בסוף ההצגה של יונתן רוזנהק ניגשת אליו ילדה בערך בת 12, תושבת ההתנחלות עֶלִי, ומבקשת שיגשים לה חלום, "אני רוצה להתגבר על הפחד שלי ממחבלים". היא לא היחידה שניגשת לרוזנהק, שידוע כאן כ'יונתן מגשים החלומות' מתוכנית הילדים 'ניידת החלומות' שמשודרת בערוץ הדתי 'מאיר'. כ־400 ילדים, תושבי המקום וכמה שהגיעו מגבעות סמוכות, הצטופפו במתנ"ס המקומי. הם נרגשים ונלהבים, שמעו שכוכב הילדים האהוב עליהם מגיע ליישוב עם המופע שלו. מבחינתם, לראות אותו במציאות זו הגשמת חלום. לחלקם יש בקשות לחלומות, אחרים שואלים איך שולחים לו כאלה, יש שמחבקים או נותנים יד, וגם כמה שמבקשים תמונה. אולג מלצב שמשחק עם רוזנהק בהצגה, מציע לו לעשות בסדרה פרק על דו־קיום, "לקחת את הילדה שמפחדת ממחבלים לכפר ערבי ולהכיר לה ערבים". לא בטוח שזה יקרה.
לא התבלבלנו. זו לא דמות חדשה של יובל המבולבל, גרסה של מיכל הקטנה או נציג אחר של כוכבי הילדים המסחריים. אולי בישראל של קווי 67' הם ענקיים, אבל כשחוצים את הקו הירוק יש כוכב ילדים אחד ששולט. לא שמעתם על יונתן רוזנהק? עד לפני ארבע שנים גם הוא לא. "בקיץ האחרון הופעתי בכל יום, לפעמים כמה פעמים ביום. בגבעת אולגה ועפולה, נצרת ורמת הגולן, ובעיקר ביהודה ושומרון. המון הופעות בחנוכה. יש הופעות שאני מגיע וילדים מתגודדים, אני לא מצליח לצאת מהאוטו. אני יכול להופיע מול מאות ילדים, וגם בקרוואנים, מול 40 ילדים בהתנחלויות המאוד־קטנות. יש להם הרבה ילדים, אני תמיד צוחק שכל הקהל זה איזה חמש משפחות".
× × ×
בן 30, גדל בנתניה והיום גר ברמת־השרון, אבא לילדה בת שנתיים ובעלה של הילה גולדנברג, שחקנית בהצגה 'מייקל', יוצרת ומטפלת בדרמה. אחרי הצבא הקים בית ספר למשחק בשם 'תיאטרון דאטא', כדי שיוכל ללמוד בו. סיים שלוש שנים, סגר את המקום, כי בעצם רצה להיות שחקן, ולא מנהל, וקפץ לבריכה של הגדולים, רק כדי לגלות שהיא יבשה. "בסוכנויות גדולות לא הסכימו לקבל אותי, אפילו לא לפגוש אותי", הוא נזכר. "הייתי מצלצל לסוכנות, 'אני שולח לכם את תיק העבודות שלי ותמונות'. ואתה מקבל את ה'אנחנו לא מקבלים שחקנים חדשים כרגע', ואני מסביר לה, 'רגע, תסתכלי, אני רק רוצה פגישה'. מסננים אותך ומקווים שתתייאש".
התקבלת לאיזו סדרה, סרט?
"סרטי סטודנטים. פרסומות, הייתי פרזנטור של מכללת נתניה. שיחקתי בפרינג'. זו הייתה תקופה של אכזבות, חיפוש מקום, כבר הייתי מחוסר עבודה שבעה חודשים. ואז, לפני ארבע שנים, ראיתי איזו מודעה קטנה באתר אינטרנט: 'דרוש מנחה לשעשועון בערוץ דתי בירושלים'". הערוץ דתי אבל רוזנהק לא. זה לא הפריע לו לצלצל למספר שבמודעה.
