באחד הרגעים המצחיקים ב"הזוג המוזר", מחזהו הנודע של ניל סיימון שעלה החודש בתיאטרון בית ליסין בגרסתו הנשית, עומדת טלי אורן על הבמה ומתייפחת. היא מבכה את חייה כגרושה טרייה, כמי שהחיים הבטיחו לה דבר אחד, נצחי ודביק, והמציאות חבטה בה דבר אחר. " 14שנה... 14 שנה לזבל", היא ממררת בבכי תמרורים. "הייתי מתפללת כל לילה בשירותים, 'אלוהים, אני מתחננת, בבקשה תעשה שהכל יסתדר. בבקשה, בבקשה'. ואז הייתי שומעת את סטנלי מהחדר שלנו: 'אלוהים, אני מתחנן, תעשה בבקשה שהיא תסתום את הפה'".
זה רגע מצחיק מהמון סיבות, אבל העיקרית שבהן היא שאורן היא קומיקאית בחסד. המונולוג הנוירוטי שלה הופך לסימפוניה. בכי עם רפרטואר שלם של קולות, נהמות, גניחות. זה מרשים אפילו עוד יותר כשמביאים בחשבון את התהפוכות האישיות שעברו חייה לאחרונה. אורן לא רק מגלמת אישה פרודה על הבמה. היא עושה את זה כעת גם בלי הוראות בימוי, בחייה הפרטיים.
"בשנה האחרונה המון דברים שאני אומרת על הבמה מתחברים לחיים. כשאורן ואני החלטנו להיפרד, זאת הייתה טלטלה. אף אחד לא ידע מה קורה, חוץ ממיקי קם, שהייתה אשת סודי במחזמר 'בילי שוורץ'. יש רגע שאני שרה למיקי, 'זה נגמר, אמא, זה קשה, אמא, מה יהיה, איך אפשר ללכת הלאה', והיא עונה לי, 'הכל עוד יסתדר, פשוט את לא רואה', היא מדברת אליי ואני בוכה, ואף אחד לא יודע שזה באמת. היו רגעים בהשתחוויות, שהייתי מאחורה בבכי אטומי, כי זה היה בדיוק בזמן ההחלטה להיפרד. יש הרבה שוני בין מה שקורה לי ב'הזוג המוזר' לתהליך האישי שלי עם אורן. על הבמה זה קורה ביום אחד, בום. אצלנו זה היה חלק מתהליך, אבל כן חשבתי שזה יהיה לתמיד. אני לא אשקר לך. זה שאנחנו שלמים עם ההחלטה להיפרד לא אומר שאנחנו בהיי. ממש לא. אני עוד מנסה ללמוד את הלבד הזה. אני עוד לא מבינה מה עושים עם זה".
יש ערך תרפויטי לעובדה שאת משחקת אישה שעוזבת את הבית בתקופה שאת בעצמך בתהליכי פרידה?
"אין לטקסט הספציפי הזה ערך תרפויטי כי אני לא מרגישה שזו אני שמדברת באותו רגע. אבל לשמוע קהל צוחק ולפעמים צורח מצחוק זו תרפיה אמיתית, שמרחיקה אותך מהמציאות בימים פחות זוהרים".
לייט בלומר
הייתי רוצה לכתוב שאין צורך להציג את טלי אורן, אבל זה לא מדויק. צריך להציג את אורן כי איכשהו, על אף שהביוגרפיה המקצועית שלה מתפקעת מתפקידים בתיאטרון (למשל "מרי לו", "נפגעי חרדה"), בטלוויזיה ("חברות", "חשופים") ובקולנוע ("הסודות", "בננות"), היא עדיין נחבאת אל הכלים. רוצה, אבל לא מתעקשת. עושה מה שצריך, אבל לא נלחמת. עובדת מסביב לשעון, אבל לא עובדת בלהיות מפורסמת.
הקריירה שלה התחילה לפני 20 שנה בדומינו גרוס, יחד עם מי שהפכו לליגת־העל של הבידור בישראל: אסי כהן, גורי אלפי, אדיר מילר, רותם אבוהב ורועי בר־נתן. בזמן שהחברים שלה ביססו את מעמדם בפריים־טיים, היא החליטה להגשים חלום ישן וטסה ללמוד משחק בלונדון. חוויה משמעותית, לדבריה, שהפכה אותה לשחקנית מחוזרת בתיאטרון הישראלי.
