ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    השאלה היומית
    24 שעות • 18.01.2017
    השאלה היומית | אלבום הלדינו של ברי סחרוף ואהוד בנאי השאיר את המבקרים חלוקי דעות: האם מדובר ביצירה סוחפת או בפספוס גדול?
    קראו את שתי הדעות המנוגדות ובסוף תוכלו להצביע: מי צודק לדעתכם?
    עינב שיף | אמיר שוורץ

    צדק תרבותי | עינב שיף

    לא פחות מ־16 שנים חלפו מאז גילגלו לראשונה אהוד בנאי וברי סחרוף את הרעיון להקליט אלבום שכולו שירי לדינו. בפרק הזמן הזה כל אמן שני כבר "חזר למקורות" בצורה כלשהי עד שהטרנד יצא מכל החורים. גם בנאי וסחרוף היו שם, כל אחד לחוד: הראשון עם פיוטים ותפילות באלבום "שיר חדש", השני עם שירי אבן־גבירול ב"אדומי השפתות" עם רע מוכיח. אבל רק כשמאזינים ל"היא הופיעה כמו הרוח" מבינים למה כדאי היה להם לדבוק בפרויקט הלדינו ולהוציאו לאור.

     

    אין קושי לשמוע עד כמה בנאי וסחרוף קשורים בנימי נפשם לשירים האלה. הם מחלצים משני היוצרים הוותיקים והמנוסים התרגשות והנאה השמורה רק למפגש מחודש עם אוצר שנזנח. כמו "השמחות שלי", האלבום בפרסית של ריטה, החיבור לשורשים משמש כאן כמנוע אותנטי ולא כבחירה אופנתית. וכשמפענחים את הקוד של הכספת הפנימית, התוצאה סוחפת ומשכנעת.

     

    אין פירושו של דבר שנקודת המבט של בנאי וסחרוף היא בהכרח נוסטלגית. אדרבא: ניכר המאמץ של הצמד, תחת הפקתו המוזיקלית של אסף תלמודי, להנגיש עד כמה שניתן את הטקסטים והלחנים העתיקים ליומיומיות ישראלית. זה עובד מצוין ב"שיר החייל", שצריך להתקבע כהמנון המתגייסים האולטימטיבי, וב"הסירנה" שמעתיק את זירת התרחשותו לחוף בת־ים. ב"טרנטה לירה" האינסטרומנטלי הלחן העממי משודרג לכדי קטע סרף טורקי וב"אל החלון אשא עיניי" מתחוור מדוע סחרוף רואה בלדינו את הבלוז האישי שלו.

     

    "כך השיר ללא קהל/ כאילו לא היה בכלל" — שרים בנאי וסחרוף ב"יום שני עלות השחר". הלדינו העניקה לשניים ניצוץ מוזיקלי להיאחז בו מילדות. כעת הם מכירים לה טובה ומביאים אותה במלוא הדרה לפתחו של ציבור רחב. וככה, שרת התרבות ואחרים, נראה ונשמע צדק תרבותי.

     

    תחושה של אכזבה | אמיר שוורץ

    מהרגע שאהוד בנאי וברי סחרוף שיתפו פעולה בשיר "הנה היא באה" של יוסי אלפנט המנוח, לא מעט מאוהדי הרוק המקומי פנטזו שמהסטוץ הזה יצמח יום אחד רומן גדול. בשלושים השנים האחרונות בנאי וסחרוף פעלו בקווים מקבילים: שניהם היטיבו לשלב ברוק המערבי שלהם גם אלמנטים מזרחיים מבית אבא; לא פעם הם חלקו נגנים על הבמה ובאולפן, וסחרוף ביצע בעבר את "עיר מקלט". בעיקר — הם הפכו לאייקונים בזכות עבודה עיקשת שהתגלתה כמשתלמת, כשהקהל הלך וצמח מאלבום לאלבום.

     

    לכן כשנודע לי לפני כחודשיים שהשניים עובדים ביחד על אלבום חדש, שמחתי על התגשמות החלום. הבנתי שהיצירה המשותפת תוקדש לשירי לדינו ולא לחומרים מקוריים, והשמחה גדלה.

    השתדלתי לגשת ל"היא הופיעה כמו הרוח", האלבום החדש של השניים, נקי ככל האפשר. האזנתי לו מספר פעמים, ולמרות כמה רגעים יפים — כמו "שיר החייל" שהוקדש לאהובה עוזרי ז"ל — הפער בין הציפיות לתוצאה נותר כשהיה. זהו המשך מאכזב גם לאלבומי הסולו האחרונים של השניים. בנאי הוציא אלבום אינסטרומנטלי ברובו שהוקלט רק עם גיטרה אקוסטית, סחרוף הגיש אסופה קצרה ולא מספיק משכנעת משירים שהקליט בשנים האחרונות. התחושה שעלתה משניהם היא שהם ויתרו למעשה על מעמדם ומעדיפים לצאת מהמשחק. ובתחושה הזו נעוצה גם האכזבה.

     

    הקשר של השניים לשירת ספרד או לפיוטים (סחרוף היה מהראשונים שתרמו לפריחת הטרנד, ובנאי הקליט אלבום דומה ב־2008), מתבקש גם מהתקרבותם לדת בשנים האחרונות. החיבור בין טקסטים דתיים ומסורתיים למוזיקת רוק בשנים האחרונות הוליד לא מעט רגעים יפים, אבל כששניים מהגיבורים הכי גדולים של הרוק המקומי נפגשים באולפן, צריך לקוות שייצאו שם ניצוצות שיתורגמו ל"כמה יוסי" או "זמנך עבר" החדשים, ולא רק שקיעה בזיכרונות מבית אבא.

     

     

     


    פרסום ראשון: 18.01.17 , 22:00