"שאלתי מתי האודישנים, ומישהו ענה לי, 'בוא לירושלים, עכשיו'. נסעתי באוטובוס ונכנסתי לתוך ישיבה. קומה ראשונה בית כנסת, קומה שנייה ספרייה, קומה שלישית אולפן. בחור דוס עם זקן עושה לי אודישן לשעשועון, כמו 'ששטוס' לילדים דתיים. באמצע האודישן הוא עצר, 'עכשיו עושים הפסקה לתפילת מנחה'. כל האולפן מתרוקן וכולם הולכים להתפלל. הצטרפתי, אני זורם. המשכנו ויום אחרי צילצלו: 'התקבלת!'"
אחרי ארבעה ימי צילום, הסתיים הפרויקט. "ואז שמעתי שהם מקבלים בקרוב ערוץ בטלוויזיה ומחפשים תכנים. כתבתי מייל לעורך התוכן, 'יש לי מלא רעיונות לפורמטים לתוכניות ילדים'. כמובן שלא היה לי אף רעיון, אבל מה שעלה לי בראש זה 'חלום עליכם', תוכנית הילדים של עוזי חיטמן שמגשים חלומות שמאוד אהבתי כשהייתי קטן. חשבתי שאני אעשה משהו יותר עכשווי, ערכי. אני יושב עם מנהלי הערוץ והם אומרים, 'כן, אנחנו רוצים עשרה פרקים'. הפקנו, הפרקים עלו לשידור ואז הם ביקשו עוד עשרה פרקים, ועוד עשרה".
ואז ילדים התחילו להצביע עליך ברחוב?
"הקהל של ערוץ מאיר הוא ברובו של כיפות סרוגות שפזור בכל הארץ ובעיקר ביהודה ושומרון. חצי שנה אחרי שהתוכנית שודרה יצאנו לטיול משפחתי ברמת הגולן, ופתאום שם עצרו אותי מלא ילדים והורים - 'זה יונתן מניידת החלומות, לא להאמין!' והם רוצים להצטלם ואני שואל, 'אתם בטוחים?' בגלל שהם לא נחשפים להרבה טלוויזיה ההורים היו אומרים לי, 'הילד לא מאמין שאתה קיים בכלל, שאתה אמיתי'. זה צבר תאוצה אז אמרתי, 'אוקיי, יש אנשים שרואים את הדבר הזה'. אחרי שנה וקצת חברת הפקה צילצלה ושאלה אותי, 'יש לך מופע?' אמרתי, 'כן'. וכמובן שלא היה לי מופע. רצו לסגור לי אירוע, 'זה עוד שבועיים', אז סגרתי וישבתי לכתוב מופע שנקרא 'ניידת החלומות - המופע'. אמרתי, בוא נראה מה יהיה".
עד היום עשה 60 תוכניות בערוץ, סגר ארבע עונות, התוכנית מועמדת בטקס פרסי האקדמיה בקטגוריית תוכנית הילדים הטובה ביותר לגיל הרך, ובתיבה של רוזנהק מחכים 2,500 מיילים שלא נפתחו עם חלומות של ילדים. "ואני כבר צריך להיזהר עם איך שאני מדבר ומתנהג גם מחוץ למסך, כי הם צופים בי כל הזמן", הוא מסכם את המעמד.
× × ×
נוסעים לאורך כביש 60 הידוע לשמצה. הכי מסוכן זה איך שאנשים נוסעים על הכביש הזה, אתה יכול למות 12 פעמים עד שתיתקל בפיגוע. תכף נעבור את שילה ואת רחלים, את שבות רחל ואת גבעת הראל. רוזנהק מסתובב ברחבי יהודה ושומרון ברכב לא ממוגן. "הנסיעות הראשונות על הכביש הזה היו מאוד מלחיצות. פתאום הווייז לוקח אותך מאיזה שבילון, לא אכפת לו עליך". ואולג מוסיף, "לפעמים כשהיינו מגיעים לאנשהו דרך ווייז, הבנאדם שגר באותה התנחלות היה שואל, 'מאיפה הגעתם?' ואנחנו אומרים, 'הגענו מפה'. הוא מסתכל עלינו, 'וואו, אני לא מעז לנסוע משם'. אתה מגיע ללא מעט מקומות שבכניסה ליישוב אתה רואה את הגלעד לזכרו של מישהו שנהרג בדרך".