ובכל זאת, רק השנה האחרונה הייתה מה שנהוג לומר "השנה שלה". הזכייה המוצדקת שלה בפרס התיאטרון, על תפקידה המקסים ב"בילי שוורץ", קידמה אותה לשורה הראשונה של שחקניות התיאטרון בארץ. תפקיד רב שבחים שאיפשר לה לתת ביטוי מקסימלי לכל היכולות שלה: מישהי שמסוגלת לשיר, להצחיק ולרגש בנאמבר אחד. מישהי שלא צריכה יותר להסתפק בתפקיד משנה או להתאמץ לגנוב את ההצגה מאף אחד.
הייתה תחושה שאנשים גילו אותך פתאום. לא התחשק לך לשאול אותם, עכשיו נזכרתם?
"יש את זה בקול קטן כזה בפנים. מצד שני, לא הייתי יכולה לעשות את 'בילי שוורץ' אם לא היו לי את 15 השנה האלה של לעבור מתפקיד לתפקיד בהדרגה, לקבל את הביטחון שלי. בבום לא הייתי מצליחה, אני אומרת לך דוגרי. היום אני עם הרבה יותר ביטחון. וגם ידעתי שזה היה צריך לקרות עכשיו. בבק אוף מיי מיינד ידעתי שזה מה שיקרה".
זה לא משהו שאומרים רק אחרי שמצליחים?
"תמיד ידעתי שאני קצת לייט בלומר ושהזמן שלי יגיע. ברור שזה היה מתסכל בהמון רגעים, ברור שאתה רוצה לצעוק, 'בואו תראו מי אני'. מצד שני, תמיד הרגשתי שמכירים אותי בתיאטראות. אבל כן, הרבה פעמים לא נתנו הזדמנות בגלל שאני לא שורפת את המסך בפריים־טיים. זה היה התסכול האמיתי. תכלס, גם אין הרבה אופציות. אני קומיקאית ואני שחקנית, אבל אני לא חקיינית. ב'ארץ נהדרת' אני יכולה לעשות אחלה דמויות, אבל אני לא אהיה בפורטה שלי. לפאנל כמו ב'גב האומה', עם כל מה שקשור לסאטירה פוליטית ולאקטואליה, אין גרועה ממני. אני נוראית. אני לא מזהה חברי כנסת, שרים. אני אעשה פאדיחות. אם כבר אני מגיעה לפריים־טיים, אז להיות הכי טובה שאני יכולה. גם זה עוד יקרה".
פרשת "מצחיקונת"
"השנה שלה" הייתה אמורה להסתיים אחרת. בחודש מאי האחרון חשף תיאטרון הבימה שאורן תככב ב"מצחיקונת", בתפקיד שהפך את ברברה סטרייסנד לברברה סטרייסנד. אלא שמתברר שאחורי הקלעים בתיאטרון יצריים לא פחות מהדרמות שמתרחשות ערב־ערב על הבמה: זכויות המחזמר עברו אל הקאמרי, ואף שלדבריה של אורן התפקיד הובטח לה בפגישה עם מנכ"ל התיאטרון נעם סמל והמנהל האמנותי עמרי ניצן, לנעליים של סטרייסנד נכנסה בסוף מיה דגן.
אם בטקס פרסי התיאטרון הייתה נבחרת גם סערת השנה, זו הייתה כנראה הסערה שליוותה את עליית "מצחיקונת". דגן ערקה מבית ליסין לקאמרי, הסתכסכה עם המנכ"לית ציפי פינס ואורן נשארה פגועה ומתוסכלת. מאז נודע לה שהיא לא תככב בהצגה, שהייתה עבורה חלום ילדות, היא שמרה על שתיקה. סירבה להיגרר לזירת ההתגוששות או לתדלק את יחסי הציבור של המחזמר. גם עכשיו, חצי שנה אחרי, היא זהירה מאוד. לא רוצה להתקרבן, לא מוכנה להתמרמר. העלבון עדיין ניכר בקולה – אורן הפסידה את התפקיד, אבל נדמה שהיא משננת היטב את השיעור שלמדה: לא כל האמצעים כשרים.
