שלישי 11 בדצמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    1971: הפגנות הפנתרים השחורים בירושלים
    7 ימים • 18.01.2017
    הפנתרים לא גרים כאן יותר
    פרויקט מיוחד של "ידיעות אחרונות": מרב בטיטו יוצאת למסע בין שכונות המצוקה ברחבי ישראל. בפרק הראשון: ביקור במוסררה, השכונה הירושלמית שהפכה לסמל, כאשר מרחובותיה פרצה תנועת הפנתרים השחורים. 46 שנה אחרי מרד השכונות הראשון (והאחרון בינתיים) במדינה, אמנם חלק מהבתים הציוריים של מוסררה שווים היום מיליונים — אבל לצידם נותרו כיסים של עוני עמוק ומצוקה קשה. והפנתרים? גם הבודדים שעדיין נותרו בשכונה אומרים שהפעם הפגנות וצמיגים שרופים פשוט לא יספיקו. הארת שוליים: כתבה ראשונה בסדרה
    מרב בטיטו | צילומים: יובל חן

    מאחת הכניסות של בניין בלב מוסררה בוקע בכי חזק ומתמשך של תינוק. כדי למצוא את מקור הדמעות יש לחלוף בשביל על פני עשרות מתקני כביסה שהוצבו בידי נשים צדקניות, לפלס דרך בין ריכוזי עגלות ילדים ולעלות אל דלת הכניסה הנעולה. הבכי מבפנים רק התגבר כשהקשנו עליה, מבינים שבפנים יש יותר מתינוק אחד. למרות שחדרי המדרגות כמעט ריקים בשעת הצהריים המוקדמת, אחת השכנות מציצה מהדירה שלה, על זרועותיה תינוק משלה, גם היא שמעה את היללות.

     

    באזורי המגורים הצפופים של שכונת מוסררה אין פריבילגיות שמאפשרות לך לא לשמוע: רצף טריטוריאלי שגדוש ביותר מדי נפשות על פחות מדי שטח; מסביב מוטלות שקיות זבל שעברו טיפול אצל החתולים ורוקנו מתכולתן, ושני ילדים נוסעים הלוך חזור על בימבה וזורקים לעברנו מבט מסוקרן שמצפה להתרחשות. השכנה עם התינוק מצטרפת לנקישות שלנו. "התקשרתי אליה כבר לפני עשר דקות, היא לא עונה. זה ממש מדאיג", היא אומרת לנו.

     

    בפנים מתחיל אחד התינוקות להתעייף, ואפשר ממש לשמוע איך קולו הולך ונחלש, עד שהוא משתתק לגמרי ונמוג ביבבות חרישיות לתוך תנומה קצרה. אבל הפעוט השני ממשיך לצרוח, ואנחנו מתלבטים אם להתקשר למוקד, למשטרה, או לעשות כל דבר שעושים אנשים שלא גרים במתחם עוני כשהם שומעים יבבות קורעות לב של תינוק. השכנה קוראת בקול בשמה של הדיירת, לוחצת על ידית הכניסה הנעולה וכעת נקישותיה מתחזקות והופכות לחבטות שמעוררות מחדש את הבכי בתוך הדירה.

     

    הקרקוש הגואל של סיבוב המפתח במנעול נשמע לבסוף. אישה בשביס פותחת את הדלת בקושי, על זרועותיה שני תינוקות אדומי עיניים, אחד מהם מחייך אלינו מבעד לדמעות. "מה קרה?" היא שואלת אותנו בתדהמה, "מי אתם?" השכנה מסבירה לה שעברנו שם במקרה ושמענו את הבכי. "התקשרתי אלייך ולא ענית, ממש דאגתי", היא אומרת לה. עם שני התינוקות על ידיה, ועוד קטנטן בן שנתיים בערך שצמוד לרגלה, היא פונה לחזור פנימה. "ממש הגזמתם. הבהלתם אותי, חשבתי שכבר קרה משהו", היא זורקת לעברנו וסוגרת את הדלת. בתוך שעתיים יתמלאו החצרות בהמוני ילדים השבים לבתיהם מתלמוד התורה ומהגנים, עוד מעט ייבלע קול בכי התינוקות בהמולת אחר הצהריים המתנקזת אל רחובות מוסררה. אלו רק אנחנו שזקוקים לכמה דקות התאוששות כדי להמשיך הלאה.

