אז תן לי לספר לך מר ארדן, כי לי יצא להיות שם. מהצד השני של כרטיסי הזנות. לשבת שעות ארוכות מאחורי מול ארבעה או חמישה מכשירי טלפון סלולריים, מיושנים, חלקם עם יותר מכרטיס סים אחד, כולם משולמים מראש. אנונימיים. חד-פעמיים. ברי החלפה. הייתי שם כפקידה, לצורך תחקיר שבדק איך נראית תעשיית הזנות מבפנים, וראיתי הכל.
הצעת החוק שלך, השר לביטחון פנים, אולי נשמעת טוב, אבל היא לא יותר מאשר מכה קלה בכנף של הסרסורים. מכה? התכוונתי משב רוח.זירת הזנות העיקרית עברה כבר ממזמן לאינטרנט, מספרי הטלפון גם ככה מתחלפים כל הזמן. סגירה של אחד מהם תפגע בסרסורים בדיוק לחצי שעה, עד שיספיקו לשלוח את הפקידה לרכוש סים חדש בחנות הסלולר הקרובה אליהם ולהתקשר למפעיל אתר האינטרנט שיעדכן את המודעה. העסקים יימשכו כרגיל. פרסום שירותי זנות אינו חוקי כבר היום וכך גם טינוף המדרכות עם כרטיסי ביקור, אבל החוקים הללו לא נאכפים. אז למה לחוקק חוק חדש? למה לא פשוט לאכוף את האיסור הקיים? לסגור את אתרי האינטרנט שמפרסמים או את בתי הדפוס שמדפיסים את כרטיסי הביקור ולהעניש את המפעילים שלהם?
כרטיסי פרסום הזנות הם הרבה מעבר ללכלוך או מטרד מעצבן במרחב הציבורי. הזנות הורגת. מלחמה רק בהם דומה למלחמה באלימות נגד נשים על ידי חלוקה של ערכות איפור – זה שלא יראו את זה ברחוב לא אומר שזה לא קורה.
כל עוד החוליות בשרשרת הזנות, כולל בתי הדפוס ואתרי האינטרנט שמפרסמים את המודעות, לא יתנו את הדין על חלקם בפשע - הפרסומים יימשכו וכך גם הזנות. לנשים הכלואות בזנות גם לא יעזור אם המשטרה תיכנס למרדפי חתול ועכבר אחרי מספרי סים חד פעמיים. הן צריכות הגנה מהאלימות שהן חוות מהלקוחות, הן צריכות רשת תמיכה, סיוע וטיפול כדי להצליח ולשבור את המעגל ולצאת ממנו.
ההצעה של ארדן לא באמת תפגע בתעשיית הזנות, לא תסייע לנשים הכלואות בה ולא תעזור לשינוי דעת הקהל הציבורית שממשיכה לראות בצריכת זנות דבר לגיטימי. היא לכל היותר תנקה כמה מדרכות – אבל לא את החברה.