"זה לא הסיפור על השחקנית שלא קיבלה תפקיד והיא עצובה", נדרכת אורן. "בכל פעם שהייתי רואה שככה מציגים את זה, ש'טלי צריכה לקבל את זה שהיא לא קיבלה את התפקיד, ושחקניות צריכות לדעת שככה זה קורה', הייתי נחנקת. חשוב להסביר, יש שלוש אופציות לקבל תפקיד בתיאטרון: או שעושים לו אודישנים; או שעושים קריאות למחזה, מזמינים כמה שחקנים לאותו תפקיד ובודקים; או שמנכ"ל יודע את מי הוא רוצה, מזמין את השחקן לפגישה, מציע לו את התפקיד ומאותו רגע מתקיים משא ומתן. האפשרות השלישית היא מה שהיה במקרה שלי".
אורן מתארת השתלשלות עניינים מהירה. כשהזכויות ל"מצחיקונת" עברו מהבימה לקאמרי, אורן ויתרה על החלום, אבל אז, לדבריה, הגיע טלפון בהול מהקאמרי: בואי לפגישה. "הגעתי לפגישה עם נעם סמל ועמרי ניצן, כולי נרגשת. הם יושבים מולי ואומרים, 'אנחנו רוצים שתעשי את 'מצחיקונת' בספטמבר'. כולי נסערת. אני מסבירה להם שחתמתי עם בית ליסין ל'הזוג המוזר' ושאני לא יכולה להפר את המילה שנתתי לציפי. אבל ציפי יודעת מה זה בשבילי, ואני צריכה לדבר איתה כדי לראות אם זה יכול להסתדר. הם אמרו לי בחדר: 'אל תוותרי. זה החלום שלך. את צריכה לעשות את זה!' תבין, לא כל יום מקבלים הצעה כזאת. אמרתי להם, 'מצחיקונת' בשבילי זו הסיבה שאני שחקנית. אין לי שום בעיה להתחלק בתפקיד הזה עם עוד שחקנית כדי לגרום לזה לקרות.
"יצאתי בוכייה ונרגשת. התקשרתי לציפי, ואכן, במשך יומיים ניסו שני התיאטראות לסנכרן בין הלו"ז. דברים התחילו לזוז. כתבתי לציפי סמס: 'תודה רבה על הנכונות שלך, זה לא מובן מאליו'. היא ענתה לי: 'עשינו הכל, נלחמנו, אבל זה לא יקרה. נדבר על זה'. אני קוראת את ההודעה וחושבת לעצמי: מה?! אבל אף אחד לא אמר לי כלום. יום לפני זה עוד קיבלתי טלפון מהקאמרי, הדברים מסתדרים, כולם בעד, איזה יופי" .
בדיעבד, מה קרה?
"להערכתי, מה שקרה זה שביומיים האלה שבהם התנהל משא ומתן בין בית ליסין לקאמרי, הייתה כנראה התערבות חיצונית מאחורי הקלעים. לא הייתי שם, אבל שמעתי
מאנשים מתוך הקאמרי, שהחליטו החלטה אחרת ופשוט לא הודיעו לי עליה. עד היום לא קיבלתי הסבר רשמי. מיה אומרת בראיונות ש'יש תחרות על תפקידים', אבל זאת לא הסיטואציה. כשאני נבחנתי ל'גבירתי הנאווה' והתמודדתי מול שני כהן והפסדתי, פירגנתי לה באהבה. אני השחקנית הכי ספורטיבית בתעשייה. אין לי אגו בקטעים האלה. אם אני לא צריכה לקבל תפקיד, אז אני לא צריכה לקבל תפקיד. אבל כשמשהו נעשה מבחינתי בצורה לא מקצועית ולא מכבדת, אפשר להבין את הכעס.
