" אמצעים פיננסיים המתקרבים לאלו של שלדון אדלסון. הסדקים הכלכליים מתרחבים, והאיום הקיומי יותר מממשי. במקביל, אדלסון קרוב מאי פעם להגשמת חזונו: בבעלותו כיום חינמון אחד ועיתון אחד, שלושה אתרי אינטרנט ועוד גופי תקשורת. ובלי שהדבר ישרוט כהוא זה את עושרו הפנטסטי, הוא יוכל להקים ולממן גם ערוץ טלוויזיה בחינם. זו המציאות של הכלכלה הפוליטית התקשורתית בישראל 2017. ראו הוזהרתם.