     

    2017: אחד השיכונים בלב שכונת מוסררה
    2017: אחד השיכונים בלב שכונת מוסררה

     

    אמנון דניאל (55), יליד מוסררה ומתגורר בה עד היום, פעיל חברתי ותיק שראה מקרוב את הלבן בעיניים של הפנתרים השחורים והיום חבר מינהלת השכונה, לא מאוד מתרגש מהסיפור שלנו. דניאל חי עם הוריו המבוגרים באחד מהבלוקים הצפופים של מוסררה. מסביבם דחוסות 114 משפחות, רבות מהן מרובות ילדים, בכיס עוני שנמצא בלב אחת השכונות היפות בישראל, מרמזות בבוטות על כיסים נוספים הפזורים ברחבי השכונה. "האוכלוסייה החרדית הגיעה לשכונה לפני 20 שנה, פחות או יותר בתקופה שהצלחנו למגר כמעט באופן מוחלט את הפשע והמצוקה שהיו כאן", אומר דניאל, שהוריו עלו מכורדיסטן ועיראק בתחילת שנות ה־50. "זאת שכונה שהצליחה להתגבר על אחוזי פשיעה גבוהים מאוד בזכות הרבה השקעה של פעילים ושל פרויקט שיקום שכונות בתקופת ממשלת בגין. אבל עכשיו אנחנו צריכים להתמודד עם אוכלוסייה שמביאה איתה עוני שכמוהו לא הכרנו. יש כאן אנשים שלא עובדים ולא מתפקדים, הם מקבלים פעם בשבוע ארגז של מזון ומסתפקים בזה. חיים כנראה בהנחה שמישהו כבר יציל אותם".

     

     

     

    בעקבות דוח העוני שפורסם לאחרונה — שבו נקבע כי 19.1 אחוז מהמשפחות בארץ חיות בעוני, וישראל מתנוססת בראש טבלת המדינות העניות ב־OECD — יצאנו למסע בין מתחמי העוני ברחבי המדינה. 1,712,900 ישראלים חיים מתחת לקו העוני, רבים מהם בשכונות שבהן נבקר בחודשים הקרובים.

     

    אמנון דניאל. "אני זוכר תחושה שאנחנו חיים על הגבול, כל הזמן בסכנה"
    אמנון דניאל. "אני זוכר תחושה שאנחנו חיים על הגבול, כל הזמן בסכנה"

     

    לא בכדי פתחנו את מסענו במוסררה שבירושלים. היא לא הענייה שבשכונות שבהן נבקר, בוודאי לא המוזנחת שבהן; אבל היא לנצח תישא את הסמל הבלתי מעורער: מכאן צמחו לפני 46 שנה הפנתרים השחורים, תנועת המחאה החברתית האמיתית הראשונה — ויש שיאמרו היחידה — שפרצה בישראל. צ'רלי ביטון, סעדיה מרציאנו וחבריהם עלו מרחובותיה של מוסררה והציתו שורה של מטעני צד חברתיים, כלכליים, תרבותיים ועדתיים, שהתפוצצו ברעש גדול והרעידו את הממסד.

     

    הם היו בני הדור השני לעולים מצפון אפריקה, בשכונה ששנים ארוכות של מצוקה כלכלית־ביטחונית הולידו בקרבה עוני ופשיעה בממדים מבהילים. בניה הסוררים של השכונה, התברר בדיעבד, הצליחו לזעזע את דעת הקהל וכמה מנציגי מפא"י המנומנמים, אבל חשוב מכך: הם הציפו את התודעה הישראלית בעוול הנורא והמתמשך של הזנחה, ניכור, היעדר משאבים, זלזול והחלשת החלשים.

     

    הרפלקס שדוחף לבעוט בממסד קהה מאז מעט, אבל הוא עדיין קיים: כבר שנים ששמה הרשמי של מוסררה הוא "מורשה", אבל אף אחד בשכונה לא קורא לה ככה. סירוב מובנה באישיות של המוסרראי שגדל פה היה תנאי הכרחי בשנות העוני הקשות שלפני עליית בגין לשלטון. פשוט קצת קשה להאמין למישהו כשאתה רעב כל הזמן. "חיינו בבית שאין בו ודאות, אין ארוחה", נזכר שמעון לוי, יליד השכונה ופעיל לשעבר בתנועת הפנתרים. "הייתי בן עשר כשאמא התחשמלה מול העיניים שלי. היא ניסתה לגהץ, וחוטי החשמל בבית היו חשופים. פירוש העוני אז היה סכנת חיים".