"היום בדיעבד אני צוחקת, אבל לפני חצי שנה הייתי מאוד נסערת. זה כמו שמביאים לך כפית סוכר, מעלים אותך על רכבת הרים מטורפת של 48 שעות, ואז בום. צניחת סוכר מטורפת. בדיעבד זה הרגיש כאילו לא סיפרו לי שאני משתתפת בתוכנית ריאליטי שבה יש לי 48 שעות לעמוד במשימה. המשימה הייתה לסגור את החוזה, ולא הספקתי. השתתפתי בריאליטי והודחתי".
הודחת בלי לדעת שהודחת.
"כן. ההתנהלות הייתה עקומה. אני צילצלתי למישהו בקאמרי כדי לשמוע אם זה נכון. לא קיבלתי שום טלפון, שום הסבר. רק הבנה שהייתה פה כנראה איזו התערבות חיצונית".
תסבירי.
"למיה, כמוני, היה את החלום של 'מצחיקונת'. היא שמעה שזה עולה, וממה שהבנתי, הייתה פנייה לקאמרי. אף אחד לא הזמין אותי מולה. לא בחנו אותנו על אותו שיר. לא הייתה פה הוכחה מקצועית אמנותית. כל ההתנהלות הייתה מאוד תמוהה בעיניי. אני חושבת שזה דבר שאסור שיקרה בתיאטרון. הזמנתם אותי ודיברתם איתי בצורה הכי אישית והצעתם לי את התפקיד. אם משהו השתנה, תבואו ותסבירו לי מה קרה. תשמע, ממה שאני מבינה, היה שם לחץ".
תיאטרון הוא ביזנס לכל דבר. גם בתיאטרון יש שיקולים מסחריים.
"זאת אומרת שהציעו לי תפקיד, ואז אחרי יומיים אמרו, בעצם לא, בואו ניקח מישהי אחרת כי זה מסחרי יותר? אין לי בעיה עם החלטות כאלה, פשוט אל תציעו ואל תזמינו אותי. הרי אם לא היו פונים אליי בכלל, היה אכפת לי?"
אי־אפשר להתחרט?
"אני לא חושבת. כשמנכ"ל מגיע להצעה לשחקנית והוא יודע במה זה כרוך, בהתערבות של שני תיאטראות, בחוזים, אתה לא אומר אחרי 48 שעות, 'אוי, בעצם לא'. זה לא עובד ככה. מעולם לא חוויתי דבר כזה".
את יודעת, אפשר לספר את הסיפור הפוך: זה היה חלום חייה של מיה דגן, והיא עשתה הרבה כדי להשיג אותו, אפילו הסתכסכה עם ציפי פינס. אולי כל האמצעים כשרים להשיג את תפקיד חלומותייך?
"אני לא מסכימה עם זה. כשיש רצון לתפקיד, צריך לעשות הכל, אבל לא על חשבון אחרים. גם אני הייתי בסיטואציות כאלה שרציתי מאוד תפקיד, אבל תמיד־תמיד בדקתי אם הוא מלוהק. אני תמיד אשאל. אני רוצה שהמצפון שלי יהיה שקט, שאני לא אהיה על חשבון אף אחד. אני לא יודעת מה קרה ביומיים האלה, אבל בכללי אני חושבת שלא כל האמצעים כשרים. אנחנו צריכים להיות מאוד רגישים אחד כלפי השני בתעשייה הזו – שחקנים לשחקנים, מנכ"לים לשחקנים, שחקנים למנכ"לים".
שתיכן חלמתן על התפקיד הזה. אולי יש בכן יותר דמיון ממה שאת רוצה להאמין?
"אנחנו דומות בטעמים שלנו, בחלומות שלנו. אני גם מאוד מעריכה את מיה דגן כשחקנית. אבל אנחנו כנראה מאוד שונות באופן שבו אנחנו מתנהלות".
אולי צריך יותר מרפקים בביזנס הזה?
"מה זה מרפקים? אני חושבת ששחקן צריך לעשות הכל כדי לקבל תפקיד, אבל עד גבול מסוים".
אולי הפסדת הרבה תפקידים כי לא נלחמת עד הסוף?
"בבסיס שלי אני לא בן אדם של מלחמות, אני בן אדם של שלום. ויותר מזה, אני בן אדם שמדבר דוגרי. הכל בפנים, לא מאחורי הגב. לא בשושו. אם אני רואה תפקיד שמעניין אותי, אני מבררת מה קורה. אם אומרים לי שזה כבר מלוהק, אני לא מתעסקת בזה. זה מרפק טוב בעיניי".