מה עם אקדח?
"בעֶלִי כולם עם אקדחים צמודים, כולם. אבל אני אמן ילדים שבא לשמח ילדים, ולא אבוא עם אקדח. לא רוצה להכניס את זה לעולם שלי. במופע האחרון בקריית־ארבע ביקשתי ליווי של רכב חמוש לפניי. בן־אדם הגיע עם הילד שלו, בן שבע, אולי גם הוא חמוש, וסתם נסע רחוק מאיתנו. במקום להרגיש מוגן הייתי במרדף הוליוודי אחריו. נכנסנו לקריית־ארבע ומשם לגבעה שעליה שכונה, שבנויה סביב אוטובוס שבנו סביבו בית כנסת. הזמינו אותי לכבוד יום הולדת לגבעה - מאות ילדים חוגגים ו־50 מטר משם זה מבנים של פלסטינים".
ואז אתה חוזר לרמת־השרון.
"כמו כל דבר, אתה מתרגל. פעם הייתי רגיל לנסוע פה הרבה, אבל עם מדים ונשק והאמר".
כמו מפעל ההתנחלויות, גם רוזנהק התחיל כמאחז קטן שהלך והתרחב. ערוץ מאיר לילדים, שבו משודרת תוכניתו, החל את דרכו כערוץ וידיאו אינטרנטי הכולל תוכניות מקור חינוכיות וערכיות לילדים מבית היוצר של מכון מאיר המשתייך לזרם הדתי לאומי. הרעיון: העמקת היהדות על פי דרכו של הרב קוק. והיהדות אכן הועמקה - היום ניתן לצפות בערוץ גם בהוט וביס, כך שגם קהל חילוני מתחיל להיחשף לרוזנהק.
התוכנית שלו - כמו המופע - מתוקה, מצחיקה, מלאת קטעי סלפסטיק, ונטולת מסרים דתיים. ילדים מבקשים ממנו שיגשים להם חלומות, והוא מגשים: להיות חייל ולהגן על המדינה, להציל את צבי הים, לנגן עם הפילהרמונית. "וגם חלומות קצת אחרים". הוא מעדכן ברפרטואר הדתי־לאומי: "ילדה שרצתה לתפור שמלה לילדה שאין לה שמלת בת־מצווה. ילד שחלם להכין מזוזה ולתת אותה לאמא של נפתלי פרנקל ז"ל שהיה מדריך שלו. ילדה שההורים שלה נרצחו בפיגוע ורצתה לתמוך במשפחות שכולות, וילדים שרצו להקים גן שעשועים ביער באיתמר במקום שבו נכנסו המחבלים שרצחו את משפחת פוגל. ויש גם חלומות כמו לפגוש את מסי, ללכת על הירח, לעבוד בזק"א, דברים רגילים".
וכמי שעובד בערוץ דתי, יש תכנים שצריך לצנזר?
"בטח. אני יודע את חוקי המשחק ומה גבולות הגזרה שלי, מכבד את המותר והאסור של הערוץ. אבל קורה, למשל - פריימים לא צנועים שפיספסתי בעריכה, וראו גופייה טיפה חושפנית של אישה. היה פרק שבו ילדה מבאר־שבע חלמה לגעת בשלג. לקחתי אותה לחרמון, עשינו מסע ברכבת ומונית ואז מסוק לחרמון. בעודנו ממריאים, הילדה בת ה־11 שמעולם לא טסה במסוק חיבקה אותי מהפחד. הערוץ בפירוש רצה להוריד את זה. יצאתי נגד זה, זה שיא התמימות, היא מפוחדת ומתרגשת. זה ירד. המגע הזה הוא גבול שהם שמו. לפעמים הוא מעצבן אותי, לפעמים פחות.