     

    לוי בן 63 כיום, נשוי ואב לשלושה, פנסיונר של העירייה ועובד בהתנדבות במינהלת השכונה. "בשכונה היו מאות ילדים עניים כמונו, שהסתובבו בקבוצות ושיחקו ברחובות. לא היו לנו בגדים או נעליים, לא היה אוכל. התקלחנו פעם בשבוע במים שחיממו על פרימוס ונאלצנו לגנוב לחם וחלב מגיל צעיר. כבר בגיל 11־12 התחלנו לעשן ולשתות, לא היינו מחוברים לשום עולם — ניכור מוחלט ממה שקורה בחוץ".

     

    מוסררה, מאי 1960 . תושבת  שכונה: "אפשר להיות עני עדיין לחיות בצורה נעימה ומכובדת"
    מוסררה, מאי 1960 . תושבת שכונה: "אפשר להיות עני עדיין לחיות בצורה נעימה ומכובדת"

     

    היום כבר אין פנתרים ברחובות מוסררה, אבל העוני והניכור נוכחים היטב בחלקים ממנה. כאילו לא עברו 46 שנה. והפעם, גם הפנתרים במיל' יודעים שצמיגים שרופים והפגנות זעם לא יעזרו.

     

    בראשית הייתה מצרארה (בערבית: "חיננית"), שהקימו תושביה הערבים האמידים של ירושלים העתיקה בשנת 1889. ממש כמו אחיהם הנוצרים באמצע המאה ה־18, שהחלו לרכוש אדמות ולהקים עליהן כנסיות; וכמו שכניהם היהודים בסוף המאה ה־19, שקיבלו תרומה ממונטיפיורי והקימו את משכנות שאננים — קצו גם הם בחיים הצפופים והסגורים בתוך העיר העתיקה. פורצי החומה המוסלמים (מיעוטם היו נוצרים) יצאו ממשכנות העוני והקימו שכונה של אחוזות פאר, שבהן התגוררו רופאים, עורכי דין, אינטלקטואלים וסוחרים. הם נהנו ממיקום מעולה: חמש דקות מהעיר העתיקה ומשער שכם — שם היה עדיין מרכז המסחר והעסקים; ומאיכות חיים של מרחבים פתוחים, בתים פרטיים בני שתי קומות ובוסתן ירושלמי צמוד. חלק מבתי המידות הללו, שנעטפו היטב באבנים ירושלמיות ותוכננו בידיהם האמונות של מיטב הארכיטקטים, שרדו בגאון את מלחמת השחרור, אז נמלטו רבים מתושבי השכונה למזרח ירושלים וללבנון. בסוף המלחמה, השכונה החרבה והנטושה הפכה לקו התפר בין צה"ל לצבא הירדני והתמלאה בעמדות קרב מבוצרות. בין גבולה המזרחי של מוסררה ובין העיר העתיקה, כך נקבע בהסכם בין ירדן לישראל, יהיה שטח הפקר, אדמה של אף אחד.

     

    אבי מויאל
    אבי מויאל

     

    כל זה ממש לא הפריע למדינה ליישב במוסררה עולים חדשים, בעיקר מצפון אפריקה, מרוקו, עיראק, כורדיסטן ופרס. הם הובאו מהמעברות אל הבתים הנטושים, מנוקבי הכדורים, אחוזות הפאר לשעבר, מצופפים עד מאוד וחשופים לצלפים הירדנים. כל ארבע־חמש משפחות, על טפן וזקניהן, חלקו בית אחד, עמדו בתור לשירותים וחיממו מים על פרימוס בחצר. רובן המכריע שמרו תורה ומצוות וגידלו הרבה ילדים בתוך מצוקה ומחסור. מיד עם עלייתם עברו תושבי מוסררה לסטטוס של חיים תחת אש. "כאן שיחקנו כדורגל", מצביע אמנון דניאל לעבר שטח ההפקר לשעבר, שכעת חוצה אותו כביש מספר 1. אנחנו עומדים בצומת הנביאים והע"ח ופנינו לכיוון צפון־מזרח, אל שער שכם שמעבר לכביש. "קרה הרבה פעמים שהכדור התגלגל לכיוון הצד המזרחי. היו ילדים שרצו להביא את הכדור, והיו מקרים שהם חטפו ירייה מצלף ירדני. ההורים שלנו היו מזהירים אותנו עשר פעמים ביום לא להתקרב לשם, אבל אנחנו חיפשנו שטח פתוח לשחק בו. אני זוכר תחושה שאנחנו חיים על הגבול, כל הזמן בסכנה".