דיברת עם מיה מאז?
"לא. מה יש לדבר? זה לא שהיינו בקשר יומיומי לפני זה. מעולם לא היינו חברות נפש ואנחנו לא נהיה כנראה והכל בסדר".
תלכי לראות את "מצחיקונת"?
"לא יודעת. לא דחוף לי. אני לא מוצאת עניין לעשות את זה כרגע".
משבר גיל 40
דברים שלאורן דחוף יותר לעשות כרגע: לחפש מקומות שאפשר לרקוד בהם. "החברות הרווקות שלי נותנות לי טיפים לכל מיני מקומות שווים שאפשר לרקוד בהם בלי טרנסים ודפיקות במוח", היא אומרת. חוץ מזה, היא מחפשת מקום לחגוג בו יום הולדת 40. זה קורה בחודש מאי, ואורן, אחת שמעולם לא ויתרה על אף סיבה למסיבה, מתכננת לחגוג את החלפת הקידומת הדרמטית בפסטיבל מתמשך של חגיגות וטיולים בחו"ל.
לא צריך למתוח קו ארוך מדי בין יום ההולדת העגול לפירוק המשפחתי. אפילו אורן יודעת את זה: "כשאתה מגיע ל'מיד־טיים' שלך ונשארים לך עוד חצי חיים פחות או יותר, אתה עושה ריפרש ושואל את עצמך אם אתה ממשיך מכאן אותו דבר או לא".
את אורן יעקובי, מחזאי ("קיר זכוכית", "יומנים") ותסריטאי (רביעיית רן", "נויורק"), הכירה לפני 16 שנה. יש להם שני ילדים, יהונתן, בן עשר, ורומי, בת שבע. בשנתיים האחרונות, היא מודה בגילוי לב, הרגישו "תקיעות", שהלכה והשתלטה על מערכת היחסים ביניהם. "שנינו כבר לא אותם אנשים שהיינו כשהכרנו. ניהלנו בית מושלם, תיפקדנו כהורים טובים, אבל הרגשנו שמשהו בזוגיות אנחנו לא מצליחים לרומם. ניסינו כל מיני דברים. גם הלכנו לטיפול זוגי מדהים".
כנראה לא עד כדי כך מדהים, אם החלטתם להיפרד.
"המטרה של טיפול זוגי היא לא 'נשארים בכוח כי ככה צריך'. מה פתאום? ואם לזוג הזה הכי טוב לא להיות ביחד? זה מה שהבנו מהטיפול, שכרגע, במצבנו, אנחנו צריכים לעשות ריסטארט. לקח לנו הרבה זמן להבין את זה, כי מעורבים כאן ילדים והורים. גררנו את הזמן כי כל הזמן חשבנו על אחרים. איך נעשה להם את זה? זה יגמור אותם. בזכות הטיפול התחלנו להתחבר לבטן שלנו. זה עזר לנו לעשות את זה בצורה הכי פשוטה ובמינימום זעזועים".
כשאורן מדברת על מינימום, היא מתכוונת לזה. אורן ויעקובי החליטו לגור באותו בניין, באותה הקומה, רק בדירות נפרדות. "גילינו שיש דירה בקומה שפשוט מחכה למישהו שישכיר אותה וקפצנו על המציאה".
זה לא מוזר? להיפרד, אבל לגור זה ליד זה?
"אני יודעת שאנשים יכולים להרים גבה ולהגיד, 'מה, איך יש לכם פרטיות? אתם באותה קומה וזה'. אבל יש לנו פרטיות. יש לנו את החוקים שלנו. אנחנו מאוד־מאוד שומרים אחד על השני. אנחנו לא מתפרצים לבתים. יש את השעות שהילדים כן יכולים באופן חופשי לעבור בין הדירות ויש את השעות שלא. יש שלושה לילות פה, שלושה לילות שם, אבל אנחנו באים לארוחות משפחתיות אחד אצל השני. המשפחה שלו זו המשפחה שלי כמו שהמשפחה שלי היא המשפחה שלו.