"מה שכן, התוכנית שלי הכי מותחת את החוקים שלהם: הייתה ילדה עם שיתוק מוחין שרצתה לצלול עם דולפינים באילת. מדריך הצלילה הרים אותה מכיסא הגלגלים בידיים, ובצלילה היה צמוד אליה - וזה עבר. זה היה הגבול - גבר לא נוגע באישה בשום דרך וצורה שהיא - והגבול הזה נפרץ".
אתה רואה תכנים של קולגות. מה אתה חושב עליהם?
"יצא לי להיות במופע של אחת האמניות הגדולות של הקהל החילוני עם הבת שלי. לקחתי אותה וברחנו אבל המשכתי לשמוע באוזן את המופע. זה רעשני, מתיילד ומזלזל בהורים ובילדים. והצווחות שהלכו שם, כאילו דברים ערכיים אבל לא באמת. היא צעקה, 'הורים, אתם לא יודעים כמה הילדים שלכם נהנים'. ואני מסתכל על ההורים ומסתכל על הילדים - לא הם ולא הם נהנים".
היא בטח נהנית יותר, לפחות כלכלית.
"אצל הקהל הדתי התקציבים נמוכים יותר. אני עדיין לא רינת גבאי או יובל המבולבל מבחינת הסכומים, אבל אני מתפרנס בכבוד".
מה אתה חושב על אמנים שלא רוצים להופיע ביו"ש?
"מה, 'סערת אריאל'? אני חושב שזה דרדלה, עמדה מעפנה. יש לך דעות נחרצות? תופיע שם ותשמיע את הדעות שלך שם. היינו במקומות שהזמינו אותנו, וכשהגענו הופתעו ואמרו, 'הגעתם'. ענינו, 'כן, קבענו'. אמרו לנו, 'יפה, לא כולם רוצים להגיע'. אני מופיע בכל מקום".
ומה עמדתך באשר לכיבוש?
"לכיבוש אין קשר לצורך של אנשים בתרבות. כל עוד יש שם אנשים שמקבלים חשמל, מים וגז, אז תרבות היא מבחינתי אוויר לנשימה, לא מותרות. כיבוש או לא כיבוש? מוצדק או לא מוצדק? זה לא רלוונטי לעיסוק שלי. מאז שאני עובד שם, בעיקר למדתי המון על כמה המציאות כל כך מורכבת, שמי שחי במרכז הארץ - ימני או שמאלני - לא באמת מבין אותה. אני מציע לכל ישראל לנסוע ולהגיע ליישובים הללו כדי להבין כמה המציאות מורכבת".
הורים שילדיהם צופים בך שואלים אם אתה דתי?
"לא מעניין אותם".
אם יידעו שאתה לא דתי זה עלול להזיק לך?
"אני רוצה להגיד שלא, יכול להיות שאתבדה. בוא נגיד שאם הם יחשבו שאני חי חיים מופקרים, הלך עליי".
ואתה חי חיים מופקרים?
"איזה? אני חננה, סחי, אבל יש לי ג'ורה של נתנייתי, ושם הסיכון. אם אני מקים תפאורה ונופל עליי מוט ברזל אז יכולה להיפלט לי קללה, ועם האנשים שאני עובד מדברים דיבור של עבודה ויכולות להיות בו גם גסויות, וילדים מסתובבים שם חופשי ומסתכלים - אז אני נזהר".
אולי נראה להם שאתה דתי בגלל הכובע?
"יכול להיות. אני לא רוצה שהילדים יהיו עסוקים באמונה שלי, לא הילדים ולא ההורים. אגב, הכובע הוא משתי סיבות עיקריות: אחת - בקשה של הערוץ. לא אמרו לי, 'אתה צריך להיות דתי', אמרו, 'אתה צריך כובע', ככיסוי ראש. דבר שני - יש לי עניין עם הקרחת שלי, כובעים מאוד טובים לי".