     

    גם בלי התפאורה העגומה של גלי הריסות ובתים חרבים היה אפשר כבר אז לנחש שהתמהיל הקשוח של עולים חדשים, מצב ביטחוני גרוע, צפיפות קשה ומצוקה כלכלית — אינו מבשר טובות עבור השכונה.

     

    אחרי מלחמת ששת הימים, כשנאלמה סוף־סוף תרועת הפסטיבלים, הוחלט לפנות חלק מהעולים ולהעבירם לשיכון זכאים. חלק מהבתים היו במצב קשה, וחלקם אף עמדו בפני סכנת קריסה. נוהג חריגות הבנייה, שנפוץ בשכונה עד עצם היום הזה, הפך את המגורים בחלק מהבתים לבלתי אפשריים. למפונים הוצע לעבור לדירת שיכון. ככה הגיעו ההורים של דניאל לדירתם. ככה הם חיים שם עד היום.

     

     

    שמעון לוי: "לא היינו מחוברים שום עולם. ניכור מוחלט ממה שקורה בחוץ"
    שמעון לוי: "לא היינו מחוברים שום עולם. ניכור מוחלט ממה שקורה בחוץ"

     

     

    אסתר (שם בדוי), אחת מחסידותיו האדוקות של הרב אליעזר ברלנד, ראש קהילת "שובו בנים", אומרת ש"אין עני אלא מדעת". היא חיה בסלאמס החרדי של מוסררה יותר מחמש שנים, מצטטת משפטי חכמים מפרקי אבות ויודעת להסביר למה העוני בשכונה לא ממוגר: "המציאות העירונית לא מתכללת, לא מתכננת, לא יורדת לשטח בצורה הנכונה. יש נתק בין הגורמים המטפלים לפרט המטופל", היא מסבירה. "אין כאן חוכמה, ואין דעת בטיפול באוכלוסייה החלשה".

     

    פגשתי אותה באחד הבקרים, כשסיירה בשכונה עם פקח עירייה, וניסתה להבין ממנו למה כמעט כל אירוע קל של גשם מסתיים בהצפות. היא לובשת שכמייה שחורה מעל חצאית שחורה רחבה וארוכה ולראשה מטפחת שחורה. מרחוק היא נראית כמו נזירה שטעתה בדרך לכנסייה הרוסית הניצבת ברחוב סמוך; אבל מקרוב מבינים שיש כאן אחת שדווקא יודעת היטב לאן היא הולכת. "קחי את פסיכולוגיית הזבל, את ההסבר שעומד מאחורי ההזנחה והלכלוך שאופייניים לרחוב החרדי", היא מפרשנת. "זה לא שהחרדים אוהבים לכלוך, הם פשוט תופסים את הרחוב כמשהו טמא, מלוכלך, 'רחוב' מלשון 'חורבן'. משהו שצריך להיזהר ממנו ולשמור מפניו את הילד בבית, בתוך המשפחה. שנים של תפיסה סביבתית כזאת אי־אפשר לשנות ביום אחד. ההזנחה שלהם נובעת גם מהרבה מצוקה אישית, חוסר תקשורת עם הסביבה, קושי שמוחק אצלם את החשק והתשוקה לסביבה אסתטית".

     

    את ענייה.

     

    יובל חן
    יובל חן

     

    "כן, אבל אפשר להיות עני ועדיין לחיות בצורה נעימה ומכובדת. זו השליחות שלי, 'להפוך את אבנייך לספירים'. זו עיר כל כך יפה, אנחנו חייבים להסיר ממנה את הקליפות שהן הלכלוך".

     

    קהילת "שובו בנים" מונה כמה מאות משפחות, שמרוכזות בעיקר בבלוקים 15 ו־16, ברחוב החומה השלישית (שסופח לפני כמה שנים לשכונת שמואל הנביא הסמוכה) ובעוד פזורות ברחבי מוסררה. כידוע, הקהילה עלתה בשנים האחרונות לכותרות לאחר שפורסם כי הרב ברלנד נחשד בעבירות מין. הקהילה החלשה ממילא עברה טלטלות קשות בעקבות בריחתו של ברלנד מהארץ ועסקת הטיעון שעליה חתם, שבגינה הוא מרצה כרגע מאסר. "זה חלק ממשהו שנגזר על הרב לעבור", מסבירה אסתר למה היא ממאנת לדבר עליו. "אני מאמינה בו, ולא עליי לשאול את השאלות".