"אנחנו זוג פרוד לכל דבר, אבל המשפחה — וזו מנטרה שאנחנו משננים כל הזמן לילדים — לא נפרדת. אנחנו מנסים לשמור על הדבר הזה של ארבעתנו כמשפחה, ויחד עם זה להשאיר לכל אחד את המקום שלו. חשוב לנו להיות הורים שהם גם חברים נורא טובים. אורן ואני מאוד אוהבים אחד את השני. אנחנו לא זוג של כאסח וריבים ולשבור את הכלים. אנחנו באמת רוצים לתת אחד לשני את האופציה לחוות שוב משהו חדש ולהמשיך הלאה. אני עוד לא במקום שבו אני מחפשת את אהבת חיי, אבל אנחנו כן משוחררים כל אחד לדרכו".
את בכלל מוכנה לקונספט הזה של רווקות?
"אני חושבת שכן. עדיין זה מוזר. אורן ואני לא היינו לבד 15 שנה. חשבתי שנהיה ביחד לתמיד, שני זקנים בני 90, נמות ונצחק. פתאום לא בטוח שזה יקרה. מצד שני, לא חגגתי יותר מדי לפני שהכרתי את אורן, אז החסך הזה קיים. פתאום מתחשק לי לצאת לבלות אחרי הצגות כשאני מלאה באנרגיות. תן לי לצאת לדרינקים. אני ילדה מפגרת שעוד אוהבת לצאת".
הכרתם כשהיית בת 24, די מוקדם בשביל להחליט על שארית חייך.
"נכון, אבל היה ברור שזה זה. מה, הייתי צריכה להתחיל לחפש עוד? אבל אני כן יכולה להגיד לך שהיום אני חושבת שאני אגיד לילדים שלי שחשוב שיחוו דברים לפני שהם ננעלים, שיעברו כמה שיותר. אחרת זה יכול להגיע ברגרסיה, שלא עשית וראית מספיק, שכשמתחשק לך אתה כבר לא יכול".
אז מה עושים? מתחילים עם בחורים? מחכים שהם יתחילו איתך?
"יש קושי. התקופה הזאת משכה אותי חזרה לילדות. הייתי ילדה כזאת שכל מי שרציתי, לא רצה אותה בחזרה. זה הדיפולט שלי. הבעיה היא שאני לא מכירה את שוק הרווקות. איך אני אמורה לדעת שהוא בעניין שלי? אני יכולה לשבת עם מישהו לדרינקים פעמיים־שלוש, אולי הוא לא יודע שאני בעניין? אין לי את האומץ להפיל את עצמי על מישהו בלי שאני יודעת בוודאות שהוא בעניין. אני עוד לומדת את זה".
יש עולם שלם של אפליקציות ושיטות היכרות שלא היו לפני 15 שנה.
"כל הטינדרים האלה, זה לא בשבילי. אין לי שום דבר נגד זה, אבל אני חושבת שבמקרה שלי זה יגיע רק דרך שידוך של חברים או היכרות מוקדמת בעבודה או בסיטואציה חברתית. אני פחות מאמינה במשהו שמתחיל בתמונה ופלקט ויאללה להתחבר".
יכול להיות שכל התקופה הזאת תסתיים בזה שתחזרו להיות יחד?
"כן. פיפטי־פיפטי לגמרי. כרגע זה מה שאנחנו זקוקים לו. להגיד לך שאני מאושרת מזה? לא. אבל זה הרע במיעוטו. זו הדרך לטפל. זה כמו לחדש תאים מתים. בום. מההתחלה".
על אף התקופה המאתגרת, אורן שומרת על מצב רוח מרומם פלוס. "הזוג המוזר", הצגה שהיא הציעה לבית ליסין, עושה סימנים של שלאגר, ובהמשך השנה היא מתכננת להגשים חלום ישן ולהרים מופע יחיד, "סטייל בט מידלר, וואן־וומן שואו כזה. גם מוזיקלי, גם קומי וגם הזדמנות לגעת בנושאים האלה של גיל 40, כשהעולם שלך מתהפך".
תסבירי.
