פוליטיקה של רפובליקת בננות

"המחר קרוב והוא יהיה אחר" – זה הסלוגן החדש שהנפיקה המכונה המשומנת במשרד ראש הממשלה, המייצרת משפטים קליטים לכל אוזן. אפשר להניח שבקרוב נשמע את עצמנו מדקלמים את צירוף המילים הזה גם אם ברור לנו שהמחר לא יהיה אחר.

ראש הממשלה פטור מלהוכיח שהוא מומחה לתקשורת, וככלל נראה כי הוא פטור מלהוכיח. הפוסטים שהוא מפרסם, הנאומים שהוא נושא, מדברים בעד עצמם. נתניהו ראוי לזכות ביושר בכתר הקופירייטר מספר אחד. הסלוגנים שהוא מספק מלווים אותנו כמו שיר מוכר ורק המנגינה חסרה: "לא היה כלום כי אין כלום" נה־נה־נה־נה, "המחר קרוב והוא יהיה אחר" לה־לה־לה־לה.

אני מרשה לעצמי להתנבא שהמחר לא יהיה שונה, ולאו דווקא כי אין כלום. חוקרי המשטרה והפרקליטות מגששים כבר חודשים בשביל שבין האתי לפלילי, והחלטה להגיש כתב אישום נגד ראש ממשלה אינה עניין של מה בכך. ואיפה הציבור בכל זה? חצוי לשניים. חלק אחד לא יודע כיצד לבטא את שאט נפשו מהתרבות השלטונית הנוהגת בנהנתנות וקומבינות, חלק שני מאמין באמת ובתמים שהכל קנוניה אחת גדולה שמטרתה להפיל את ראש הממשלה.

אם הכנסת הייתה מייצגת את הציבור, היינו עדים למלחמת עולם בין מי שמאמינים ב"תיאוריית הקונספירציה" נגד נתניהו לבין מי שרואים עצמם כמובילים את המלחמה בשחיתות השלטונית. במקום זה הכנסת מציגה גרסה עלובה לשתיקת הכבשים. תגובות הנבחרים הרופסות חוצות מפלגות.

ראש הממשלה, שלכאורה צריך היה למצוא את עצמו מכודן מכל פינה, לא מודאג מחברי הכנסת. כולם היו בניו או אינם מתחריו, אז למה שיהיה מוטרד? ולמרות זאת, הוא מתנהל מתוך חרדה עצומה, שנראה כי היא סובייקטיבית לחלוטין. במציאות האובייקטיבית, מי מהפוליטיקאים החיוורים יכול לאיים עליו? מי שאומר "על סיגרים לא מפילים ממשלה", או מי שאומר "צריך לתת למשטרה לעשות את עבודתה"? כולם מדברים פרווה כי כולם שומרים על "כשרות פוליטית".

יאיר לפיד, למשל, ייאמר להגנתו שהוא בא עם רעיון מבריק להכניס לכנסת פוליטיקה חדשה נקייה, אבל לצערו גילה שאין מי שירוץ איתו. החרם שהטילו עליו החרדים, כמו התרגיל המסריח שעשה לו ראש הממשלה, לימדו אותו שלא כדאי להיות מי שמטיח את האמת בפנים. זו הסיבה שגרמה לו להסיר מהמדף את משחק הקופסה המאובק והוותיק "אסטרטגיה", שבאמצעותו הוא מצליח, לפחות כרגע, לשאוב מנדטים מכל הבא ליד.

לפיד למד מה שלמדו רבים לפניו: בין כותלי בית הנבחרים המניפולציות מנצחות, השררה מלטפת והיושרה הציבורית מקבלת 50 גוונים של אפור. בעלי הניסיון יאמרו שהפוליטיקה אף פעם לא הייתה נקייה. לי נדמה שהיא אף פעם לא הייתה כל כך מלוכלכת וחסרת בושה.

נחזור לנתניהו: נראה שהוא מוטרד יותר ממה שייכתב או ישודר עליו מאשר מעצם ניהול המדינה. מבחינתו התקשורת היא "אויב המדינה" והוא עצמו "לוחם חופש". כשראש ממשלה, שהוא גם שר התקשורת, לועג לתקשורת או מתנהג כאילו רדוף על ידה, הוא פוגע במודע באחד הכלים החשובים בדמוקרטיה. ואין זה משנה שבטנגו הזה הוא שיתף או ניסה להפיל את אויבו. גם אם הרוב מריע לראש הממשלה, במדינה הזו חיים לא מעט אנשים שעצוב להם לראות איך חלום המדינה היהודית הופך להיות מציאות של רפובליקת בננות. √