     

    "שובו בנים" לא לבד כאן. ב־20 השנים האחרונות הפכה השכונה ליעד מועדף עבור קהילות חרדיות, וכיום החרדים מהווים כמעט מחצית מהתושבים. כשאסתר הגיעה הנה עם משפחתה בעקבות הוראה מהרב שלה, כך לדבריה, המצב פה היה הרבה יותר גרוע: "היה פה בלגן, כמו קסבה בעזה. ילדים היו מסתובבים כאן, זורקים עגלת סופרמרקט לכביש מס' 1, זורקים אבן כדי לראות איפה היא תיפול. לא היה ועד בית, אבל הייתה זוהמה של שנים, אפילו פח זבל אחד לא היה כאן ברחבה". היא מכירה מצוין את המערך של הוצאת הזבל מהבית במשפחות חרדיות רבות: "מי את חושבת שלוקח את הזבל לפח? ילדים שהשקית כבדה להם בדרך. אז הם משאירים אותה במקום שהתעייפו וחוזרים הביתה. לאמא עם עשרה ילדים אין ראש לבדוק אם השקית הגיעה לפח, שלא לדבר על השקיות הזולות שהם קונים, ונקרעות כבר בחדר המדרגות".

     

     

     

    למרות אופוריית ששת הימים, השכונה צברה קילומטראז' נוסף של מצוקה, והמורסה הזו התפוצצה באפריל 1971. הפנתרים השחורים זעקו את קולם של תושבי השכונות ודחקו בממשלה לעשות מעשה. "די מזה שאין עבודה. די מלישון עשרה בחדר", נכתב בכרוז הראשון שלהם, שפורסם בעיתון "המצפן". "די מלהביט על השיכונים שנבנים בשביל עולים. די לאכול כלא ומכות כל יום שני וחמישי. די מהבטחות הממשלה שלא מתקיימות. די לנו מהקיפוח. די לנו מהפליה. כמה זמן ישימו לנו אותה ונשתוק? לבד לא נעשה כלום — יחד נצליח!"

     

    בכיכר המהממת בלב רחוב דניאל ניצב שלט צהוב עם כיתוב "הפנתרים השחורים", וממולה בית ערבי נטוש ומסוגר. אבי מויאל, יושב ראש המינהלת השכונתית, היה ילד בן תשע כשהפנתרים ברחו מהבילוש המשטרתי דרך המרפסות והחצרות הפנימיות. "אין היום פנתרים במוסררה", הוא אומר. "יש כאן עוני מסוג אחר, שצריך לדעת איך להתמודד איתו, זו לא עבודה בשביל פנתרים".

     

    הפנתר במיל' שמעון לוי היה בחור צעיר כשהמהפכה שטפה את מוסררה. "לא היה לנו קשר למדינה, מבחינתנו המדינה הייתה משטרה שלא העזה להיכנס לשכונה, ואם נכנסה זה היה רק לצורך מעצרים. היינו 25 חבר'ה, שלא חזרנו הביתה לפני שפירקנו את העיר. שברנו זגוגיות של חנויות והתנהגנו בפראות, כעסנו על העולם, שנאנו את המציאות שחיינו בה".

     

    באחד הימים, מספר לוי, ניגשו אליהם בשכונה צ'רלי ביטון וסעדיה מרציאנו שהציעו להם להצטרף לפנתרים. "היינו מופרעים, לא פחדנו מאף אחד. הם ידעו טוב מאוד שאנחנו נינג'ות ושלא צריך לשכנע אותנו יותר מדי לעשות בלגן".

     

    איך זה הלך? קיבלתם מהם הוראות ויצאתם לפעילות?

     

    "ממש לא. האווירה בשכונה התחילה להתלהט, אף אחד לא אמר לנו מה לעשות, עשינו דברים ספונטנית. לא הודענו לאף אחד מה אנחנו הולכים לעשות, וככה גם שאר הקבוצות שהסתובבו בשכונה".

     

    גם אחרי שהתגייס המשיך לוי בפעילות המחתרתית, שקיבלה חסות מהבית ברחוב הע"ח 27, בית הפנתרים השחורים: "כל פעם שעמדנו יותר משני חבר'ה יחד, המשטרה עצרה אותנו על התקהלות. עשרות פעמים נשלחתי למעצר, ומי ששיחרר אותנו היו הבעלים של ה'קלוּבים', דלפקי הימורים שהיו בבעלות עבריינית, שהכרנו. השנאה כלפי המשטרה והממסד רק התגברה בתקופת הפנתרים. היינו מנוכרים ומנותקים לגמרי".

     

    ובסוף מה? איך שינו הפנתרים את השכונה?