"וואו, זה הזוי ברמות. פתאום אני מבינה שאני הכי מבוגרת בקאסט של 'הזוג המוזר'. כל השנים אני שיחקתי עם אנשים מבוגרים ממני, הייתי הצעירה. פתאום אני המבוגרת האחראית. אני? אני לא בוגרת ואני לא אחראית. מגי אזרזר, שמשחקת איתי, צוחקת עליי ואומרת: ניתן לך את הכיסא מקדימה בוואן כמו שנהוג לתת לשחקנים המבוגרים. אני נכנסת לסרטים, כי אני מסתכלת על כולן, הן מה־זה צעירות, איזה עור, איזה יופי, יש להן רק סנטר אחד, והשיער, כמה שיער יש להן. וגם לי היה פעם מלא שיער. ולאט־לאט זה מכה בי ואני צוחקת על זה".
נשמע שאת נותנת נוק־אאוט למשבר גיל ה־40.
"אני אוהבת לדעת לאן הדברים הולכים. פתאום לא לדעת, זה מטריף אותי. אני מעדיפה לשמוע 'לא' מוחלט – אפרופו סיפור 'מצחיקונת' – מאשר להיות תלויה באוויר. בכל אודישן שאני עושה, אני מבקשת, אל תחזיקו אותי שבועיים, תגידו לי גם אם זה 'לא'".
מבחינה אישית, זו הפעם הראשונה בחיים שאת לא יודעת מה הולך להיות?
"כן, הא? הלם. זה מדהים ומזעזע בו זמנית. יום אחד אני בוכה, ויום אחד אני בהיי. אם יש משהו שהבנתי זה שכדאי לזרום עם החיים. לא להתנגד. אם תתנגד יהיה לך הרבה יותר קשה". •
הקאמרי: "טענות אורן סותרות את העובדות". דגן: "לא ידעתי שהתפקיד מלוהק"
תגובת תיאטרון הקאמרי: "טענותיה של טלי אורן אינן מדויקות ועומדות בסתירה עם העובדות.
"התיאטרון הקאמרי רכש את זכויות ההצגה בארצות־הברית, למרות שפורסם בתקשורת במאי 2016 שהבימה תעלה את המחזמר בכיכובה של טלי אורן. כשנודע ברבים כי הקאמרי הוא שזכה בזכויות, פנתה טלי אורן להנהלת הקאמרי וביקשה לככב בהצגה.
"אכן התקיימה פגישה אחת בלבד, שבמהלכה טענה אורן שאין ביכולתה להתחייב ל'מצחיקונת' כיוון שהיא חתומה בהסכם עם בית ליסין לקחת חלק בהצגה 'הזוג המוזר' וכי אין ביכולתה להתמודד עם הדבר מול ציפי פינס. באותה פגישה מעולם לא הובטח לה התפקיד. גם הבמאי צדי צרפתי לא בחן את יכולותיה להתמודד עם התפקיד של פאני ברייס.
"באותה הישיבה הציע עמרי ניצן (מנהלו האמנותי של הקאמרי) חלופה: שחקנית אחרת שתתחלק איתה בתפקיד, אולם בישיבת סיכום עם צדי התקבלה ההחלטה כי מיה דגן היא השחקנית הטובה ביותר לתפקיד, וכך זכתה דגן בתפקיד חייה.
"בדיעבד ההחלטה התבררה כנכונה: 'דגן לא רק שרה טוב, היא גם שחקנית מצוינת עם נוכחות מרשימה שיודעת לרגש ובנוסף לכך התברכה בתזמון קומי מדויק, אנרגיה והומור עצמי שמתאימים לתפקיד', כפי שניסחו זאת המבקרים. אנו מאחלים לטלי אורן הצלחה רבה בהמשך דרכה האמנותית".
תגובת מיה דגן: "אני פניתי לקאמרי כששמעתי שמעלים את 'מצחיקונת'. לא ידעתי שהתפקיד הזה מלוהק. אף אחד לא אמר לי שהוא מלוהק. רק בדיעבד, כשכבר סגרו איתי את התפקיד, התברר לי כל הסיפור עם טלי. הצטערתי מאוד בעקיפין לגלות שהיא נפגעה מזה. בנעליה הייתי מרגישה אותו דבר".
