"ידיעות אחרונות זה לא הבית הטבעי שלי". גדלתי בערוגה אחרת. מבחוץ הסתכלתי בחשדנות רבה על העיתון. הייתי קוראת בו מעת לעת, אך בשבת עיתון אחר היה מונח על שולחני — "מקור ראשון", העיתון שבו כתבתי שנים אחדות.

לפני שנתיים וקצת התגלגלתי ל"ידיעות אחרונות". שמעתי שמחפשים עמדות אחרות למדור "בעד/נגד" ב”24 שעות” והצעתי את עצמי. לא נקראתי אל העיתון, כך שבלא ספק אני לא חלק מה”שוחד" שהוצע כביכול לנתניהו.

לא בקלות הסרתי מעליי את קליפות החשדנות. בכל פעם מחדש הופתעתי מהעובדה שהעיתון השמאלני של נוני לא מצנזר אותי. כתבתי בעד ביבי. כתבתי נגד מסע הרדיפה המתנהל נגד ביבי. כתבתי במילים חריפות נגד הקולגות שלי. ובכל בוקר מחדש הופתעתי לראות את הטור שלי, בוטה וחריף, שחור על גבי לבן, בעיתון השמאלני של נוני.

השבוע שאלתי את עצמי: אולי אני מייפה את המציאות בדיעבד? האם אני לא סובלת מתסמונת ההגנה האינסטינקטיבית על מקום העבודה שלי? אז חפרתי בטורים שלי.

הנה כמה ציטוטים: "אפשר לבקר את בנימין נתניהו, צריך לבקר את בנימין נתניהו, חובה לבקר את בנימין נתניהו, אבל גם לביקורת יש גבול. היא צריכה להיות הגיונית ומבוססת, ולא ביקורת על אוטומט, על כל אפצ'י של ראש הממשלה".

ומיד אחרי הבחירות כתבתי: "יש בי שמחה. חלילה לא שמחה לאיד. שמחה מאופקת בהרבה מחגיגות האקסטזה שמחנה 'רק לא ביבי' היה מפיק לו היה לוקח את הבחירות... יש בי עצבות על כמה מידידיי הטובים, עמיתים למקצוע, פובליציסטים, עיתונאים, עורכים, במאים, שדרנים, שכבר שנים, בין החופשות בחו"ל, לוחמים את מלחמתו של העם העשוק בציון. בביטחון ובפטרונות הם מדברים בשם רוב העם, בזמן שהם כה מנותקים מהעם הטוב הזה. העם צעק בקלפי את דברו”. הטור לא צונזר. הוא זכה להפניה בעמוד הראשי של העיתון. ברור היה לי אז וברור לי גם כעת: ל"ידיעות אחרונות" יש אג'נדה. לא תמיד אהבתי אותה. אבל תמיד יכולתי לומר זאת בקול רם לעורך, ובעיקר לכתוב מעל דפי העיתון דברים ברוח אחרת.

"את עלה תאנה", אמרו לי ידידיי. אולי, הירהרתי. וגם יועז הנדל? וגם בן־דרור ימיני? וגם חנוך דאום? וגם סיון רהב־מאיר? ככל שגבר אמוני בעיתון ובעורכיו המקצועיים, התרחבה עבודתי בו. לצד כתיבה פובליציסטית התחלתי לכתוב גם כתבות מגזין. עם הזמן גיליתי שהכוח שלי בעיתון רב מאוד. ב"מוסף לשבת" כתבה לא יורדת לדפוס לפני שהכתב מאשר אותה. למדתי שאפשר לדרוש לשנות כותרת. למדתי לצעוק. למדתי שיש לי חופש עיתונאי מוחלט. כן, כן, בעיתון השמאלני של נוני, זה שלא רציתי להכניס הביתה. זה שהפך להיות הבית המקצועי שלי. ובעל הבית של העיתון הזה, גם אם רצה לעשות כך, לא יכול לסחור ביושרה, באומץ ובמקצועיות — לא בשלי, ולא בזאת של חבריי, עורכים וכתבים חרוצים ומוכשרים.