     

    "תנועת הפנתרים לא שינתה שום דבר, היא לא הביאה לשיפור של המצב. מוסררה הייתה כמו שועפאט, כמו כל שכונה ערבית שאת רואה במזרח ירושלים. מה שתיקן אותה והוציא אותה מהפשע זה המדינה שנכנסה עם פרויקט שיקום שכונות והשקיעה בתכנון ובתקציבים. נכון, הפנתרים היו חבית חומר נפץ שהתפוצצה, אבל התאיידה במהירות".

     

     

     

    הסכר שפרצו הפנתרים היה ודאי אחד מהזרזים למהפך של 1977, אז עלה מנחם בגין לשלטון והביא בכנפיו לא רק את יוזמת השלום, אלא גם את בשורת שיקום השכונות. מויאל, יליד ותושב השכונה ובן למשפחת עולים ממרוקו, הוא פעיל ליכוד ותיק, המכהן גם כמנכ"ל מינהלת שוק מחנה יהודה, ונבחר לתפקידו כיושב ראש מינהלת מוסררה על ידי התושבים. מויאל מכיר בהצלחתו של פרויקט השיקום, שבמהלכו עוצבו הבניינים הציבוריים מחדש, שופצו גינות ציבוריות ורוצפו מדרכות וסמטאות. "עשו עבודה מצוינת, ויחד עם תושבי השכונה הביאו לחיסול מוחלט של הפשע", הוא אומר, אבל גם לא חוסך ביקורת. "היו מקרים שמשפחות ותיקות עזבו בתים יפהפיים תמורת נזיד עדשים. ויתרו על נכסים ששווים היום מיליוני דולרים".

     

    איך זה שנכסים של מיליונים מתקיימים ליד מתחמי דלות נוראה באותה שכונה? למרות העוני הקשה של חלק מתושביה, נראית שכונת מוסררה כמו פרסומת חלומית לעיר קדושה במזרח התיכון. וחוץ מפיסות השלמות הירושלמית שהיא מדגמנת ללא שום מאמץ, היא גם משמשת אכסניה טבעית למוסדות תרבות כמו בית הספר לצילום מוסררה, בית הספר מעלה לקולנוע, בית הספר למוזיקה מן המזרח, מרכז האמנות של עיריית ירושלים ועוד, כולם שוכנים במבנים עתיקים ותורמים לאווירה המיוחדת בשכונה. יופיין של הסמטאות מסמא את העין ומשכיח את הסוד הנורא של העוני הסמוך. לחלק מבתיה היפים של השכונה, שרבים מהם נרכשים על ידי תושבים מבחוץ, קורא אמנון דניאל "חומה ומגדל", כי יש רוכשים שלדבריו, "הקימו חומה סביב הבית היפה והיקר שלהם ולא מתערבבים עם אף אחד".

     

    בהיסטוריה שלנו יש מקום של כבוד לאנשי חומה ומגדל.

     

    "כן אני יודע. בהיסטוריה שלנו יש גם חמש עליות וכולן הגיעו מאירופה, אף מילה על קהילות שהגיעו מארצות המזרח. לא סתם קראתי להם ככה".

     

     

     

    בחצי השנה האחרונה, אמנון דניאל מודאג מאוד. מויאל אומר עליו באהבה שהוא "אופוזיציונר נצחי", אבל כשבאו האנשים מהעירייה לבלוק 16 והודיעו שחייבים לחזק את המבנה כי יש בכניסה ב' בעיות בתשתית של היסודות, מויאל הבין לבד שהם מתכוונים לתוכנית תמ"א 38.

     

    מה רע לך? יבנו לכם חדר נוסף וערך הדירה יעלה.

     

    מויאל: "זו תוכנית שטובה על הנייר. תוסיפי כאן שתי קומות ותכפילי את הצפיפות, וגם החדר הנוסף שמתכננים לנו יהיה קטן עד לא משמעותי. בשביל זה לסבול עכשיו שלוש שנים של בנייה ואבק? אם הכוונה היא למשוך הנה אוכלוסייה חזקה, זה לא יצליח. אף אחד לא יבוא לפה מרצונו להיות שכן של משפחות עניות ומרובות ילדים".

     

    בינתיים השכונה סוערת סביב התמ"א. מצד אחד, חולמים על חיים טובים יותר; מצד שני, חוששים שבניינים משופצים וכניסה של אוכלוסיות חזקות יקפיצו את שכר הדירה וגם מכאן רגליהם יידחקו. הרי ג'נטריפיקציה, למי שתהה, לא מתחוללת רק בתל־אביב או בברוקלין.

