הצגה | "הלילה הוא שירים", תיאטרון הספרייה

המופע "הלילה הוא שירים" שייך לז'אנר המופעים התיאטרליים/מוזיקליים שנולדו מניסיון נוסטלגי לחבר שירים מוכרים של משורר מוכר או זמר ידוע לכלל מוצר תיאטרלי חדש. במקרים קודמים ניסו היוצרים שעבדו בתחום הזה לשזור את השירים סביב עלילה בדיונית עם מרכיבים מלודרמטיים כדי ליצור מחזמר, כדוגמת "מרי לו" או "מיקה שלי". המופע שרקח הבמאי שוקי וגנר מתוך שיריה של חווה אלברשטיין אינו הולך בדרך הזו. אין בו עלילה או דמויות. הוא מאפשר לשירים עצמם לדבר, ולהפוך לאוסף של סיפורים קטנים המובילים אותנו בשבילים השונים שבהם הלכה אלברשטיין לאורך הקריירה הארוכה שלה.

"הלילה הוא שירים", המקור

הבחירה לתת לשירים לדבר מגולמת בשיר השני של הערב, "במקום שיר פתיחה", שבו מציגות השחקניות מערכון קצר כאשר הזמרת מתבקשת על ידי מפיק נוקשה שלא לדבר בין השירים. כך, הופכים השירים עצמם לתחנות במסע חיים נשי, המקבל הרבה צבעים — מההומוריסטי ("נשים רוקדות") לנוגע ללב ("תפילת יום הולדת"), מהסנטימנטלי ("מכתב מאמא") לחריף ("אני מתה להיות אנטיפתית"), ומאהבת המולדת ("שיר ארץ") ועד לחיפושים אחר זהויות אלטרנטיביות ("לונדון", "בלדה על סוס עם כתם על המצח"). אלה ועוד הם הצבעים שהביאה אלברשטיין לחיינו כמי שהלכה בשדותינו "כמו פרח בר".

חמש השחקניות הצעירות, שירה גבעון, טירל יגוני, גל שדה ונעמה פרידמן/רותם מלר, מגישות ביצועים יפים ומלבבים, ובהדרכתו של הבמאי המיומן מצליחות לחבר היטב בין השירה למשחק בהגשת השירים. מעל לכולן בולטת הילה זיתון, המביאה לבמה סוג של בשלות כשחקנית עם ניסיון בימתי מוכח ועומק קול עשיר, שחסר אולי לחברותיה. הביצועים שלה לשירים כמו "אהבה בת עשרים" ו"פרח הלילך" הם השיאים המרגשים של הערב היפה והמוקפד הזה. קשה לחשוב על מתנת יום הולדת 70 יותר מרגשת מזו לזמרת האהובה ולכל מעריציה.