     

    בין הבלוקים שבהם מתחולל ויכוח התמ"א למרכז השכונתי, מתעקל ועולה שביל צר. הוא כאילו מפריד בין שני עולמות: מצידו האחד מרכז קהילתי שוקק בן שלוש קומות, המנוהל על ידי תושבי השכונה. יש בו את מרכז הצעירים העירוני, שמספק שירותים וקורסי הכשרות, הָאבּ טכנולוגי, מרכז לפעילות אקטיביסטית ואת המחלקה לצילום של בית הספר לאמנות מוסררה. מהצד השני, חצר מרובת שכנים ומבנה רכבת הממתין להכרעת התושבים.

     

    תושביה הוותיקים של מוסררה, שחלקם היו ילדיה העניים והמנותקים של השכונה, הם אלו שמנהלים היום את הפעילות. הם מתחזקים קשרים עם העירייה, משיגים תקציבי פיתוח וחולשים על מאות ילדים, צעירים וקשישים המגיעים למרכז מדי יום. מצידו השני של השביל, ניבטות חצרותיו המוזנחות של מתחם העוני, שם גרים העניים החדשים, אלו שהחליפו את משפחות העולים בשנות ה־50 ונתקעו כעת בין שני העולמות.

     

    עד לפני שנתיים היו עשרות בני נוער חרדים יושבים לעת ערב בסמוך למרכז כדי לצוד מעט זמן גלישה מרשת האינטרנט של המבנה. "השכנים התלוננו, כי הם היו מגיעים גם מהשכונות החרדיות הסמוכות. בני נוער חרדים שיש להם מכשיר סלולרי פתוח, זה לרוב נוער בסיכון", מסביר מויאל. "תושבים הציעו לנתק את הוויי־פיי בלילה וככה הם יפסיקו להגיע".

     

    וככה נפתרה הבעיה?

     

    "לא רק שלא ניתקנו את הרשת, פתחנו בפניהם את הדלתות, הזמנו אותם להיכנס, להרגיש בבית ולשתות משהו חם. היום הם חלק מהמרכז. מי שהיה ילד עני, אף פעם לא שוכח את ההרגשה".

     

    אז התושבים, אלו שאכפת להם, רוצים להילחם על מוסררה. עדנה תמם גרה כאן מגיל 19, כמעט מיד אחרי שעלתה מתוניס. מסביבה ראתה פשע וזנות, אבל היא עבדה, נאחזה בציפורניים לגדל משפחה. היום היא כבר בת קרוב ל־80. רק פעם אחת עזבה את מוסררה, לדירה שכורה בקטמון. "בערך לפני 20 שנה, אחרי שרבין נרצח, הרגשנו שהגיע הזמן לעבור קצת מפה ולהחליף אווירה", מסבירה תמם. "השכרנו את הבית בקלות כי כל הזמן יש סטודנטים מבית הספר לאמנות שמחפשים דירות".

     

    ואיך היה לגור מחוץ למוסררה?

     

    "הבית היה יפה, אבל הרגשתי בודדה. כמעט לא יצאתי מפתח הבית, לא מצאתי שכנים כמו כאן. נכון שהיום הרוב עזב, ורוב השכנים הם או משפחות אמריקאיות מחו"ל או סטודנטים או חרדים, אבל זו עדיין השכונה שלנו. ואני לא מחליפה את הבית שלי בעד מיליונים".

     

    430 אלף שקל לדירה: מוסררה במספרים

     

    מדירוג הרשויות המקומיות לפי רמתן הסוציו־אקונומית כפי שפורסם בנובמבר האחרון, עולה כי ירושלים ירדה מהאשכול הרביעי לשלישי (מתוך עשרה אשכולות, כאשר 1 הנמוך, ו־10 הגבוה) ונמצאת במקום ה־61 (1 הנמוך, 255 הגבוה) במפה המוניציפלית.

    במכון לרפורמות מבניות ערכו מחקר שהתבסס על נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ועל הנתונים של מפקד האוכלוסין האחרון (2008), והרכיבו טבלה שממפה את כל מתחמי העוני בישראל. על פי הנתונים שנאספו, יותר מ־70 אחוז מתושבי מוסררה מוגדרים עניים.

     

    על פי המידע באתר העירייה, חיים כיום במוסררה 4,213 תושבים, מתוכם 1,836 ילדים עד גיל 18 (741 מהם עד גיל 6). 88 אחוז מהם לומדים בבתי ספר חרדיים ושישה אחוזים בלבד (33 ילדים) לומדים בזרם הממלכתי. הגודל הממוצע של דירה במוסררה הוא 71 מ"ר, וביד 2 מספרים שתמורת 432 אלף שקל אפשר לקנות דירת שלושה חדרים בבלוק 15 ברחוב דניאל. 3,471 תושבים במוסררה הם ילידי הארץ (82.39 אחוז), 257 ילידי ארצות האיסלאם ואפריקה, 258 ילידי אירופה ו־207 ילידי אמריקה.

    "מוסררה בהחלט 'מככבת' ברשימה עם נתוני הכנסה חציונית נמוכים במיוחד של 1,478 שקל לנפש תקנית", אומרת הילה שואף־קולביץ, מנהלת המכון לרפורמות מבניות. "לשם השוואה, ההכנסה החציונית הארצית במפקד עומדת על 4,429 שקל לנפש תקנית, כך שהמצוקה שראית שם היא ממשית גם על פי הנתונים היבשים. 'תחולת העוני', מדד למצוקה בשכונות אשר נהוג בעולם, גם הוא משקף מציאות מדאיגה במוסררה: כ־74 אחוז מתושבי השכונה חיים מתחת לקו העוני. מוסררה מדורגת באשכול 4 מתוך 20 לפי הלמ"ס, וזהו דירוג נמוך, שמעטות הן השכונות היהודיות שנכללות בו". 

     

    עיריית ירושלים: "מעניקים טיפול רחב למורשה"

     

    מעיריית ירושלים נמסר בתגובה לכתבה:

    על הטיפול בעוני בשכונה: "אגף הרווחה מפתח, מעמיק ומספק מערך תוכניות ושירותים טיפוליים רחב ומגוון לאוכלוסיות שכונת מורשה. התוכניות כוללות הדרכות, הכשרות וליווי של משפחות ויחידים ברמה הפרטנית וברמה הקבוצתית, תוך מתן כלים וסיוע להוצאתם ממצב של תלות לעצמאות כלכלית. התוכניות משלבות הכשרה ושילוב במעגל תעסוקה לנשים וגברים, מיצוי זכויות ועזרות כלכליות. בנוסף לכך, נבנות תוכניות קהילתיות בשיתוף פעילים ונציגים מהשכונה. התוכניות מותאמות תרבותית לאוכלוסייה המתגוררת בשכונה".

    על הניקיון בשכונה: "פינוי האשפה והניקיון בשכונת מורשה נעשים באופן שוטף, שישה ימים בשבוע, ושטחה הציבורי של השכונה נמצא במצב טוב. רוב הטענות הן כלפי השטחים הפרטיים בין הבניינים, שנמצאים באחריות התושבים והם אלו שצריכים לטפל בהם. יש לציין כי לפני כחצי שנה קיימה העירייה מבצע טיפוח וניקיון בשיתוף המינהל הקהילתי, תושבים ומתנדבים בשטחים הפרטיים בשכונה. קיימת תוכנית לשדרוג ופיתוח המרחב הציבורי בשכונה, והיא צפויה לצאת לפועל במהלך השנה".

    על תמ"א 38: "תוכניות לתמ"א 38 מקודמות על ידי יזמים/ תושבים והעירייה מסייעת להם לצורך הוצאת היתרים, מכוח תמ"א 38. בנוסף לכך, אם התושבים מבקשים ייעוץ בתהליך, הם יכולים לפנות למינהלת להתחדשות עירונית בחברת מוריה. יזמים רבים פנו לאגף לתכנון עיר לקידום תוכניות פינוי־בינוי או תמ"א 38 במתחם המדובר (בלוק 16 ברחוב דניאל). חשוב להדגיש כי הגורמים המקצועיים בעירייה לא מתערבים במהלכים שנבחנים על ידי יזמים בשוק הפרטי. עד היום לא הבשילה שום בקשה לידי פתיחת תיק — לא בתמ"א ולא בהליך פינוי־בינוי".

    על חריגות הבנייה בשכונה: "עיריית ירושלים, באמצעות המחלקה לפיקוח על הבנייה, מבצעת אכיפה שוטפת בכל שכונות העיר וכך גם בשכונת מורשה. בעקבות ממצאי האכיפה, מוגשים כתבי אישום על בנייה שמבוצעת ללא היתר ואף מבוצעים צווי הריסה".

     

    meravbetito@bezeqint.net

     

     

     

     


    פרסום ראשון: 18.01.17 , 01:56